close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הצהרת בלפור כנקודת מפנה בהיסטוריה היהודית – מחווה לציון 100 שנים

    הרצל ובלפור חקק | הומאז' | התפרסם ב - 31.10.17

    הצהרת בלפור כנקודת מפנה בהיסטוריה היהודית – מחווה לציון 100 שנים 2 בנובמבר 1917 – 2 בנובמבר 2017

                                                

    בסיפור “הדרשה” מאת חיים הזז קוֹבל יודקה וטוען שלְעם ישראל בגוֹלה אין היסטוריה. מאז צאתו לגלות הגויים הם אלה העושים את ההיסטוריה, בעוד שהעם יצא מן ההיסטוריה. ניתן לקבוע היום, כשאנו בוחנים את תולדות הציונות, שהצהרת בלפור הֵשיבה את העם להיסטוריה, והציבה לו את היעד להיות ריבון לגורלו. אנו חוגגים 100 שנה להצהרה, בסימן הומאז’ לאירוע ההיסטורי הייחודי.

    רק לאחרונה חגגנו 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון, ואף כתבנו על כך ב”סלונט”: בנימין זאב הרצל- 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון

    עשרים שנה אחר הקונגרס הבשיל אחד מפירותיו: ‘הצהרת בלפור’, אלא שהרצל לא זכה לקצור את הפרי. באופן סמלי מאוד, הרצל פגש ב-2 בנובמבר 1898 את הקיסר וילהלם השני ברחוב הנביאים בירושלים כדי להשיג צ’ארטר ממעצמה בינלאומית ולהשיב את היהודים למולדתם. ב-2 בנובמבר 1917 בלפור נתן את הצ’ארטר, את ההצהרה. החלום הציוני של הרצל והחותם הפוליטי של בלפור חיברו ביניהם, והקשר ההיסטורי הזה נותר לדורות.

     

    פתיחה של תקופה חדשה

    מאמרנו נכתב מתוך הערכה רבה להצהרה, כיוון שהיא פותחת תקופה חדשה בתולדות עמֵנו. העם היהודי קיבל הכרה בינלאומית בזכותו על הארץ. ועם זאת, ולמרות ההישג המרשים לתנועה הציונית, חובה לומר בפתח דברינו: הזכות שלנו על הארץ קָדמה לכל ההצהרות, ואינה מותנית בהצהרות בינלאומיות.

    “ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמתו בארץ ישראל של בית לאומי בשביל העם היהודי,” כך הצהיר לורד ג’ימס ארתור בלפור, שר החוץ הבריטי.

    נוסח-ההצהרה מזכיר לנו את הצהרת כורש (עזרא א, ג). בדומה להצהרת כורש, גם בלפור נתן הצהרה עקרונית בלי פירוט בעניין ריבונות וגבולות. כאשר משווים את נוסח הצהרת בלפור לנאומיו של הרצל, ההצהרה אכן נראית כהתגשמות חלום: “רק לאחר שיימצא בידינו הצ’ארטר הזה, שהוא צריך להכיל את הערובות הדרושות לפי משפט הכלל, יכולים אנו להתחיל בהתיישבות מעשית גדולה,” כך נאם הרצל בקונגרס השלישי (1899).

    הצהרת בלפור אכן היתה דרושה אז, ואין לתאר מה היו פני ההיסטוריה בלעדיה. לא פלא שהערבים טורחים להזכיר לנו את חשיבות ההצהרה. היה זה הישג מדיני מרשים לתנועה הציונית, ומאז הפכה התנועה לגורם פוליטי מוכּר בין העמים. חיים וייצמן,  שעמד בסוד המגעים עם הממשל הבריטי, פרסם מיד “כּרוז אל העם העברי” אשר נפתח במלים: “זהו יום מפנה

    הרברט סמואל לורד בלפור וגנרל אלנבי במעמד פתיחת אוניברסיטה בירשלים 1925

    חשוב בדרך לקראת עתידנו הלאומי”. סוקולוב נצמד לחזון התנ”כי ולימי בית שני והצהרת כורש – והוא השתמש בביטויים נמלצים יותר:  “בתוך סערה ואש נולדו שוב העם והארץ. המאורעות הגדולים של ימי זרובבל, עזרא ונחמיה חזרו ונשנו.” הצהרת בלפור פתחה תקופה הרת-גורל וסבוכה ביחסים בין יהודים וערבים: מאז ההצהרה קיים מאבק מתמיד בינינו לבין הערבים למי הזכות על הארץ, למי הבעלות על הארץ. הצ’ארטר של בלפור שב אל קיומו המיוחד של עם ישראל והפיח בו חיים, ודורות על דורות של כמיהה האירו זיקה מיוחדת לארץ ישראל, שניצחה כנגד כל הסיכויים.

     

    העימות הלאומי שנוצר עקב ההצהרה

    הספריה הלאומית פרסמה במרס 2017 – לפני מספר חודשים – מברק ששלח הימלר לחאג’ אמין אל חוסייני ביום הצהרת בלפור ב-1943, לא במקרה: “אל המופתי הגדול אמין אל חוסייני, התנועה הנציונל-סוציאליסטית של גרמניה הגדולה חרתה על דגלה מראשית דרכה את מאבקה ביהדות העולם. מסיבה זו היא עוקבת אחר מאבקם של הערבים… נגד הפולשים היהודים… ברוח זו, אני שמח לאחל לך ביום השנה להצהרת בלפור האומללה, איחולים חמים להמשך מאבקכם עד הניצחון הגדול. חתום: מפקד האס-אס בכל הרייך, היינריך הימלר” (הארץ, 11.3.17).

    אל נשכח, שבראש השנה תשע”ז, ממש לפני שנה, הגיע ראש הרשות הפלשתינאית אבו מאזן ללונדון ופנה לממשל הבריטי לבטל את הצהרת בלפור. נזכור גם שהצהרת בלפור שימשה חלק מנוסח כתב המנדט שנמסר לממשלת בריטניה בשנת 1920 (ואושר פֶּה אחד בידי חֶבר הלאומים ב-1922). כלומר, ההצהרה קיבלה תוקף נוסף בכתב המנדט, והפכה למסמך מחייב. הבריטים קיבלו פיקדון מקודש להשיב את היהודים לארצם ולכונן בה “בית לאומי” מכוח הצהרת בלפור. בכתב המנדט אף נקבע בבירור: “ניתנת בזה הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל ולזכותו לכונן  מ ח ד ש  את

    ביתו הלאומי בארץ זו.” כלומר, מנסחי כתב המנדט ניסחו בו-זמנית את התפיסה שהזכות ההיסטורית של עמנו על ארץ ישראל עומדת בתשתית של הצהרת בלפור, והיא קודמת להצהרה.

    חשוב גם לציין, שבהצהרת בלפור מופיעה הבחנה מעניינת בין עם יהודי ועֵדוֹת לא יהודיות: “…שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עֵדות לא יהודיות בארץ ישראל.” זו הבחנה חשובה. העם היהודי נתפס אז כעם (“בשביל העם היהודי”), ואילו שברי המהגרים הערבים שהיו אז בארץ לא נתפסו כ”עם פלשתיני”, אלא כ”עדוֹת לא יהודיוֹת”. המונח “עם פלשתיני” לא היה אז, והם לא הוגדרו אז כישות לאומית נפרדת. לכן הובטחו להם אז זכויות אזרח וזכויות דתיות, אך לא זכויות פוליטיות. יש להוקיר, על כן, הצהרה זו, שהכירה בזכויות פוליטיות ובבית לאומי לעם היהודי. זו הייתה אז בפירוש תפנית היסטורית. השופט עודד מודריק, במאמר ב’הארץ’, טען, שהחשיבות של ההצהרה “היא עצם ההתייחסות אל הפזורה היהודית כאל ‘עם’, אשר חוט מקשר בין עברו להווה ולעתיד שלו.” והוא מוסיף, שדעה זו אינה מקובלת על “פוסט ציוניים ואנטי ציונים… ו(הם) אינם רואים זיקה מקשרת בין היהודים זולת ההקשר הדתי” (הארץ, 25.8.2016). גם בממשל הבריטי היה חבר פרלמנט יהודי (מונטגיו) ששלל פרסום ההצהרה מתוך נימוק זה. לכן, כיהודים ששבו למולדתם, אנו – ממשיכיו של הרצל – חבים לבלפור חוב של כבוד.

     

    הצהרת בלפור צומחת מתוך זיקת היהודים לארץ – בתנ”ך

    בניתוח היסטורי שלאחר מעשה, תוהים רבים לפשר כוונותיו של הממשל הבריטי בהצהרה זו. לדעתנו, כל הסבר ריאל-היסטורי ואינטרסנטי אין די בו כדי להסביר מדוע תתערב מעצמה זרה (זה היה מעמדה של בריטניה אז!) לטובתו של מיעוט שולי בעולם.  ההסברים על חששה של בריטניה מהגברת המעורבות של גרמניה הקיסרית בארץ ישראל, והרצון לזכות באהדת יהדות העולם למען בעלות הברית אינם מספקים. בהצהרת בלפור מדובר על “בית לאומי”, ולכן יש הטוענים שבריטניה לא התכוונה ליצירת מדינה יהודית. ניתוח כזה משליך את כוונות המדיניות הבריטית בממשל שקם לאחר בלפור, על הממשל של דייויד-לויד ג’ורג’ והלורד בלפור. היסטוריונים , אשר בדקו את הדברים מבחינה תעודתית, כבר הוכיחו את הכזב בטענות אלו (זאב לקויר, בספרו “תולדות הציונות”).

    בלפור עצמו הדגיש באוזני וייצמן את כוונותיו. בנאום שנשא בלפור ב-1922 נימק את ההצהרה בכך, ש”יש לתת ליהודים את המקום המגיע להם בצדק בעולם, ועוול הוא שעם גדול יהיה משולל בית”. לורד בלפור, כמו רבים באירופה ובאמריקה, גדל על תרבות התנ”ך (הברית הישנה).

    השימוש במושג “בית לאומי” נעשה מכיוון שלא ניתן היה להשתמש בביטוי “מדינה יהודית”, כאשר אין רוב יהודי בארץ ישראל ואין מקום לדבר על ריבונות. היו אז בארץ 50,000 יהודים לעומת 600,000 ערבים. הצהרה זו לא ניתנה כהצהרה משפטית, אלא כהצהרה פוליטית, והתנועה הציונית התייחסה אליה כאל צעד טקטי לקראת מדינה יהודית בעתיד, כהזדקקות להכרה בינלאומית בזכותנו על ארץ ישראל. וייצמן אף הסביר זאת בנאום בלונדון (1919): “לא דרשנו ממלכה יהודית, מפני שלפי מעמדנו הדל בארץ, אינה יכולה עדיין להינתן לנו.” הוא הסביר את הדברים עוד לפני מתן ההצהרה כשאמר: “מדינה יש לבנות לאט לאט, בהדרגה, בשיטתיות ובאורך רוח… הדרך להשגתה משתרעת על פני שורה של שלבי ביניים…”

    סיפרנו לא פעם ולא פעמיים, שאבינו קרא לנו בשמות ‘הרצל’ ו’בלפור’ כדי לממש חלום ולהפגיש את הרצל ובלפור, שעמדו להיפגש ב-1903: בלפור היה באותה עת ראש הממשלה, והוא הציע להרצל את הצעת אוגנדה בתגובה לפרעות קישינב. הרצל פגש אז רק את שר המושבות צ’מברליין. הרצל חלם לקבל צ’ארטר, בלפור נתן אותו. ואבינו הפגיש ביניהם כתאומים זהים, ב-1948 סמוך להכרזת העצמאות.

     

    הזכות קדמה להצהרה

    דויד בן גוריון הופיע ביולי 1947 בפני ועדת אונסקו”פ והעיד בפני נציגי האו”ם: “זכויות היהודים על א”י קודמות להצהרת בלפור… אני כאן כי זו ארצו של עמנו.” עם זאת, ברור שההצהרה שינתה את מעמדם של היהודים בעולם.

    “ביום זה נמלאה שנה להמאורע ההיסתורי”

    ההצהרה גרמה התרגשות רבה לציבור היהודי בעולם כולו, וגם בארץ ישראל. מאז ההצהרה, נהגו לחוג את היום הזה “יום ב’ בנובמבר”.

     

     

     

     

    ביקורו של הלורד בלפור תועד בסרטים רבים. הנה הביקור ב”מקווה ישראל”: https://www.youtube.com/watch?v=3L_Wel4SUf4

    והנה  הלורד בלפור בפתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, 1925: https://www.youtube.com/watch?v=sDnK2ELmzws

    לא הצהרת בלפור הקנתה לנו את הזכות על הארץ, אלא הזכות על הארץ הניעה את בלפור לתת את הצהרתו, כמי שאמון על תרבות התנ”ך. ועצוב שבריטניה, בתקופת המנדט על הארץ, מעלה בהצהרת בלפור ובמחויבות ליהודים. בתקופה שבה מעפילים ניסו להגיע אל הארץ, הוטל “ספר לבן” והבריטים מנעו כניסת יהודים לארץ. ב-2015 הגיעה קבוצת בריטים לבקש סליחה מן העם בישראל על הפגיעה  בהצהרת בלפור: https://www.youtube.com/watch?v=8bkjSWgJ0Ts

    לסיום: עלינו לזכור שתעודת הזהות האמיתית שלנו (בין אם נרצה ובין אם נסרב) היא התנ”ך ולא הצהרות חסד של זרים. דווקא ועדה של משרד החוץ הבריטי קבעה ב-1920 בעקבות הצהרת בלפור: “ציונות התנ”ך קדומה היא וראשיתה בתקופה הטרום היסטורית של עם ישראל.”

    חזרָתנו לארץ אינה צריכה ראיות מהצהרותיהם של זרים. אילו היינו שבים לכאן מכוח הצהרת בלפור בלבד, היינו בגדר פולשים לארץ לא לנו. הזכות שלנו לשוב לכאן היא זכות היסטורית ותרבותית. הצהרה באה והצהרה הולכת. ארץ ישראל ועם ישראל לעולם עומדים, לעולם מחוברים בעבותות אהבה.

    הרצל ובלפור חקק

    משוררים, סופרים ופובליציסטים, שימשו בתפקיד יו"ר אגודת הסופרים העברים בישראל בין השנים 2003-2015 לסרוגין. ב-1965 נבחרו לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (מקום ראשון ושני). פירסמו עד כה 8 ספרי שירה כ"א, וכן כתבו ספר מחקר על ברדיצ'בסקי ולקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגיות:

    אין תגיות

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    המשורר הלאומי היא משוררת

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'
    יש משהו ברוח השפה העברית שמחייב רגישות יתרה כשניגשים לפענח אותה....

    אוֹר גָּנוּז

    אורלי שמואלי
    הַלְוַאי תִּמְצָא נְהָרָה שֶׁתָּאִיר לְךָ מִתּוֹךְ סִדְקֵי הַשָּׁנִים הַמֵּתוֹת, שֶׁתָּעִיר בְּךָ...

    צְלִילָהּ הַמְּדֻיָּק שֶׁל הַמּוּעָקָה

    ד"ר דן אלבו
    עַל סַפְסָל צִבּוּרִי הִזְדַּמֵּן לִי לְהַאֲזִין לִצְלִילָהּ הַמְּדֻיָּק שֶׁל מוּעָקַת הַקִּיוּם:...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית