ביקשנו מיוצרים.ות בתחום הספרות העברית לשתף אותנו בכמה משפטים על הפעילות הספרותית שלהם בשנה שמסתיימת בימים אלה, ומה הם מתכננים, מקווים, מבקשים מהשנה החדשה.

יוסי וקסמן, סופר
שנה נוראה שהתחילה במלחמה, ששיתקה את נפשי ושלחה אותי לעזאזל, אף שיצא לאור ספרי החדש באוגוסט, יציאה קשה יש לומר, אבל מפורגנת ועם ביקורת נפלאה של המבקר והסופר רן יגיל, שהוא לא פחות נפלא; שנה שהסתיימה בסוג של תיקון, בזכייה בפרס היצירה ע״ש ראש הממשלה, פרס שפיללתי לו יותר מעשרים וחמש שנה, שהגיע אולי קצת מאוחר, ואולי גם פתטי-משהו, שהרי אני כבר חתייאר גמור, בינינו. אבל איך אמר ידידי הסופר ניצן ויסמן: נותנים לך, אז תיקח. בקיצור: מאחל לכולם שנה ספרותית חדשה וטובה, לכל הכותבים ולחברים בסלונט במיוחד, שאותם אני מוקיר ואוהב אהבת נפש, כ-מו-בן!

דורון מנשה, סופר
בשנה זו חשבתי לאן פני מועדות. האם אני משורר או איש של הבלחות רגעיות ובשוך ההתרגשות וההתלהבות מהאורים הפנימיים והחיצוניים אבקש ריגוש אחר , קרדום אחר לחפור בו. האם אתאווה להמשיך לכתוב גם בחושך, בסתר, בקושי, שלא על מנת לקבל שכר רק משום שאשמע לקול הטהור והזך הקורא לי : כתוב ואל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נבראת .
ואיני יודע לכאן ולכאן : כתבתי שירים , אך לא כל מה שחשבתי כתבתי , ולא כל מה שכתבתי פרסמתי, וימים יגידו מה האמת . כאן או כאן.

רבקה רז, סופרת
שנת 2024 ראתה את סיומו של הספר "אני, חבקוק", וחגגה לו השקה מפוארת, ובליווי ארבע ביקורות שגילו יהלומים בקרביו, ליוותה אותו לחנויות, כדי להתחיל שוב מחדש. הפעם. "תחנות חיי", שכבר אסף בדרכו, נכון להיום, 23,455 מילים, ועוד העט נטויה. ובו-בזמן המשך לכתב-היד הזוחל, "הצורך לתאר את העולם".
שנה ברוכה מאחר שאזרתי כוח להתנתק מהחדשות המדכאות, והרבה בהשראתה של הסופרת והעורכת לילי פרי.

טלי שפירא שחטר, סופרת
בשנה שחלפה ניסיתי לכתוב, באמת: זנבות של משפטים, או מילים – אפילו אותיות. שעות הקשבתי לפעימות לידתו של רומן, שראשו מדמיין עד השמים ורגליו נטועות בקרקע ספרותית ראויה. במקום, שמעתי מסוקי חילוץ, אזעקות, בכי על חטופים שיחזרו כבר אמן ומשפחות וילדים שנגדעו והסיפורים האלה תפסו את הלב והראש והאצבעות סרבו למשוך בעול שהפכה הכתיבה, שעד אותו יום מחריב, היתה מקור הדברים הטובים. נמלטתי לספרות היפה, אבל חכת הדייג לא התחברה, לא לאותיות, לא למילים.
לאחרונה, לחשה לי קרן אור שאולי ארפה מהמוכר, במקום זה כך אמרה, תתחילי ממקום אחר, חדש, והביטה בי בעיניים חכמות. באותו רגע הרגשתי לדקה אחת ארוכה במיוחד שיהיה טוב; שעכשיו לשם – רחוק – אני משתדלת והולכת, למקום בו טרם החתמתי שעון נוכחות מעולם, ואתן את הזמן החדש, ואת הזיכרון והראש – הלב והאצבעות ועצמי, לכתיבה, ברוך, חמלה וסבלנות ראויה.