התבקשתי לכתוב על חמישה משוררים. רשמתי שמות של משוררים אהובים ויצאו לי שישה. לא הצלחתי למחוק אף אחד. אמרתי לעצמי, או שישה או כלום. ומה זה כבר משנה אם חמישה או שישה. אחר כך חשבתי מה לכתוב עליהם. הרי רשימת השמות הזאת לא מפתיעה במיוחד, ועל כולם פחות או יותר כבר כתבו. אכתוב איך פגשתי בהם לראשונה. כלומר בשיריהם.

נתן אלתרמן

את "כוכבים בחוץ" של אלתרמן קראתי לראשונה בגיל 17. באותם ימים שירה לא עניינה אותי במיוחד ובמקרה התחלתי לעלעל ב"כוכבים בחוץ", כמעט כלאחר יד. ונתפסתי. כבר במשפטים הראשונים הרגשתי את הסערה שסוערת מן הספר. הרבה לא הבנתי אז ממה שקראתי אבל המקצבים סחפו אותי. והמראות. והמטאפורות. למרות שבאותם ימים אפילו לא ידעתי מה זאת מטאפורה. השירים היו סוערים, וכבר אז הבנתי שאלתרמן מהלך על קו דק שמשני צדדיו החיים והמוות, ומשני צדדיו עולם שהוא גם צבעוני וגם אפל. אז לא ידעתי לנסח את זה אבל הרגשתי. ואם בכתיבת שירה הניסוח הוא קריטי, בקריאת שירה מוטב לפעמים להרגיש, לא לנסח.

לאה גולדברג

את לאה גולדברג ראיתי לראשונה במועדון צוותא, לפני שנים רבות, בערב לכבוד ספרה החדש "עם הלילה הזה". היא עישנה סיגריה והקריאה שירים בקול חרוך. והיו נאומים. השירים היו יפים בעיניי (ההקראה לא כל כך) וקניתי ספר. היא חתמה לי עליו. מאז נקשרתי אל שיריה. אל המקום האנושי שממנו כתבה/יצרה את השירים. אל ההשלמה השקטה שלה עם מציאות שהיא אדישה במקרה הטוב ואכזרית במקרה הרע. כבר אז אהבתי בשיריה את האומץ שהיה לה לאחוז במציאות הזאת ולהפוך אותה לשירה מרגשת.

דוד פוגל

את שיריו של פוגל קראתי כשלמדתי באוניברסיטה העברית בירושלים. אי אפשר היה לא לקרוא אותו לנוכח הצבתו האולטימטיבית, האיקונית, כמי שמייצג פואטיקה שונה מזו של אלתרמן. קראתי ונשביתי בקסמי המלנכוליה הצנועה, האפלה. אהבתי את האֵימה המשוקעת בשירי פוגל, משוקעת במלנכוליה, האֵימה שהיא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. ביומניו של פוגל, במסגרת אותו קיום אנושי, קראתי פעם איך הוא התהלך ללא פרוטה ברחובות וינה (למיטב זכרוני זו היתה וינה) וחשב על כך שכבר אין לו ממי ללוות כסף. ואני חשבתי אז לעצמי שהיתה לו עוד אפשרות – למצוא עבודה. איך זה קשור ומה זה אומר על המשורר? זה כנראה לא ממש קשור ואולי זה לא אומר, ואולי אני סתם מחמיר איתו. כך או כך, לבסוף פוגל עבר לפאריז ומשם, בקרון בקר, אל ממלכת האֵימה האמיתית, אל השער האפל האמיתי. באושוויץ.

אברהם בן-יצחק

לבן-יצחק התוודעתי בשנותיי באוניברסיטה העברית, במקביל לפוגל, כשנטען ששניהם פחות או יותר היו מאותו הכפר. כלומר ששניהם היו מעין משקל-נגד, גם אם צנוע, למשוררים בולטים שקולם הידהד ברמקולים (לפעמים בצדק ולפעמים לא). רק מעטים מכירים את שמו של בן-יצחק, שכתב מעט שירים (והיה אהוב לִבה הנכזב של לאה גולדברג, שכמהה למילה חמה ממנו ולאחר כל שיחה איתו העלתה על הכתב את תמצית דבריו). בין קומץ שיריו יש אחד שלטעמי הוא מן היפים בשירה העברית. השיר הנהדר הזה הוא "כנטות היום". שיר על אנשים שמביטים לאחור, אל מיטב שנותיהם שחלפו. שיר מהורהר של השלמה עם שלהי חייו של האדם בתוך יקום מרהיב ואדיש. אפשר למצוא את השיר בגוגל (להפתעתי צביקה פיק הלחין. לא מטובי הלחנים שלו. חבל).

דוד אבידן

שמו של אבידן היה מוכר לי עוד לפני שקראתי את שיריו. אל שמו ומעלליו האורבאניים, הפרובוקטיביים, התוודעתי בגיל 16 או 17 מעל דפי "העולם הזה" שאותו קראתי אז בלהיטות. מידי יום שלישי (אולי רביעי?) בערב, מול קפה "כסית", עמד מוכר עיתונים עם גליונות טריים של "העולם הזה" שריח הדפוס עדיין נדף מהם. אבידן היה הופיע לעיתים קרובות על דפי השער האחורי של העיתון. שנה או שנתיים לאחר מכן קניתי את "משהו בשביל מישהו". השירים היו כלבבי. חדים, וירטואוזיים, עכשוויים, אירוניים וציניים, נטולי רגשנות, ואולי דווקא משום כך חדרו אז אל עמקי מצבי הקיומי.   

אורי ברנשטיין

ברחוב אלנבי בתל-אביב, בין הרחוב של קולנוע אופיר (ז"ל) לרחוב של קולנוע מתמיד (זצ"ל), לאורך צלע של בניין שפונה לחצר סמוכה, ניצב דוכן הספרים המשומשים של נִסים. ידידי האהוב המו"ל ירון גולן (גם הוא ז"ל) אמר לי שלפני הספרים נִסים מכר שם ירקות. אולי זה נכון ואולי לא, ולא ברור עד כמה נסים הבין בספרים שהוא מכר, אבל בקונים הוא הבין ולמכור ספרים הוא ידע. אני הייתי אז חייל ובכל חודש כשקיבלתי משכורת צבאית הייתי בא לנסים לקנות ספרים. הוא כבר הכיר אותי. פעם אחת הוא הושיט לי חבילה, קשורה בחבל מכל צדדיה, ובה כעשרה ספרים. הוא אמר: קח, כדאי לך, כל החבילה בעשר לירות. לקחתי. בחבילה היו מיטב ספרי האוונגרד של אותם ימים: חוברת של "עכשיו", ספרי שירה של יאיר הורביץ, דינה הכט, מקסים גילן ואחרים, וגם ספר בכריכת בד חומה "באותו החדר באותו האור" של אורי ברנשטיין. כבר השיר הראשון בספר כבש אותי, ואחריו השני והשלישי, וכך גם כל ספריו האחרים של ברנשטיין. אהבתי את העיסוק הרגיש שלו, האלגנטי והמדוייק, במצבו של האדם. כי מה היא השירה במיטבה אם לא ליריקה על מצבו של האדם.