הסיפור על משפחתי – לבל יישכח זכרם
לשלושה אירועים אסוניים שפקדו את אמי, רבקה לבית קוֹרֶן, היתה השפעה גדולה על חיי, אף ששלושתם התרחשו לפני שהגחתי אל העולם.
האסון הראשון התרחש לאמי בכפר הולדתה בפולין, יוּזֶפוֹף, כפר ששכן דרומית לעיר המחוז זאמוֹשְץ'. בהיותה ילדה בת תשע התייתמה אמי מהורתה, איידל, שנפטרה בסיום הריונה הרביעי, משום שהרופא שהוזעק מזאמושץ' לא הצליח להגיע במועד להציל אותה ואת הוולד שברחמה. על-פי ההלכה נקברה סבתי איידל עם הוולד שנותר ברחמה ליד גדר בית-העלמין היהודי הקטן של הקהילה.
בביקורי הראשון, יחד עם אמי, ביוזפוף מצאתי בתחום הפרוץ של בית העלמין הזה, בין שברי המצבות המנותצות, רק שתי מצבות שהפולנים של הכפר לא מוטטו אותן, אחת מהן היתה של סבתא איידל. לפני הביקור השני שלי ביוזפוף, הפעם בלי אמי, הצטיידתי במכחול ובפחית צבע שחור ובעזרתם חידשתי את הכיתוב העברי שהיה על המצבה: פ"נ (= פה נקברה) אשה צנועה / כפה פרשה לעני / מרת איידל / בת מור' (קיצור של התואר "מורנו") יעקב / נפטרה ר"ח (= ראש חודש) מנ' אב (= מנחם אב) תרפ"ו (= שנת 1926).
ואכן, בטרם מלאו לה עשר שנים, החלה אמי, ילידת 1916 והצעירה משני אחיה, לשאת בעול ניקוי הבית. וזאת, בנוסף לסיוע שכבר הושיטה לאביה, ראובן קורן, במכירת לחמים וכעכים שאפה במאפייה שלו, השכם בבוקרו של היום, לפני צאתה ליום הלימודים בביה"ס הכללי.
שלא כחלק מבני דורו, שעדיין מנעו בעשורים הראשונים של המאה העשרים את הצטרפותן של בנות לביה"ס הכללי, פעל סבי ברוח הזרם החסידי המתון יותר בחסידות בעלז, זרם ששילב מלאכה עם לימוד תורה, והתיר לאמי ללמוד את כל שש השנים של ביה"ס היסודי יחד עם ילדי המשפחות הפולניות. ואכן, בבקרים אפה ומכר מוצרי בצק טריים, ואחרי שנח והכין את הדרוש לאפייה ביום הבא, פרש לחדרו ועיין בספרי קודש שהיו ברשותו.
האהבה גברה על הניגוד האידיאולוגי
יתר על כן, אחרי שאמי סיימה את לימודיה בביה"ס הכללי, התיר לה אביה גם לפעול בסניף המקומי של תנועת הנוער בית"ר. עד שנפטרה בשיבה טובה בגיל 93 בשנת 2007 התרפקה אמי על תקופה מאושרת זו בחייה, שבה היתה פעילה בבית"ר, תחילה כחניכה ואחר-כך גם כמדריכה לצעירים ממנה, ברוח השקפתו הציונית של זאב ז'בוטינסקי.
בביקור משפחתי שערכה אמי כנערה מתבגרת בעיירה רַיוֹביץ (רייביץ בפי היהודים), השוכן צפונית לעיר זאמושץ', היא הכירה את אבי, יעקב אורנבוים, שהיה מבוגר ממנה ב-8 שנים ובמועד היכרותם כבר סיים את לימודיו במכון שהכשיר אותו לעסוק בתפירת עילית של חליפות לגברים ולנשים. אף שבתקופת לימודיו במכון היה פעיל במפלגת הציונות הסוציאליסטית, מפלגה שהתנגדה לאידיאולוגיה הציונית של בית"ר, לא היווה הניגוד האידיאולוגי בין אמי לאבי מכשול לשניהם. הם התאהבו ואחרי שנישאו עברה אמי להתגורר ברייביץ, הבסיס של משפחת אורנבוים לענפיה. אבי תפר בדירתם חליפות לפי הזמנה ואמי שכרה במרכז העיירה חנות גלנטריה שבה מכרה מוצרי סידקית שונים. כשנה אחרי נישואיהם חבקו יחד את בנם הבכור, אריה.
החיים השלווים של הורי ברייביץ השתבשו בפרוץ מלחמת העולם השנייה. ככל שכיבוש פולין ע"י הנאצים התקדם מזרחה, החלו יהודי האזור להימלט אל הגבול הרוסי. הורי נימנו עם אלה שהספיקו לקבל החלטה זו במועד. הם שכרו עגלון מקומי שהסיע אותם עד לגבול הרוסי, ויחד עם אחרים חצו ב-1939 את הגבול והגיעו לקַרַנְטינה, מחנה זמני שבו ריכזו הרוסים את הפליטים מפולין לצורך רישומם לפני שילוחם אל מעמקי רוסיה. כאשר חצו הורי את הגבול החזיקה אמי בידיה את אריה, בכורם בן השלוש, אך כבר היתה בחודשי ההריון הראשונים ונשאה אותי ברחמה. מתלאות הדרך ובתנאים הסניטריים שהיו במקום הריכוז של הפליטים נפטר אריה, בנם הבכור, אחרי שנדבק ממחלת דיזנטריה שהתפשטה במקום. זה היה האסון השני שפקד את אמי בשנות בגרותה המוקדמת, ועד יומם האחרון מיעטו הורי להזכיר בנוכחותי את האסון שפקד אותם כחצי שנה לפני לידתי.
ככל שזכור לי שמעתי לראשונה בבית את שמו של בנם הבכור, אריה, רק לפני שעמדתי לחגוג בר-מצווה, כאשר הורי לא הבחינו שאני חולף לידם בעודם משוחחים ביניהם עליו. ורק אז הבנתי את התפקיד שמילאה בחיים העבודה בחנות לביגוד שפתחו בראשון לציון זמן קצר אחרי שעלו לארץ. במשך שנים שהו שניהם בחנות ברוב שעות היום וכל אחד עשה בה את חלקו. אמי שירתה את הלקוחות ורכשה את הסחורה העונתית, בעוד שאבי ביצע תיקונים במכנסיים ובשמלות, כדי להתאימם ללקוחות, במחסן זעיר מאחורי החנות. בכל חמש שנות לימודי בביה"ס "חביב", ביה"ס היסודי היחיד שהיה קיים אז במושבה, התהלכתי עם שרוך שהצמיד את מפתח הדירה השכורה אל צווארי, שאותו נהגתי ללפות בחוזקה בכף ידי בהגיעי אל המקומות המותחים בעלילות הספרים שקראתי אז, שבעזרתם התאמצתי להעשיר את אוצר המילים שלי בעברית.
כינוס הפליטים במחנות עקורים
אני חוזר להמשך קורות הורי אחרי שקברו את אריה בכורם בשדה לצד קבריהם של ילדים נוספים שנפטרו מדיזנטריה במחנה שבו ריכזו הרוסים את הפליטים מפולין. כמו הורים אחרים גם הם לא הציבו שלט עם שמו על תלולית העפר הקטנה שכיסתה עליו, אלא הניחו אבן מאבני השדה כדי שיוכלו לזהות את התלולית שלהם.
עד מהרה הועלו הורי על הרכבת שבה שילחו אותם הרוסים אל מעמקי אוקראינה, ושם, כעבור חצי שנה מיום פטירתו של אריה, נולדתי להורי בווֹלְסְק הסמוכה לעיר התעשייה סָרָטוֹב. ומאז אני מנציח בשמי הן את שמו הפרטי של הסבא שלי מצד אבי והן את שם המשפחה שהוא עמד בראשה, אורנבוים, שם שהחזקתי בו עד סיום לימודי בביה"ס היסודי. רק בהגיעי לתיכון אימצתי את צורתו המקוצרת של שם המשפחה, על-ידי השמטת "בוים" (= עץ ביידיש) מסופו, אף שגם היום, כה קרוב לגבורות, עודני מרגיש כ"אורנבוים" וגם פועל על-פי ערכיו של אבי.
בסיום מלחמת העולם איפשרו הרוסים לפליטים מפולין, במשך תקופה קצרה, לצאת מרוסיה. הורי היו בין אלה שהזדרזו לנצל הזדמנות זו. הזיכרונות הוודאיים היחידים שנותרו בזיכרוני מרוסיה, הארץ שבה ילדה אותי אמי, הינם מגיל חמש, מהחודשים שבהם נסענו ברכבות משא ממעמקיה של אוקראינה אל הגבול של פולין.
השהות של הפליטים שחזרו מרוסיה היתה קצרה בפולין. מאחר שהפולנים חששו שהחוזרים ידרשו לחזור אל בתיהם בכפרים ובערים וגם יתבעו את רכושם, הם איפשרו לארגון ג'וינט של יהודי אמריקה להסיע את השבים מרוסיה אל מחנות העקורים בחלקי גרמניה המערבית שהיתה אז בשליטתו של הצבא האמריקאי. כך הגעתי עם הורי אל אחד ממחנות העקורים בעיר אוּלְם, מחנה שבו התגוררנו במשך כארבע שנים במבנים בני ארבע קומות של הצבא האמריקאי, שבהם הוקצה חדר לכל משפחה, בעוד שהשירותים והמקלחות היו משותפים לדיירי המשתכנים בכל קומה.
כאשר נתקבלה ההחלטה ב-1949 לסגור את מחנות העקורים, יכלו דיירי המחנה לבחור אחת משתי האפשרויות: לעלות למדינת ישראל שזה מקרוב נוסדה בסיום מלחמת תש"ח או להגר אל ארה"ב ולהתאזרח בה. עד היום אני מתגאה בהורי, שבלי להסס בחרו באפשרות הראשונה, כי החליטו שאחרי כל מה שעבר עליהם בשנות המלחמה כפליטים אין הם רוצים לחיות עוד בגלות. ואכן, על סיפונה של "נגבה" הפלגנו מטרייסט שבאיטליה אל נמל חיפה בארץ ישראל.
אחרי תקופה קצרה במחנה "שער העלייה", אסף אותנו אל ביתו בפ"ת אחיו המבוגר יותר של אבי, יהודה, שעלה ארצה במסגרת העלייה השלישית והיה מוותיקי הפרדסנים עד יומו האחרון. בפ"ת סיימתי את כיתה ג' ואחרי שהורי עברו מפ"ת לראשון לציון, שבה פתחו חנות לבגדים סמוך לבית העירייה הישן, הצטרפתי בכיתה ד' לבי"ס "חביב", ביה"ס העברי הראשון בארץ-ישראל ובעולם שבו נלמדו כל המקצועות בשפה העברית.
סיפור בית העלמין היהודי ברייביץ
בניגוד לאמי שמימשה אחרי שנים את רצונה לחזור אל יוזפוף של ילדותה ונעוריה ולעלות אל קבר אמה, סרב אבי, עד יום פטירתו בגיל 94 בשנת 2003, לצאת מהארץ ולא שקל אפילו פעם אחת לחזור אל העיירה רייביץ שבה התגוררה משפחת אורנבוים המסועפת במשך מספר דורות. משום כך כללתי בנסיעתי השנייה לפולין, שביצעתי בעיקר כדי לצבוע את הכיתוב על המצבה של סבתי איידל בבית העלמין היהודי ביוזפוף, גם ביקור ברייביץ של אבי.
בבואי לעיירה הזו נחשפתי לסיפור הֶרוֹאִי של פולני מקומי, שבין צאצאי רייביץ בישראל זכור רק שם המשפחה שלו: קַלינובסקי, היחיד שלחם נגד מגמתה של המועצה המקומית למחוק כל עדות על מאות השנים שבהן התגבשה קהילה יהודית גדולה למדי ברייביץ תחת הגנתה של משפחה מהאצולה הפולנית שאבותיה ייסדו את הכפר. מאחר שזכיתי לפגוש את קלינובסקי, שהיה עד לפרישתו לגימלאות מורה להיסטוריה בביה"ס היסודי של הכפר, שמעתי מפיו את סיפור הריסת בית-הקברות היהודי בעיירה.
בצו המפקד הנאצי ששלט ברייביץ בשנות המלחמה עקרו תושבי העיירה את המצבות והשתמשו בהן לסלילת הכביש הראשי אל העיירה ולהתקנה המדרכות בה. מסיום מלחמת העולם ואילך השתמשו חלק מהמקומיים במצבות לחיזוק יסודות הבתים שבנו, אחרי שהמועצה המקומית מכרה אותן לכל דורש, ואיכר אחד רעה את הפרות שלו בין שברי הקברים. משום כך אסף קלינובסקי במשך שנים לחצר ביתו, משטח בית העלמין היהודי הפרוץ, כל שבר מצבה שזיהה עליו אותיות עבריות, וכמובן שלא השלים עם המעשה שביצעה מועצת הכפר, כאשר העלתה יום אחד טרקטורים על שטח בית-העלמין היהודי, והללו ניקו אותו מכל שברי המצבות כדי להרחיב את בית העלמין הנוצרי הסמוך שכבר התמלא בקברים.
אחרי שיוצאי העיירה הוכיחו בבית המשפט, בעזרת מסמכי טאבו, שהשטח החשוף היה שטח בית העלמין של הקהילה היהודית ברייביץ, ונמצא גם הסכום הדרוש לבניית גדר סביבו ולהקמת מצבת זיכרון בתחומו, נאלצה מועצת הכפר לבצע גידור של השטח, ולהתקין שער כניסה אל המיתחם. קלינובסקי החזיק ברשותו עותק אחד מהמנעול של השער. ואכן, משהחלו בניהם של ניצולי השואה להגיע לביקורים חוזרים אל רייביץ, חלקם עם ההורים וחלקם בלעדיהם, נהג מזכיר המועצה המקומית לקרוא לקלינובסקי והוא זה שפתח בפניהם את השער.
ואשר לשברי המצבות עם האותיות העבריות שאסף קלינובסקי בחצר ביתו במשך שנים, הוא תרם אותם לגל-עֵד שהקימו יוצאי קהילת רייביץ בישראל בשטח המגודר והחשוף מכל מצבה של בית העלמין היהודי, וגם השגיח, במהלך בנייתו של גל-העד, ששברי המצבות ישוקעו במלט הרך באופן שהאותיות העבריות יִבְלטו מכל צדדיו לעיני המבקר במקום.
ואכן, אותו מחנך פולני אציל הנפש לא רק פתח בפני את השער אל גל-עד, במועד ביקורי ברייביץ, אלא גם הדריך אותי אחר-כך אל הרחוב שבו עמד בית העץ הישן ביותר של הכפר, הבית של מינדל ויוסף אורנבוים, הוריו של אבי. אף שקלינובסקי דיבר אלי בפולנית, שפה שאינני שולט בה, הבנתי מהסבריו, כי למרות שבית העץ הנושן של משפחת אבי הוגדר כבעל ערך אדריכלי ונועד לשימור, התעלם הרוכש האחרון שלו, קבלן מקומי, מצו של בית-המשפט שהוצא נגד הריסתו, ובלילה אחד מוטט את המבנה וגם סילק את הקורות ואת לוחות העץ מהמגרש. ועד שלא יסתיים משפטו של הקבלן הזה מתעכבת תוכניתו לבנות בית אבן חדש על המגרש החשוף. בזכות האיש היקר הזה שמורים אצלי צילומים אחדים של בית העץ שהוא הספיק לצלמו לפני שנהרס. לדבריו המתין עד שאחד מצאצאי המשפחה יגיע כדי שיוכל להפקיד בידיו את הצילומים האלה.
סיפורו של האוֹפֶה מיוּזֶפוֹף
בניגוד לאבי שלא רצה לחזור אל הכפר שבו נולד, והסתפק במידע ששמע על מה שהתרחש ליהודי רייביץ מפי אחרים בכינוסים של יוצאי הקהילה הנערכים בת"א מדי שנה, הצליחה אמי, עוד בשנות היותנו במחנה העקורים בגרמניה, לגלות מה עלה בגורלו של אביה, האופה מיוזפוף, במהלך מלחמת העולם השנייה, והוא האסון השלישי שפקד אותה.
זמן קצר לפני שהורי החליטו לברוח מפולין אל רוסיה, עוד הספיקה אמי להציע לאביה לעזוב את יוזפוף ולהימלט מפולין לרוסיה. אך הוא, שכבר התנסה בתלאות מלחמת העולם הראשונה, השיב לה שהחליט לא לנדוד יותר. וכך טען באוזניה: כל צבא, גם הצבא של הגרמנים, יהיה זקוק ללחם ולכן כאוֹפֶה לא יהיו חיי נתונים לסכנה כאשר יגיעו החיילים מגרמניה לכפר יוזפוף.
העובדות שאספה אמי מבין הניצולים במחנה העקורים העידו שסבא ראובן טעה טעות שעלתה לו בחייו. למען הקיצור אציג תמצית מהן באמצעות ההקדשה שהצבתי בפתח הכרך ה-22, שהוא הכרך האחרון מבין ספרי הסדרה המחקרית-ביקורתי שלי "תולדות הסיפורת הישראלית". וזו לשון ההקדשה: "לזכרו של האבא הנערץ של אמי והסבא שאני לא זכיתי להכיר, ראובן קורן, שאפה בתנורו לחם וחלות ליהודי העיירה יוּזֶפוֹף בפולין עד שנרצח בשואה על-ידי הנאצים במשרפות מחנה השמדה סוֹבִּיבּוֹר".
אף שלא זכיתי להכיר איש מבין גיבורי העדות הזו, לא את הסבים והסבתות שלי וגם לא את אריה, אחי הבכור – אני מתנחם בכך שהורי האריכו שנים במדינה הריבונית של העם היהודי, זכו להשתתף בחתונות של שתי הנכדות שלהם, והספיקו, בהגיעם לגיל מופלג, גם להשתובב עם ארבעה מתוך ששת הנינים שילדו להם שתי הנכדות האלה. ואכן שילבתי בסיום העדות הזו גם את צאצאיהם של הורַי מדורות ההמשך, כדי לקיים את המנהג של עמנו במהלך תולדותיו: לסיים כל צער וכל פורענות במאמצי ההתגברות ובשמחת ההשתקמות.
השלמה אישית לסיפור על משפחתי
באחד מפרקי הסיום של ספרי "חילופי דורות בסיפורת הישראלית", שהוא הכרך ה-22 של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית", סדרה המתרכזת בסופרי דורי ובחשובות מבין יצירותיהם, כללתי השלמה אישית לסיפור על משפחתי.מאחר שהשלמה זו משקפת חוויה אישית אך גם מסבירה את ייחודו של המחקר שלי בספרות של דורי, "דור ייסוד המדינה", בין השנים תש"ח לתשע"ח, החלטתי לצרפו כנספח לפרק העדות על משפחתי.
להלן הקטע שאני מצרפו כנספח לסיפור על משפחתי:
הייתי נער בן תשע שנדחק בשלהי שנת 1949 בשעת בוקר מוקדמת בין המבוגרים שעמדו על סיפון האונייה "נגבה" כדי לצְפות משם להיחשפות רצועת האדמה הנכספת של מדינת ישראל מבעד לערפל. וזו אכן נחשפה אט-אט. תחילה הגיחה מתוך הערפל פסגה מפסגות הר הכרמל ואחר-כך נתגלו בתיה הזעירים של העיר חיפה המפוזרים במורדותיו של ההר.
באותו מעמד נחתם פרק הילדות בחיי, שממנה נחרתו בזיכרוני רק שתי חטיבות של זיכרון. הראשונה – מסע ממושך עם הורי ב-1946 ברכבת משא שעצרה מדי פעם את מהלכה לימים אחדים עד שגמאה את המרחק ממעמקי אוקראינה עד גבול פולין. הורי הנבונים ניצלו היתר קצר-ימים של שלטונות רוסיה, שאיפשר ליהודים שברחו אליה מפולין, בשנה שבה נכבשה על-ידי הנאצים, לצאת מתחומיה. והשנייה – זיכרונות רצופים מארבע השנים כילד במחנה "בֶּלְקֶע קאסֶרְנָה" בעיר אוּלְם בגרמניה, שבה הפעיל הג'וינט שלושה מחנות בין השנים 1949-1946, שבהם כינס רבים מ"שארית הפליטה" ששרדו מהשואה במדינות אירופה. במחנה העקורים הזה עברו עלי השנים המכריעות ביותר של ילדותי.
מכל בנייניה המפוארים של אוּלְם זכורה לי הקתדרלה הענקית במרכז העיר שאגפיה ההרוסים מהפגזת מטוסי כוחות הברית העידו על החורבן שהסבו הנאצים לעריה היפות והסואנות של גרמניה בהרפתקה המטורפת שלהם במלחמת העולם השנייה – להשליט את הרייך השלישי על כל יבשת אירופה. אך לא את מראה הקתדרלה הרוסה, אלא את נטל המראות שאליהם נחשפתי במשך ארבע שנים במחנה העקורים אשא כנראה על גבי עד יומי האחרון.
על סיפונה של "נגבה" הגשים למעני המראה שניגלה לי מהעיר חיפה את שני עיקריה של הציונות, שהוטמעו אז במחנה העקורים בהכרתם של ילדים בגילי: העיקר הראשון – שלילת הגלות, והעיקר השני – כיסופים לארץ-ישראל, והמטמיעים היו: הרֶעבֶּע הקשיש עם זקן-השיבה הלבן שבמאור-פניו החדיר ב"חדר" בילדי המחנה געגועים ל"ארץ-ישרוּאֵל" בעזרת התפילות שלימד אותנו לשנן מ"הסידור", והמדריכים מתנועת "נֹחָם" (נוער חלוצי מאוחד) – תנועה שייסדו במחנות הללו חברי השומר הצעיר מבין ניצולי השואה – שהקסימו אותנו בסיפוריהם על המושבות והקיבוצים בארץ-ישראל מתוך הקובץ "אנו עולים לארץ ישראל", ספר שעטיפתו הכתומה היתה בצבע התפוז.
מי שספג בילדותו כיסופים לציון משני מקורות אלה, מ"הסידור" היהודי הנושן ומספרות החלוצים הצעירה, איך יכול היה אחר-כך, במשך כל חייו, שלא להישאר נאמן לחזונה של הציונות על כינוסם מחדש של כל היהודים מארצות הגלות בציון (משימה לאומית, שבשנותיה הראשונות של המדינה הוגדרה בצמד המילים "קיבוץ הגלויות"), ואיך יכול היה כעבור שנים, אחרי שבחר לעסוק בחקר הספרות העברית ובהוראתה, שלא לחשוף מוקדם יותר מעמיתיו את השינוי בייחסם של סופרי "דור המדינה" לזיקת המדינה אל הציונות.
דברים שאני חוזר וקורא במשך השנים, ואף פעם לא מרגיש שמספיק. הרוע האנושי מצמרר כל פעם מחדש, אפילו כשהוא ידוע ומוכר. לכן, טוב לזכור ולהזכיר, ולעמוד תמיד על המשמרת.
התיעוד המצמרר של יוסף אורן ראוי להפוך לפרק בתולדותינו – ומן הראוי שהמפקחים ללימודי ההיסטוריה היהודית במשרד החינוך ישבצו זאת כפרק חובה. זו הדרך להכיר מקרוב את המתח בין גולה לגאולה, להבין את תלאות עמנו בגטאות, בשואה, בעלייה לארץ. הדרך שבה יוסף אורן מספר את הדברים – מחזקת את החשיבות של החיבור לזיכרון הקולקטיבי, להבנה שאנו חוליה בשרשרת. תלמידים שיקראו ויפנימו את הווידוי שובר הלב הזה, יחושו את ההיסטוריה בעצמותיהם. יבורך יוסף אורן על הפרק המרגש הזה. הוא אכן מזכיר את סדרת הספרים שכתב על הסיפורת הישראלית – וגם במפעל זה היטיב להוכיח כי הוא מחויב להנחיל לדורות את הקשר של הספרות לחיינו, למחויבות של הסופרים להוויה הנרקמת כאן, לחיבור שבין דורות של גולה למציאות החדשה והמתחדשת. ראיון מקיף עשינו עם יוסף אורן לפני שנים במקור ראשון, ואותו ריאיון אף נכלל באחד מפרקי הסדרה שלו.