חתן פרס ישראל שמואל מורה הלך לעולמו ערב ראש השנה. על הפרס שבו זכה אמר: "הפרס שלי הוא הפרס של דור שלם שנאבק על השכלה, על תרבות ועל דרך ערכית."

פרופ' שמואל מורה, חתן פרס ישראל, נפטר בראש השנה – והותיר אחריו חלל גדול. מחקריו היו ידועים בכל אוניברסיטה בעולם, ולכן הוזמן להרצות בכל מקום, גם במצרים. מחקריו וספריו נלמדים עד היום באוניברסיטאות במדינות ערב.

שמואל מורה נולד ב- 1932 בבגדאד. האם, סניורה, הייתה מורה לצרפתית בבית הספר אליאנס ואביו היה רואה חשבון בחברה בריטית. שמואל מורה למד בבית ספר עממי ערבי שבו למדו כל בני משפחת המלוכה. אחר כך  עבר לחטיבת הביניים בבית הספר היהודי 'פרנק עיני' וסיים חוק לימודיו בתיכון היהודי האנגלי 'שמאש'.

פרופ' שמואל מורה

בבית הספר התיכון 'פרנק עיני' התנהלו הלימודים בערבית ובאנגלית. שמואל התלונן בפומבי על כך, שאין מלמדים עברית כשפה חיה – ובכך חשף את תפיסתו הציונית.

כעבר שבועיים זומן למרתף ביתה של משפחה יהודית בעיראק – ושם נשבע על הצטרפות למחתרת הציונית. את הקריירה הספרותית החל במשלוח שירים וסיפורים לעיתוני בגדאד. בני משפחת מורה עלו ארצה במפוזר, כפי שהיה מקובל בעלייה ההמונית של יהודי עיראק.

שמואל  מורה עלה ארצה באפריל 1951 בגיל 18, וזה היה צעד אמיץ: שמואל עלה לבדו, כשאֶחיו הצעירים ממנו, ריימונד ומרדכי,שהיו מתחת לגיל 18, עלו עם משפחות אחרות, והם נספחו אליהן כבנים שלהם.

אמו עלתה אחריו ארצה, ואביו כעבור כמה שנים. היעדרו של אבי המשפחה הקשה על המשפחה,

הם סבלו בשל כך במעברות, אך שמואל ראה גם צד זכות בכך: "הדבר אפשר לנו, אנו הבנים, לבחור כל אחד במקצוע אקדמאי שרצה ושמתאים לכישרונותיו. האחר הבכור יעקב למד פילוסופיה וכלכלה, ריימונד מתמטיקה-פיזיקה, מרדכי ציור בבצלאל." שתי האחיות אספירונס וגלדיס שלחו ידן בכתיבה, בפרוזה ובשירה.

על בחירתו בחקר המזרח אמר: "אני שיניתי ברגע האחרון את מקצועי מפיזיקה לשפה וספרות ערבית ומדעי המזרח. בחלוף השנים אבינו למד להעריך את העובדה שבחרנו במקצועות אקדמיים."

על דרכו הספרותית סיפר לנו – ובשעתו פרסמנו בביטאון נהרדעא, מרכז מורשת בבל:
"בתחילת כתיבתי הספרותית בעיראק, כתבתי בעיקר שירה בפרוזה המביעה זעם על העושק החברתי והפער המעמדי, כמיהה לצדק ומבוכה מול חידת החיים והמוות."

אבל בהגיעו ארצה החליט להתמקד בקריירה אקדמית:
"ראיתי את עתידי במחקר בלבד ואף פעם לא שאפתי להיות סופר עברי אלא כחוקר בשפה העברית והאנגלית. הלימודים שלי באוניברסיטה העברית ע"י טובי המזרחנים בעולם, השפיעו עלי השפעה גדולה. באוניברסיטה העברית למדתי, שהשפה היא אמצעי להבעה ברורה ומדויקת ולא תכלית. למדתי, שאם אתה משוכנע בצדקת המחקר שלך, עליך לומר זאת ולהוכיח את צדקת השקפותיך החדשות ללא משוא פנים."

כששאלנו אותו בנושא העלייה לארץ, בנושא התנועה הציונית, אמר לנו:
"לגבי יהודי עיראק, עליית הלאומיות הערבית הביאה לשיתוף פעולה עיראקי-פלסטיני. חלק מהמדינאים העיראקיים והפלסטינים שקיבלו הכנסת אורחים יפה בעיראק למד בגרמניה, הם אלה שליבּ את שנאת היהודים, שהגיעה לשיאה בפרהוּד של חג השבועות, תש"א (1941)."

על הסכסוך המתמשך אמר:
"אנו עוברים ימים קשים במאבקינו עם אויבינו, ואנו נתגבר  כפי שתמיד הצלחנו להתגבר ולבסוף לא יהיה ברירה לאויבינו אלא לחיות איתנו  בשלום ושיתוף פעולה לטובת האזור כולו ולמדינות שבתוכו."

פרס ישראל היה גולת הכותרת של הישגיו.

להלן כמה שורות מנימוקי חבר השופטים:
"פרופ' שמואל מורה הוא מן החשובים שבחוקרי הספרות הערבית החדשה בעולם: הוא הניח יסוד חדש לחלוטין לחקר התפתחות השירה הערבית המודרנית וכן חידש חידושים רבי משמעות בחקירת תולדות התיאטרון והדרמה הערביים. בזכות הישגים מחקריים אלה או היה לאחד מראשי המדברים בתחום מחקר הספרות הערבית החדשה, ושמו מחקריו מפורסמים גם בארצות ערב.

בזכות הידע המופלא שלו ברזי השפה הערבית ובמכמני הספרות הערבית לדורותיה תרם פרופ' שמואל מורה תרומה ייחודית רבת-משקל לחקר הספרות הערבית בעת החדשה והאדיר את שמה של המזרחנות הישראלית בעולם האקדמי במערב ובמזרח."

שאלנו אותו, כיצד חש, כאשר קיבל את פרס ישראל בשנת 1999 על חקר המזרחנות, וכך ענה: "זכייתי בפרס ישראל חוללה מהפכה  אדירה בחיי והיא מקור גאווה לא רק לי, אלא גם ליוצאי עיראק לספרדים ולעם ישראל בכלל. הפרס נתן לי הרגשה של שוויון, של שייכות למדינה המעריכה הישגי בנייה, הרגשת סיפוק שמכירים בערכך, בכך שהקרבת כל כך הרבה שנים מחייך וגזלת שעות וימים ממשפחתך ומאשתך, כדי שתוכל להתמסר למחקריך. הפרס בעצם שייך גם למשפחתי שאף פעם לא התלוננה על הזנחתי את הצד החברתי והמשפחתי בשל התמסרותי לעבודת המחקר שלי."

כאן בחר שמואל מורה להדגיש את תחושת השייכות שהפרס מעניק: "הפרס נתן לי שייכות שתמיד חיפשתי אותה בגולה ולא מצאתי אותה, שייכות לעם, לתרבות ולתקופה היסטורית מכרעת בתולדות עם ישראל. אני חש גם רגשי תודה לאוניברסיטה העברית ולמדינת ישראל המעודדות את החוקרים והסופרים ומדרבנות אותם להגיע להישגים בינלאומיים. הדבר החשוב הוא שהמדינה נותנת הזדמנויות שוות לכל פרט ופרט לפתח את כישרונותיו ולהגיע להישגים הראוי להם."

המשפט המסכם שלו אומר הכול:  "הפרס שלי הוא הפרס של דור שלם שנאבק על השכלה, על תרבות  ועל דרך ערכית."

היו שנים שבהם פעל באגודת הסופרים כחבר במועצת כתב העת מאזניים וכן בקירוב הקשר בין התרבויות. מורה סייע בהקמת כנס יהודי ערבי, ולכנס הגיעו סופרים ערביי ישראל  וסופר מירדן. רבים הכירו אותו כאיש נעים הליכות, עושה רבות למען כישרונות צעירים, טיפח סופרים ועזר לאקדמאים. היה יושב ראש המועצה האקדמית של מרכז מורשת יהודי בבל, עודד חוקרים רבים. אשתו קארינה מורה לפסנתר והילדים אבי ומאיה היו גאוותו של שמואל מורה.

שמואל מורה בכנס בדליית אל כרמל