מוקדש לגבריאל מוקד

ברי לכל, שיופי נובע מתחושת סיפוק; ועם זאת, אין לבלבל אותו עם הנאה. מה שנעים לחושים (ריח של ורד);
מה שיפה מתייחס לרוח (יופיו של שיר או יופיה של יצירה ארכיטקטונית) מה שיפה בעיני דוד אינו יפה בהכרח
בעיני גוליית ולא זאת, אף זאת, הוא אינו בהכרח כזה בעיני אביו ישי, שעיצב בתהליך חניכתו וגידולו את טעמו
האסתטי; מנקודת ראות אובייקטיביסטית אף אחד לא נדרש להסכים על הסכמה של צבע. היופי כופה את
עצמו על כולם; הוא מושא לסיפוק אוניברסלי. מאידך הוא סובייקטיבי לגמרי. דן לדוגמה, יכול לגלות יופי
בעיצובו האדריכלי של בניין עיריית תל אביב המביט על העולם בצניעות ביישנית או שמא בביישנות עֲנֵוָה
כמתוך עיניו של איש נחבא אל הכלים, ולהוסיף ולטעון שעצובו של המבנה שואב השראה מהרוח הישראלית
המשקפת פשטות וישירות חשופה נטולת כל הצטעצעות אסתטית מיותרת. וזולתו לסלוד ממראהו ולטעון
טענות לעגניות אולטימטיביות מובהקות, בלהט רליגיוזי על כיעורו וסתמיותו העיצובית ועל העדר האותנטיות
המזדעק ממנו, בטענה שכמותו יש במאות ערים על פני הגלובוס. ואף להרחיק לכת ולכנותו "מיצב של כיעור",
או יצירה אדריכלית שנוצרה ביודעין על ידי אדריכליה, מנחם כהן וצוותו באופן מכוער כדי להתריס באופן
הפגנתי נגד כיעורו של הסגנון הברוטליסטי ואגב כך לקרוא תיגר על הברוטליזם כפרדיגמה אסתטית
דומיננטית. האם ניתן להכריע בין שני השיפוטים? האם לשיפוטו של מבקר מלומד, מיומן ומעמיק השוחה
בתורותיהם של אריסטו קנט ו(אדמונד) ברק על האסתטיקה יש תוקף אסתטי יותר משיפוטו של מוכר נפט על
עגלה רתומה לחמור? הניגוד בין שתי ההשקפות במחלוקת זו מדגים את הרלטיביזם הכרוך במהותו של
השיפוט האמנותי.
שיפוט אמפירי הוא שיפוט המקושר לפעולת החושים. שיפוט זה בא לידי ביטוי בהתבוננות. למשל: "אני אוהב
מוס שוקולד". היגד זה אינו מייצר ידיעה על האובייקט. זה רק מבטא את היחסים שאני מקיים עם האובייקטים
הנקלטים בתודעתי וחושיי.
ברק השתדל להראות שהאסתטיקה מכסה שני סוגי חוויה שאינם תואמים זה את זה: חוויה של הנשגב, שבה
ההנאה היא פחות ברורה מעוצמת התשוקה המסומנת בחותם האימה, וחוויית היופי המתבססת על אהבה,
תקשורת וקלות יחסים. בניגוד לתפיסה אינטלקטוליסטית של יופי המזוהה עם טוב ואמת, הוא מסרב להגביל
את הרגישות האסתטית במסגרת שני החושים ה"אצילים": הראייה והשמיעה. חוש המישוש הוא זה שהופך
למודל עבור כל האחרים. השיטה של ​​ברק היא אמפיריציסטית; עלינו להתחיל מניסיון, להשוות, לזהות
משתנים ונתונים כדי שנוכל לקבוע את מקורות ההשפעות או היניקה של היפה והנשגב. מהו טעם לדידו? "לא
יותר מאשר הסגולה או היכולת של הנפש לחוות תחושת נועם מיצירות אמנות המזוהות בעינינו כיפות. הטעם
אינו סגולה נפרדת, חוש שישי או סוג של אינסטינקט, כי יש יחסי זיקה בין החושים, הדמיון והשיפוט. כל
האנשים שניחנו באותם חושים, יחושו הסכמה בסיסית על אותן קביעות חושיות (חומץ הוא חומצה ודבש הוא
מתוק), אבל גם על הערכותיהם (מתיקות היא נעימה וחומציות לא נעימה). אם מעבר לטעם הטבעי הזה,
טעמים נרכשים מתקיימים במקביל, אלה תמיד קשורים לראשוניות. "לכן ההנאה של כל החושים דומה בכל
בני האדם, גדולים או קטנים, מלומדים או בורים. הדמיון, שתמיד מתרבה, מחולל הנאה ספציפית הנשענת על
דמיון כלשהו. כתוצאה מכך, התמונות המשמחות אותנו הן אלו המשחזרות אובייקטים נעימים; והסתמכות זו
על הידוע המוכר והדומה היא כמו תחושת ההנאה או תחושת הסלידה העולה מחושינו. אחידות טבע האדם
מייסדת את דמיון הטעם בין הפרטים בחברה האנושית. אבל אז, מאיפה מגיעות הווריאציות? עבור ברק,
הסיבה היא פשוט הרמות המשתנות של רגישות טבעית ומידת תשומת הלב החזקה או המתמשכת יותר
שמקדישים להתבוננות באובייקט. הנאה וכאב, כאלמנטים פשוטים, הם נקודת המוצא של כל הערכה אסתטית
המתחלקת עבורו לשני סוגי חוויה: הנשגב והיפה. הטוענים לאובייקטיביות של השיפוט האמנותי מבססים את
גישתם על התיזה, שיופי אינו תלוי במתבונן ומטעניו האסתטיים הקודמים אלא הוא תלוי בלעדית בַּנִּרְאֶה,
כלומר באובייקט. איש, בין אם הוא תושב רומא ובין אם הוא אינדיאני שאך זה עתה יצא מיערות האמזונס לא
יחלוק על מידת יופיו של הטאג' מהאל בעיר אגרה או על יופיה של כנסיית נוטרדאם בפריז.
האם היופי הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי? שאלה זו כאמור, היא שאלת היסוד של השיפוט האסתטי. האם
האמנות צריכה לייצג את המציאות או לאפשר לנו להימלט מהמציאות כסם המחולל אלוצנציות פלאיות בדמיונו
של איש מסומם? כוונתה של שאלה זו הוא לתהות על יחסי האמנות עם המציאות.

סוגיה לא פחות חשובה העולה מעיון זה היא, האם אמנות צריכה להיות מועילה ושימושית? זו השאלה לגבי
תכליתה של האמנות. והאם שיפוט אומנותי חל על היקום כולו או נוטל על עצמו מרצון גבולות ומגבלות.
האם ניתן לשפוט את יופיין של סערות החורף, האם להיגד "זו סערה יפה" יש לכך משמעות? זו אמירה
המדגימה את גבולות השפיט ולא רק את מגבלות השיפוט האמנותי. אשר לסוגייה האם האמנות והשיפוט
האמנותי צריכות להיות מועילות לאדם?
האם לטעון שמרקם עננים חולף בשמיים הוא יפה יכול להועיל לאדם? והאם שיפוט אומנותי והשוואה אסתטית
מושכלת בין מרקמי שמיים בצבעים שונים במהלך עונות השנה יכול להניב תועלת ואם לאו אזי אינו שפיט
ומצביע על גבולות השיפוט האמנותי. או לטעון שתיתכן טלטלה רגשית מהנה מיופיים של שמיים בשעת זריחה
הגם שהיגד זה חסר ערך מהיבט תועלתי. ואי לכך יופי אינו קשור לתועלת אלא ניצב ביקום כתופעה עצמאית
לחלוטין. באותו אופן ניתן לטעון שיופיו האוירודינמי של מטוס המיראג' הצרפתי עולה על יופיו של מטוס הסוחוי
הסובייטי הגם שעליונותו הטכנולוגית של הסוחוי התבררה במרוצת השנים כעובדה מוגמרת. מה שמוכיח
שאין קשר בין יפה, טוב, חזק ומועיל.
אין צורך להיות אינטלקטואל כדי לתמוך בסברה שציוויליזציות מפתחות אומנויות שונות; גם מעמדות
חברתיים, או קבוצות חברתיות וכל אחת מהן יוצר דברים שונים מאוד בתחום האמנות. ועם זאת תופעה
מבורכת זו מצויה תחת איום. האם הגלובליזציה וטכנולוגיות תלויות המחשב של ימינו בעידן הסייבר תוכלנה
להתגבר על ההבדלים הללו? האם חילופי המידע בין הלשונות והחברות השונות על פני תבל בעידן הסייבר
גורמים לסטנדרטיזציה של מושג היופי או שהם מנכיחים לעינינו את ההבדלים בהתרסה דַּוְקָאִית נגד מגמות
העיקור האלים של הריבוי והגיוון תחת כנפיו של המדע?
הרלטיביזם צמח מחוויית ההתוודעות של האימפריות הקדומות לציוויליזציות רחוקות ובלתי מוכרות עד אתמול
וממכלול הידע שנרכש במסעות צבאותיהן של אותן אימפריות שנחשפו למדינות, אנשים, שפות, ערכים,
נורמות, אפילו סוגי לוגיקה שונים. החשיפה לריבוי והרב, למגוון לדומה השונה והאחר הניחו יסוד לגישות
יחסיות מובהקות שמשלו אלפי שנים בתורת האסטתיקה.
אפילו המוות כתופעה ביולוגית הניב אין קץ אמונות, הסברים וטקסים תובנות וערכים אסתטיים מגוונים כגון
אומנות הסיתות והגלוף של הסרקופג בתרבות היוונית רומית ועד לבניין הפרמידות לצרכי קבורה
בציוויליזציה המצרית. המוות הניב מגוון סגנונות קבורה "אין סופי" וריבוי ערכים אסתטיים ואומנויות סביבו על
פני תבל. ועם כל זאת, מורכבות החוויה הפרשנית של האמנות וכיצד מייחסים ערך ליצירת אמנות. הינן
סוגיות מוקד בעיון האקדמי בנושא זה המחוללות אין קץ מחלוקות עד ימינו אלה. ויש שיאמרו שאלו שאלות
יומרניות ובלתי פתירות מעצם טבען. האם קיים איום דומה על הספרות? האם הגלובליזציה מאיימת לאיין את
גיוונה המופלא של היצירה הספרותית הנוצרת בחברות השונות ביבשות השונות על פני תבל? השיפוט
האמנותי בתחום השירה והספרות מורכב וסבוך יותר משיפוט של אובייקטים ממשיים הגלויים לחושים שלנו.
זה ברור. האם ניתן לשפוט יצירה פואטית או יצירה ספרותית? ספרו של גבריאל מוקד על השיפוט האומנותי
מבקש להשיב על השאלה המרכזית בתחום האסתטיקה והחינוך לאומנות. האם ניתן להגיע לשיפוט
אובייקטיבי בתחום המכונה אומנות? מוקד מבקש לפתח גישה רלטיביסטית, קרי, אובייקטיביסטית מתונה
אשר על פיה אפשר להגיע במקרים רבים לקביעה אובייקטיבית בדבר טיבן יצירות אומנות, מתוך פניה
לבדיקה של התכונות החושיות והסמנטיות, בשלל הז'אנרים ומתוכן בוחן את היחסים בין יפה לחשוב מבלי
להסתמך יתר על המידה על מושג האומנות. ספרו של מוקד "השיפוט האומנותי" על 29 פרקיו האנליטיים
וההערות הנלוות הנסמכות על תולדות האסתטיקה ופילוסופיית האומנות העכשווית, הוא ספר רב ערך לכל
איש רוח בן ימינו ולכל מי שמתעניין בערכן האובייקטיבי של יצירות האומנות. הספר מלא ארודיציה ועוסק
בצורה חדשנית בסוגיות יסוד בתורת האסתטיקה.