close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הר הקסמים האפלים

    זאב סמילנסקי | מאמרים | התפרסם ב - 30.12.21

    קריאה בתרגום החדש של "הר הקסמים" לתומאס מאן


    את "הר הקסמים" קראתי לאחרונה לפני כיובל. ממנה נותר בי הד עמום של שעמום מייגע ונאומים אינסופיים של אנשים חנוטים בשמיכות פוך אל מול השלג הנצחי. הייתי אז נער והיום אני בהחלט כבר לא; ברגשות מעורבים לקחתי על עצמי שוב את הספר שכיום אין עוררין על מקומו בקנון של המאה העשרים.

    לכאורה, הרומן מספר על קורותיו של אחד, האנס קסטורפ, אדם צעיר חסר ייחוד. "הקורא ימצא בו אדם צעיר פשוט", פותח המחבר את הרומן. קסטורפ מגיע לבית מרפא לשחפת ליד העיירה דאבוס כדי לבקר את בן-דודו יואכים ("החביב") צימסֶן. צימסן, אדם פשוט עוד יותר, מנסה להחלים שם בזריזות על מנת לחזור לקריירה הצבאית שהוא מעוניין בה; האנס קסטורפ רק בא לבקר אותו לשלושה שבועות, אך הוא נותר שם שבע שנים. "זהו הסיפור שלו", מצהיר המחבר בדף הראשון, ובדף האחרון הוא כותב: "היה שלום האנס קסטורפ… תם ונשלם סיפורך. סיפרנו אותו עד תום… סיפרנו אותו למען הסיפור עצמו, ולא למענך, שכן היית אדם פשוט". שוב לכאורה, וכמו שרבים כתבו, מדובר ברומן חניכה (“Bildungsroman”), שבו הגיבור לומד, מתבגר, עובר מכשולים ואתגרים ויוצא בסוף הרומן מחוזק ומוכן לחיים, לפחות הרבה יותר מה שהיה בתחילת הסיפור. אלא שאין הדבר כך; אי אפשר באמת לומר שהאנס קסטורפ בסוף הסיפור הוא אדם אחר מזה שנכנס אליו. ולא רק בגלל שלא באמת למד והשתנה, אלא מפני שדמותו כלל לא מצטיירת לעיני הקורא; אדם כמו האנס קסטורפ לא קיים ולא יכול להתקיים, ולמעשה, לא נראה שהאנס קסטורפ, האדם הפשוט, מעניין את המחבר יותר מדי, אלא שהוא משמש אותו לצרכיו באופנים מגוונים לאורך פרקיו של הרומן.

    ומהו אם כן לב הרומן? בלב הרומן נמצאים דיונים פילוסופיים ארכניים, דיאלוגים בדרך כלל, שמשתתפים בהם דמויות אחדות, ובמיוחד שתיים – סֶטֶמבְּרִינִי, "ההומניסט האיטלקי", ובן פלוגתו נָפטַה, הישועי המשומד. בחלקו האחרון של הספר מופיעה עוד דמות מפתח – מֶנֵיר פיפרקורן, המייצג, כמדומה, את עולם המעשה, עולם החומר הגס, ויחד עימו את ההצלחה – הצלחה מעמדית, כלכלית ומינית, שנראה שהיא מסעירה את נפשו של המחבר ודרכו גם את זו של בובת הפיתום שלו האנס קסטורפ. כל הגיבורים הראשים והראשיים למחצה הם גברים, למעט דמות אחת בולטת – הגברת קלַוְדיה שושא. אירע כך שהשפה העברית היא בעוכריה של הגברת שושא, שכן התעתיק הלועזי של שמה הוא Clawdia Chauchat, שם בעל משקל ונוכחות בעולם, ואם נרצה גם שם שנותן עצמו לפירושים, למשל חתולה חמה, כל זאת בזמן שהתעתיק העברי "גברת שושא" הוא שם קל משקל שנוח לזלזל בו או להתעלם ממנו. צריך לומר שהתרגום החדש הוא נפלא, רהוט ושוטף, אם כי לצערי איני יכול להעיד על דיוקו בגלל כשלוני לרשת מאימי את אוצרות השפה הגרמנית.

    הדיאלוגים תופסים נפח עצום מהספר. הדמויות פותחות מרכאות ואלה נסגרות אחרי חצי עמוד, עמוד, שניים, שלושה או יותר. ובמה עוסקים הדיונים האלה? כמעט מייד עם הצגתו של סטמבריני הוא נכנס לדיון מעמיק עם קסטורפ (היה צריך לומר: ועם צימסן, אלא שצימסן, מלבד להיות חביב לא תורם מאומה לא לדיון זה וגם לא לכל דיון אחר). "הרי הנטייה היא לחשוב שאדם טיפש אמור להיות בריא ורגיל, ושהמחלה אמורה לעדן את האדם ולהפוך אותו לחכם ומיוחד", פותח קסטורפ תיבת פנדורה, שעל כך הוא חוטף הרצאת תגובה ראשונה מסטמבריני. ההרצאה הבאה באה מהמחבר עצמו והיא עוסקת בנפלאותיו של הזמן: לפעמים הוא רץ, ולפעמים מתעכב; והרי זה קשור גם למקומו של האדם, האם הוא סטטי במקומו או נוסע ממקום למקום? לסיכום הדיון שם המחבר את הדברים האלה בפי קסטורפ: "עדיין משונה לי איך הזמן מורגש כארוך בהתחלה כששוהים במקום זר… אין לזה שום קשר למדידת זמן ובוודאי לא להיגיון, אלא זה עניין חושי טהור…" בפגישתם הבאה נושא סטמבריני את דעותיו בענייני מוסיקה: "אכן, אני חובב מוסיקה. אבל זה לא אומר שאני בהכרח מכבד אותה … צלילות ללא תוצאות, ולכן מסוכנת… אני מסתייג פוליטית מהמוסיקה". קצת מאוחר יותר סטמבריני מפתח תיזה חדשה, על פיה נאבקים שני יסודות על העולם: "העוצמה והצדק, הרודנות והחירות, האמונה הטפלה והידע, יסוד האינרציה ויסוד הדינמיות התוססת, כלומר הקידמה. את האחד הציע לכנות 'היסוד האסיאתי' ואת האחר 'היסוד האירופי'".

    מקובל לחשוב על תומאס מאן כסופר אירוני. אבל למעט מקומות ספורים, אין אירוניה ב"הר הקסמים". נהפוך הוא, הרומן מלא פאתוס, כבד-ראש וחסר הומור. אחד המקומות המשעשעים והמהנים הבודדים בספר מתואר לאחר שהאנס קסטורפ נזכר בפרשת שהיתה לו עם נער בבית ספרו. הסיפור הזה – סיפור התאהבותו הראשונה של האנס קסטורפ – מכמיר לב ממש. לאחר חודשים רבים של ייסורים, סוף סוף נקרתה לו ההזדמנות, או התירוץ, לפנות אל פְּריבִּיסלַב הִיפֶּה משאת ליבו, לגשת אליו פיסית, ולדבר אליו במו פיו, לאמור, "סלח לי, האם אתה יכול להשאיל לי עיפרון?" ואפילו תשובה קיבל: בוודאי, אמר לו הִיפֶּה, אבל תחזיר לי! והאנס המאֹהָב, העיז, אחוז בעתה, לחדד אותו מעט בטרם יחזירו, ואת השבבים שנגרעו מקצהו שמר לעצמו חודשים אחר כך. בנפש סוערת מזיכרון יחידאי זה הוא נכנס להרצאה הדו שבועית של ד"ר קרוקובסקי. הלה, למרבה הזעזוע, בחר לדבר הפעם על אהבה. "היה משונה למדי לשמוע פתאום הרצאה על האהבה, שהרי עד כה נסבו תמיד ההרצאות ששמע על נושאים כמו מערכות תמסורת של כלי שיט", פותח מאן. "יתר על כן, המרצה השתמש בהתמדה במונח 'אהבה' במשמעות עמומה במקצת, ומכאן שהיה קשה לדעת… שמא התייחס לרגש הנעלה או לתאוות הבשרים, והתוצאה… הייתה תחושת סחרור קלה כמו ממחלת ים."

    המרצה ממשיך להטיח אמיתות מעיקות בקהל: "… אינסטינקט האהבה והדחפים הנפשיים המאַזנים, ובפרט הבושה והגועל –מלווים במתחים ובמאוויים החורגים מכל מה שמקובל בעולם הבורגני". וממשיך ד"ר קרוקובסקי וחוזר לעניין זה אחרי עיקולי דיבורים רבים: "… ובאיזו דמות ותחת איזה מסווה שבה ומתגלה האהבה האסורה והמודחקת?…. איש מלבדו לא ידע את התשובה… עיניו הבוערות, גון פניו החיוור כשעווה, זקנו השחור… כל אלה שיוו לו מראה של אדם שמצוי בעצמו במאבק שבין ההתנזרות לתאוות הבשרים שזה עתה תיאר…. האנס קסטורפ… ושאר הנוכחים המתינו בדריכות אין קץ לשמוע מפיו באיזו דמות תשוב ותתגלה האהבה האסורה…. ואז אמר ד"ר קרוקובסקי: 'בדמות המחלה!' תסמיני המחלה, כך התברר, אינם אלא פעילות אהבה מוסווית, וכל מחלה היא בעצם גלגול של אהבה."

    אבל למרבה הצער, הרוח האירונית הטובה הזו ואופן הסיפור החי הזה לא חוזרים; הרצאותיו של קרוקובסקי לא מתוארות יותר בסגנון זה, וההסתכלות המרוחקת של המספר נעלמת מכאן ואילך.

    הפרק השישי, הפותח את הכרך השני, חוזר לזמן, אחת מהאובססיות של המחבר. "מהו הזמן? תעלומה." מצהיר המחבר בפני הקוראים, וממשיך לדוש בנושא. "האנס קסטורפ תהה תהיות כאלה ואחרות", הוא מסיים אחרי שלושה עמודים, יוצא ידי חובה לברוּאוֹ. מיד אחר כך נכנס לתמונה אחד מגיבוריו הראשיים של הרומן: ליאו נָפטַה, כעור המראה, בעל הלשון המושחזת, בנו של שוחט פולני שהמיר את דתו והפך לישועי. הויכוחים בין נַפטָה לסטמבריני הם אולי הלוז של הספר; והם מסתיימים באופן תמוה לקראת סופו, כאשר הויכוחים התיאוסופיים בין השניים מידרדרים לדו קרב שבו נפטא יורה לעצמו בראש. אבל נניח לכך. הנה כמה מהנושאים שבני הפלוגתא מתכתשים עליהם: האם הרוח עולה על החומר? ולמי היתרון, לאמונה או למדע? האם עשייה (כלשהיא) פירושה עלבון לאל, כדבריו של הארכיבישוף פנלון? האם הדבקות הבורגנית בחיים היא חיובית או שלילית?  האם מסעי הצלב תרמו לתרבות או להיפך? האמנם יצירות של עולם הנפש וההבעה הן תמיד מכוערות ביופיין ויפות בכיעורן? האמנם גביית פרמיה תמורת זמן שחלף, כלומר גביית ריבית, היא ניצול מרושע של ישות אלוהית כללית, הלוא היא הזמן?

    לאחר שהולעט במיני חומרים שכאלה על פני עמודים רבים מספור אפילו האנס קסטורפ הופך לפילוסוף. "חייבים להודות, אמר האנס קסטורפ, שבניגוד שבין הגשמיות לרוחניות, הגשמי הוא ללא ספק התגשמות… היסוד המרושע והשטני, כי הרי הגשמי הוא מטבע הדברים טבעי… והרי הטבע, מעצם הניגוד בינו לרוח ולתבונה, הוא בהחלט דבר מרושע…" שעל כך, עשרה עמודים מאוחר יותר, מסכם עבורו סטמבריני את העניין במלים האלה: "חווית המוות היא בסופו של דבר חוויית החיים, שאם לא כן מדובר בתעתוע."

    מה המקום של הדיונים הפילוסופיים האלה בספר? לו היה זה פרוסט, ודאי היה מסתפק בציטוט פה וציטוט שם, לשם דוגמא, ומשתמש בהם כדי להמשיך ולתאר ביסודיות את הדוברים, מראיהם, הלך רוחם ומבנה נפשם, המקום החברתי שהם תופסים, היה מתאר בפרוטרוט את התנועות הדקות ביותר שלהם במרחב הזמן. לו היה זה ג'ויס, היה אולי מתאר את הסצינה בכללותה, את המקום על כל פרטיו הגדולים והקטנים, משמיע את המוסיקה של הדוברים, מקשר לעולם נרחב של אסוציאציות, ובונה קרקס מלים ייחודי על הדף, דף שאותו נרצה לקרוא שוב ושוב. צ'כוב אולי היה מזקק משבע מאות העמודים מיניאטורה מופתית, קפקא היה מוחק בקפדנות את הכל. ומאן? קצת קשה להאמין, אבל נראה שמאן באמת חושב שהוויכוחים התיאוסופיים שלו הם עצמם בעלי ערך, גלעין כתיבתו. אלא שהיום הדיונים הללו נקראים כמו פרוטוקול של פעולה בקן של הנוער העובד משנות החמישים. מי היום יגיד איוולת כמו "המחלה היא דבר אנושי מאין כמוהו…. שכן להיות אנושי פירושו להיות חולה", או ידון ברצינות עם ידיד בטיבו של הזמן החולף? אצל אפלטון מטרת הדיאלוגים היתה בירור פילוסופי, והם מהדהדים ראשוניות של לפני 2500 שנה. ואילו מאן עוסק בספרות, לא פילוסופיה; הזמן הוא תחילת המאה העשרים; והדעות שהוא שם בפי גיבוריו על הזמן, על המחלה, הדת והמדע, המוסיקה והתרבות, הגבר והאישה, על איזו דרך יבור לו האדם בחייו – תפלות ומביכות.

    אך גם הדמויות של מאן ב"הר הקסמים" לא מחזיקות. לאף אחת מהן אין אישיות אמיתית. הן אינן אלא ראשים מדברים הפולטים את דעותיו של המחבר, אולי בדומה לדיאלוגים של אפלטון. כמו אפלטון, מאן חי בעולמן של האידאות. העולם הזה שלנו, הממשי, הוא מדאיג ומפחיד מדי, או אולי בהיפוך דלוח ועכור מדי ביחס לעולם האידיאות הטהור. נראה שמגע קרוב עם אנשים מפחיד ודוחה את המחבר (על הנשים נרחיב בקרוב). כמו אפלטון, הוא בחר את הדוברים כדי שיממשו את הדיאלוג, ולפיכך הן עשויות קרטון. לו היה מאן נתקל בגברת עם כלבלב, היה עובר למדרכה ממול; אדם צעיר שטובל עוגית מדלן בכפית תה היה מעורר בו בחילה; המראה של אישה היורדת מרכבת ומגלה פתאום שלבעלה אזניים גדולות מדי – החושים של מאן קהים מדי בשביל לחוש עניינים כאלה, ענייני היום יום שלנו, של האנשים הרגילים שחיים בעולם הרגיל הזה שלנו, שרק ממנו יכולה לנבוע ספרות גדולה. אנחנו סמיכים מדי בשבילו; הוא צריך אוויר דליל יותר, דמויות רפאים שחיות במקום רפאים ומסתייפות ביניהן על תורות הבל, למקום הזה הוא חותר. מישהו צריך לחלות, למות, לצאת לקרב, כדי שהוא יתעורר.  

     הדבר פגע במיוחד בדמותו של האנס קסטורפ, האיש הפשוט הזה (אין לנו אלא לפסוק שבעיני מאן "פשוט" שקול ל"בזוי"). בחיי היומיום, מר מאן ממרום מושבו כאיש תרבות גרמני בעל מעמד ונכסים לא היה מעלה על דעתו לגשת אליו או לשוחח איתו. ולפיכך האנס קסטורפ נע עם הרוח לפי צרכי המחבר, פעם הוא שתקן ופעם דברן, פעם ותרן ופעם תגרן, מומיה סטטית עטופה בשמיכות או ספורטאי חסר מורא, פלגמטי או נמרץ, בור נבער או בר אוריין, פילוסוף דברני או שתקן חסר דיעה, מאהב או נזיר, חולה או בריא, וסופו שאחרי שבע שנות ייאוש וקיפאון חזר לנקודת האפס שממנה יצא. אין בעולם האמיתי אדם הדומה ולו במעט להאנס קסטורפ, וכיוצא בכך סטמבריני, נפטה והאחרים. ומעבר לדמויות, המחבר מיקם את בית המרפא ברגהוף בלב נוף מרהיב עין ואף שולח את גיבוריו להתהלך ולטייל בו; אבל תיאורי הנוף של מאן אנמים ממש כמו הדמויות שלו. הנה תיאורו של הנוף הנראה מברגהוף: "על המדרונות טיפסו יערות אשוחים ירוקים-שחורים עטויים שלג, ובין העצים הייתה הקרקע מכוסה כולה שלג רך כמו פוך. מעבר ליערות התנשאה צלע הר סלעית אפורה – לבנה שקווי המתאר שלה מטושטשים…"  והנה לשם השוואה טולסטוי, בתחילת סיפורו "בעל הבית והפועל": "השעה הייתה השלישית אחר הצהריים. מזג אוויר היה קרחי, מד הקור הראה עשר מעלות, הייתה קדרות ונשבו רוחות. מחצית השמיים הייתה מכוסה בענן אפל וקרוב אל האדמה. אפס, בחצר היה שקט. ואולם, ברחוב כבר הורגשה הרוח יותר. מעל גג ממגורת השכן טואטא השלג ונפל ארצה, ובפינת הרחוב על-יד בית המרחץ, היתה מערבולת של שלג." השלג עניין את טולסטוי. הוא נהנה למשש אותו בידיו. הוא חשב עליו. התיאור מפורט, אמין, מעורר תמונות עזות אצל הקורא. מאן ללא ספק הבחין בשלג; אבל דעתו היתה נתונה לדברים אחרים, אולי לדבקות הבורגנית או לארכיבישוף פנלון. אל השלג שעל ההרים לא נותר מקום בליבו.

    ומעניין להיזכר שהתאווה של מאן לקחת שתי דעות, אקראיות ומשונות ככל שתהיינה, להציבן זו מול זו ולצפות בהן מתגוששות, לא ייחודית ל"הר הקסמים" בלבד. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בעיצומה של כתיבת הרומן, היה מאן בן השלושים ותשע סופר ידוע (בעקבות פרסומו של "בית בודנברוק" ב 1901). המלחמה העירה בו תיאבון לפעולה. לאחיו היינריך כתב: "האם אין עלינו להיות אסירי תודה על הזדמנות זו לחוות דברים גדולים?" בימים שלאחר מכן ישב להניח את מחשבותיו על הכתב. "פעמים רבות העיתונות של ימינו משתמשת במלים 'תרבות' ו'ציוויליזציה' באופן שרירותי ולא מדוייק", פתח. אבל הנה, מייד הוא יביא את הדיוק הדרוש: גרמניה היא התרבות, וצרפת הציוויליזציה. תרבות, המשיך מאן, פירושה אחדות, סגנון, עמדה, טעם… ציוויליזציה לעומתה, קשורה להגיון, נאורות, מתינות, מוסר, סקפטיות. ותרבות כמובן משמעותה אמנות, דת, מין – ומלחמה. כך, הטענות נגד המיליטריזם הגרמני מכוונות למעשה למשהו עמוק יותר – למלחמה נגד הנפש התרבותית הגרמנית, גלעין קיומה של הגרמניות. ולפיכך, גם אם גרמניה היתה הראשונה להכריז מלחמה, עדיין זוהי למעשה מלחמת הגנה של גרמניה על נפשה ורוחה. את המחשבות האלה פרסם מאן בחוברת בשם "מחשבות בזמן מלחמה". הקונטרס זכה להצלחה גדולה; הוא חולק לחיילים בחזית והודפס במהדורות נוספות. מכתבי תודה מחיילים זרמו אל מאן המאושר, והוא ישב להרחיב את המניפסט הקצר לספר בשם "הרהורים של אדם לא פוליטי", עניין שהעסיק אותו עד תום המלחמה.

    מדהים, ואולי אפילו מצמרר, למצוא כאן את תמונת הראי של "הר הקסמים". אותם קווי מחשבה, אותה תלישות נפשית, אותה היאחזות ב"דברים גדולים" שאולי ייקרו, ובמחלה ובמוות כשיאם המיוחל של החיים. אותן תיאוריות סרק מתגוששות ביניהן באותה אדולסצנטיות נפוחת חשיבות עצמית. אלא שכאן דברי ההבל הופכים למעשים, מהמגונים שידענו. האור ששופך "מחשבות בזמן מלחמה" על "הר הקסמים" הוא אפל במיוחד. נכון שתומאס מאן לא היה נאצי ומעולם לא תמך בנאצים. אבל קווי המחשבה שלו אינם זרים לאתוסים הנציונאל סוציאליסטים. ומדהים לא פחות שחלקו השני של הספר, שנכתב לאחר המלחמה, לאחר התבוסה, נמשך כאילו מאומה לא קרה; נפטה וסטמבריני ממשיכים להתכתש השד יודע על מה, הזמן ממשיך לעבור מהר או לאט, החולים והבריאים ממשיכים לחלום על מוות כפתרון לחיים. כדאי לחשוב על הספר הזה כמו על יצירה מוסיקלית, אמר מאן בנאום שנשא בפרינסטון בשנת  1939 (ומובא כאחרית דבר בספר). אני ממליץ לקרוא אותו פעמיים, אמר, כדי לעמוד על מבנה הקומפוזיציה שלו, והזכיר את ווגנר כמקור השראה. ואמנם, האובססיביות, הרפטטיביות, הפאתוס, הסגידה לאידיאות ולמיתוסים, הערצת המוות והרתיעה ממודוסים אנושיים ללא ספק משותפים לשני אלה.

    ואין מנוס מלדבר על יחסו של מאן לנשים. נכון שמדובר במאה שנים אחורה – אבל בכל זאת. ונכון שטולסטוי, בחייו, היה מופת של התנהגות מזעזעת אל נשים בכלל ואל אשתו במיוחד. אבל הוא כתב ספר שלם מפי גיבורה, ספר שדיבר אל נשים רבות, כאילו מליבן ממש. ונכון שלג'ויס היו הבעיות שלו עם הכנסיה, ועם הפרוצות, ועם נורה אשתו, והדברים ידועים. אבל הפרק האחרון הנהדר של יוליסס, אחד הטובים שבספר ובוודאי המפורסם שבהם, מדובר כולו מפי אישה. ומה אצל מאן? האימה שלו מנשים, התיאוריות השטניות שהוא רוקם עליהן, התפישה שלו אותן כאובייקט הרסני לגברים כמעט בלתי נתפשות היום. למעט קלודיה שושא, יתר הנשים המופיעות בספר זוכות לכינויי גנאי בוטים: הרמינה קליפלד עם עיני העגל; אילטיס השמנה; מרוסיה בעלת הפנים הקורנות והשדיים המלאים; הגברת שטור המטומטמת, ההמונית, "בעלת הבורות הרצחנית", המעיזה, השם ישמור, לשבש את מלותיה הקדושות של השפה הגרמנית; וגרוע מכל, אישה ממקסיקו שבאה לברגהוף בעקבות שני בניה שגוססים משחפת. מאן לועג לה ומכנה אותה tous les deux, כי זה הדבר היחיד שהיא יודעת להגיד: "שניהם בבת אחת"; ואת שלוחו קסטורפ הוא מעודד להתעלם ממנה באלגנטיות כשהוא פוגש אותה בגינה: "… מאחר שהתכונן לזה, השכיל לשמור על ארשת פנים נאותה, ובדיעבד היה מרוצה מעצמו".

    הנה כמה ציטוטים:

    [ האנס קסטורפ למנייר פיפרקורן] "הנשים, כך נראה לי, הן יצורים מגיבים, אין להן יוזמה עצמאית, הנונשלנטיות שלהן נובעת מפאסיביות… האישה, עד כמה שאני מבין, מתייחסת לעצמה בכל הקשור לאהבה בראש ובראשונה כאובייקט, היא נותנת לדברים לקרות, היא לא בוחרת בחופשיות אלא היא עושה את הבחירה שלה כסובייקט רק על פי הבחירה של הגבר. וגם אז, אם תרשה לי להוסיף, חופש הבחירה שלה מוגבל ומשוחד מעצם העובדה שהיא נבחרה – בהנחה כמובן שהגבר הוא לא טיפוס עלוב מדי…. אתה שואל אישה: 'האם את אוהבת אותו?' והיא עונה לך: ' הוא אוהב אותי כל-כך'… עכשיו תנסה לדמיין שאחד מאיתנו יענה כך… אולי יש גברים שעונים כך, אבל הם בפירוש מגוחכים, עלובי האהבה…  האם האישה חושבת שהיא חבה מסירות אינסופית לגבר על כך שהואיל לבחור ביצור נחות כמוה, או שהיא רואה באהבת הגבר אליה עדות מובהקת לעליונות הגבר?…"

    [המחבר על קלאודיה שושא והאנס קסטורפ] "זו עם כובע הנייר המשולש הביטה בו מכף רגל ועד ראש, בפנים מחייכות שלא הראו כל סימן של דאגה נוכח החורבן שפקד את חזותו. בנות מינה כלל לא מכירות חמלה ודאגה מול אימת התשוקה. הן מן הסתם מורגלות בענייני תשוקה, שלא כמו הגבר, שמטבעו לא מתמצא בתופעה הזאת"

    "לעולם, קלַוְדיה, לעולם לא אומר לך vous!…" [קלודיה שושא גורמת להאנס קסטורפ לאבד את שפיותו; הוא עורג אליה ממרחקים, ולבסוף, כשהוא מעז לדבר איתה, הוא עובר לדבר בצרפתית; הדבר העיקרי המטריף אותו – האם הוא ידבר אליה ב- SIE או ב DU]

    "הו, האהבה, את יודעת… הגוף, האהבה והמוות הם הלוא דבר אחד… המוות הוא היסטוריה ואצולה ויראת שמיים ונצח וקדושה… ובאותה מידה גם הגוף והאהבה הגופנית הם דבר מגונה ונתעב…"

    [פיפרקורן להאנס קסטורפ] "החיים, ידידי הצעיר… הם אישה. אישה שרועה לפנינו, עם שדיים נמחצים ושופעים, עם חלציים גדולים ורכים בין מותניים מקומרים, עם זרועות דקות וירכיים דשנות, עם עיניים עצומות למחצה, אישה שמתוך התגרות נפלאה ומלגלגת תובעת את מלוא האון והחוסן שבתשוקה הגברית שלנו, שמתממשת או מתבזה…. המפלה של הרגש שלנו לחיים היא הליקוי הבסיסי, היא הכשל שאין בגינו כפרה, חמלה וכבוד אלא רק סלידה אכזרית ומבזה… חרפה ובושה הן מילים עדינות מדי בשביל החורבן והכשל הזה, הביזיון הנורא הזה, כי הוא הסוף, הייאוש, הגיהינום, יום הדין…"

    לא פחות מהיחס לנשים מחרידה הערצתו של מאן למוות, ולאחותו הדלה ממנו, המחלה. אתייחס לשני חלקים בספר, האחד, מותו של יואכים ("החביב") צימסן, והשני סיום הספר, עת האנס קאסטורפ נשלח אל שדות המלחמה. יואכים צימסן הוא אולי הדמות העלובה ביותר בספר. אם האנס קסטורפ הוא קריין הרצף של "הר הקסמים", הרי יואכים ("החביב") צימסן הוא זה שיושב לידו, מחייך בטמטום ולעולם לא זוכה להגיד מלה של טעם. "הולכים לאכול", הוא אומר פעם אחת. "אתה הרי יכול לקנות לך מדחום", הוא אומר פעם אחרת. פעם נוספת הוא זוכה לרפליקה ממשית: "'האם הקיץ שלכם כבר נגמר?' שאל האנס קסטורפ את בן דודו באירוניה מרירה. 'לא ממש,' השיב יואכים בנימה עניינית." מכאן הוא ממשיך ומסביר לאורך פסקה שלמה את נפלאות מזג האוויר בהרים. יום אחד בובת הדחליל יואכים מעז לעטות על עצמו אישיות משלו: הוא מחליט לעזוב את ההר ולחזור לגדוד. אלא שמעשים כאלה נענשים בחומרה; לא עוברים חודשים אחדים והוא חוזר. מצבו מידרדר, הוא גוסס ומת. אלא שכאן חלה תפנית בעלילה: בגסיסתו, יואכים נהיה פתאום מעניין; לא עוד ממחטה בכיסו של האנס קסטורפ, אלא משהו מעורר התלהבות, שמא תאמר אפילו: קנאה?

    "יואכים צעד אל מותו בהכרה מלאה… ללא מרירות ותוך שלמות עם עצמו"

    [ד"ר ברנס משבח את הליכתו האצילית של יואכים אל השאול] "תופעה עצובה כשם שהיא טבעית היא אותה הטעיה עצמית הגורמת אפילו לנפש חסונה לשכוח ולקוות בשעה שתהליך ההרס מתקרב הלכה למעשה ליעדו הקטלני"

    "הלב שלו מדרדר מהר מאוד, זה לטובתו, זה גם לטובתנו"

    "יואכים החלש ישן שעות רבות בימים האחרונים האלה… וכשהקיץ משנתו ונשאל איך הוא מרגיש השיב תמיד, אומנם באי בהירות, ששלומו טוב ושהוא מרגיש מאושר"

    "הגילוח הכביד עליו… כך שפניו החיוורות עם העיניים הענוגות היו כעת ממוסגרות בזקן שחור מלא – זקן לוחמים, כזה שחייל מגדל בשדה הקרב. הזקן הלם את יואכים ושיווה לו מראה גברי, כך אמרו כולם"

    "… ובתוך כך התחולל 'המעבר המהיר'. האנס קסטורפ עקב אחריו ביראת קודש… היופי הגברי של הנעורים שב אל פניו הדוממות של יואכים שלנו, והכול הסתיים"

    "ואז קם [האנס קסטורפ] גם הוא ובכה. הוא הניח לדמעות לזלוג על לחייו… אותה הפרשה אלקלינית-מלוחה שזעזוע עצבי… סוחט מגופנו. הוא ידע שהיא מכילה גם כמות קטנה של מוצין וחלבונים". [הוא בכה, אבל רק קצת, המוצין והחלבונים תבעו את תשומת לבו המיידית]

    ומסופו של יואכים החביב לסופו של האנס קסטורפ ושל הרומן כולו. הרומן מסתיים לפתע, כאילו בין לילה יבשה הדיו בעטו של הכותב. בתוך תשעה עמודים פורצת מלחמת העולם; ההר מתרוקן; הפרוטגוניסט מתעורר מהכישוף שירד עליו, אורז את חפציו ויורד לשפלה. בשלושה העמודים האחרונים מסתער קסטורפ, אחד משלושת אלפים חיילים, בתוך הבוץ והפגזים. "…שבע שעות צעידה במעילים ספוגי גשם, עמוסים ציוד קרב… דמם הצעיר התמודד עם כל הקשיים, גופם הלהוט והמותש, המוחזק במתח על ידי עתודות החיים העמוקות ביותר…פניהם הרטובות, המכוסות נתזי בוץ, הממוסגרות על ידי רצועת הסנטר, לוהטות מתחת לקסדה העטופה בבד אפור… הם מוכרחים להתקדם, שלושת אלפי הבחורים הקודחים האלה, כידוניהם חייבים לספק את התגבורת הדרושה כדי להכריע את הקרב על העמדות החפורות ועל הכפרים הבוערים מחורי שורת הגבעות. עליהם להדוף את האויב עד לנקודה מסויימת שנקבעה בפקודה שמנהיגם מחזיק בכיסו. הם שלושת אלפים בחורים, כדי שיהיו אלפיים כשיגיעו אל הגבעות…כדי שיוכלו לקדם את הניצחון בקריאת 'הידד' מתוך אלף גרונות, בלי לחשוב על אלה שנפלו והיו ליחידים בנפילתם…. הנה מיודענו, הנה האנס קאסטורפ!… ראו, הוא דורך בנעלו הכבדה והממוסמרת על ידו של חבר שנפל… הוא מנצל את נשימותיו המקוטעות ושר לעצמו בחצי קול שורות מתוך 'עץ התרזה'…"

    אי אפשר להכחיש את ההערצה שמאן רוחש לקסטורפ המסתער בבוץ. הנה, סוף סוף גם לו יש חיים, גם אם קצרים ובוציים! הדברים נכתבו כמה שנים לאחר תום המלחמה; אי אפשר להבין או לקבל זאת היום.

    צריך רק עוד להעיר בעניין "עץ התרזה". על שיר העם בעיבודו של שוברט מתפייט מאן ארוכות רק חמישים עמודים קודם לכן. "יצירת מופת טהורה שנולדה מתוך מעמקיה הקדושים ביותר של נפש העם" הוא כותב, שמייצגת, אליבא דמאן, את המוות דווקא.

    "הר הקסמים" נחשב, לדעת כל, ליצירת מופת. הוא התקבל כיצירת מופת עוד כשיצא, בשנת 1922, והמשיך להחשב כך לאורך כל השנים. עוד היום אנשים אחוזים התפעלות ממנו. הוא ממשיך להיות מתורגם לשפות רבות ודיונים עליו ממשיכים להתפרסם. מי שיחפש ביקורת שלילית על הספר יתקשה למצוא, למעט עוביו והקושי שבקריאתו. אפשר אולי להבין את מי שהעריץ את הספר לפני עשרות רבות של שנים; קשה לנו לעמוד על תפיסת העולם של הדורות הקודמים. הרי כל כך הרבה מושגים בסיסיים של המבנה הנפשי הקיבוצי נהפכו מאז על פיהם: משפחה, מולדת, מין ומגדר, השכלה, מעמד, מלחמה, עבודה. אבל היום, עם התרגום החדש, עם התקרב שנת המאה לפרסומו של הספר, אפשר לשאול מה יש בו, בהר הקסמים, היום, עבורנו.


    מקורות

    Moors, Kent F. “Plato’s Use of Dialogue.” The Classical World 72, no. 2 (1978): 77–93. https://doi.org/10.2307/4348993.

    Minto, Robert. “What They Wrote About the War”, Los Angeles Review Of Books, April 21, 2021

    It’s Time to Revisit ‘The Magic Mountain’, Jack M. Schroeder, The Harvard Crimson, February 2, 2021

    Schneck, Erna H. “Women in the Works of Thomas Mann.” Monatshefte Für Deutschen Unterricht 32, no. 4 (1940): 145–64. http://www.jstor.org/stable/30169665.

    כל הציטוטים מתוך "הר הקסמים" לקוחים מתרגומה של רחל ליברמן, הוצאת ספרית פועלים 2020.

    הקטע מ"בעל הבית והפועל" בתרגומו של יוסף חיים ברנר, הוצאת בבל ומשרד הבטחון 2002.

    **איור ראשי: שרון וובר-צביק.

    זאב סמילנסקי

    זאב סמילנסקי נולד ברחובות, למד מתמטיקה באוניברסיטה העברית, ועוסק בפיתוח טכנולוגיות חדשות בתחומים של ראית מכונה וחיפוש תרופות. מלבד זאת הוא מטפח את הכרם והיקב של המשפחה במושב מישר, ובין לבין הוא כותב סיפורים, מאמרי דעה, ביקורות ספרים, ושירה. ספרו "בג'נקיה" יצא לאור בתחילת השנה בהוצאת פרדס. קדמו לו שני ספרי שירה וסיפורים קצרים שהתפרסמו ב"מאזניים", "עיתון 77" ואחרים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 2

    תגובות


    1 תגובה על “הר הקסמים האפלים”

    1. ABC הגיב:

      אולי הכל נכון אולי לא . התוכן חשוב ?אולי.
      אבל העניין הוא שתןמס מאן כותב כמו אלהים.
      גם טולסטוי .
      האם לא עברה אליך החויה?

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    זיכרון ממכונת התפירה

    רוית אליעז
    מתוך "נשיקת התפוז" (סלונט – בית הוצאה לאור, 2021).

    מה זה ספוקן וורד?

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'
    על ההבדלים בין הקראת שירה, ראפ וספוקן וורד על אף מה...

    משפחה שַׁכּוּלָה מבקשת תיקון

    הרצל חקק
    סיפורם של אחֵי-אמי שנרצחו בפוגרום של יהודי עיראק בחג השבועות תש"א-1941....
    דילוג לתוכן