האקדמיה המלכותית השבדית, המופקדת על בחירת חתני פרס נובל לספרות, נוהגת לעיתים כמו שירות מודיעין לכל דבר. הליך בחירת הזוכים הוא, כידוע, חשאי לחלוטין, ובניגוד לפרסי נובל אחרים, הוועדה המחלקת את הפרס לספרות לא מפרסמת בפומבי את שמות הסופרים המועמדים אלא כעבור 50 (!) שנה. בשביל מה זה טוב? גם סוגייה זו לוטה בערפל.

כך, בשבוע שעבר, פרסמה האקדמיה את רשימת המועמדים לפרס לשנת 1969, והיא כוללת 103 מועמדים, וביניהם אלכסנדר סולז'ניצין (שזכה בפרס בשנה שלאחר מכן, 1970), ז'ורז' אמאדו, לואי אראגון, סימון דה בובואר, חורחה לואיס בורחס, היינריך בל, גינתר גראס, גרהם גרין, אז'ין יונסקו, אנדרה מאלרו, פאבלו נרודה, עזרא פאונד, ג'.ר.ר. טולקין ואחרים. לקרוא ולבכות.

הזוכה בפרס בשנה זו היה סמואל בקט האירי בזכות "יצירות חדשניות בפרוזה ובמחזאות, בהן הטראגיות שבעצם הקיום של האדם המודרני, הופכת לניצחונו."