close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • המשנה שלי הכי-הכי

    שי מרקוביץ'* | חדשות תרבות | התפרסם ב - 04.06.18

    הקדנציה של רון ירון כעורך “ידיעות אחרונות” תיזכר כתקופת הזניית השפה העברית ומחיקת כל משמעות למילים

    רון ירון, אומרות התחזיות, תיכף מפנה את תפקידו כעורך “ידיעות אחרונות”, אותו מילא שמונה שנים. הכיוון אליו ינווט יוֹרשו, לא מנבא שיפור ניכר, אם כי מהאדמה החרוכה שמשאיר ירון בבניין ההיי-טקי המפואר באזור התעשייה בראשון לציון, אפשר רק לעלות. החטא הגדול ביותר של רון במשך השנים הרבות שהרס את “ידיעות” לחלוטין, הוא הזניית השפה העברית ואובדן כל משמעות למילים. כל מעשה של איראן הוא “שואה חדשה”, וכל שליפת אקדח של מאבטח נוכח פני מחבל הוא “מעשה הרואי” (רגע, לא בשביל זה עומד המאבטח בפתח הבניין?)

    אני לא זוכר מתי קראתי משהו ב”ידיעות אחרונות” בפעם האחרונה, נדמה לי שהיה זה אי שם, בשלהי הקדנציה של יצחק שמיר כראש הממשלה, אך מתוך סקרנות אנתרופולוגית גרידא ושכר הסופרים הזעום שמשלם לי אתר זה, שלפתי מתוך גיליונות הדפוס שנערמה על השולחן בבית חברים שביקרתי, את “7 לילות”, מוסף התרבות והבידור הפופולרי של “ידיעות אחרונות”. קשה לומר שהופתעתי. אולי רק מהגדלת הפער בין העיתונות למה שמוגש לנו תחת אצטלת עיתון. לא, זו לא החנופה הבלתי מוסתרת למרואיינים, ולא הניסוח העילג של טקסטים (“אביב אלוש… חושף את השחיתות הפוליטית שחווה כשאבא שלו התמודד על ראשות עיריית כרמיאל”) זו האובר-דרמטיזציה הבלתי נסבלת, שחדרה לשפה שלנו בזכות “ידיעות”.

    בשישי האחרון, למשל (המילה “למשל” היא קצת שקר לבן כאן, כי כאמור, משלים אחרים הם מתקופת שמיר), זה התחיל עם ההפניה בשער לראיון עם אביב אלוש, שהוא לא פחות מ”השחקן הכי לוהט בישראל” (הפעם התאפקו שם ולא הגדירו את הראיון כבלעדי, חושפני וחד פעמי) וממשיך בעמוד שאחריו, שם נמשכת הבעירה עם איזה “צמד ניו יורקי לוהט”, שאני מניח כי איש מקוראי העיתון לא שמע את שמו בחייו. הריאיון עם רוית ליאור-מנדל, העורכת הפורשת של “האח הגדול”, המשובץ בכפולת העמודים העוקבת, מקבל מימדים של טרגדיה יוונית.

    אין במוסף האומלל הזה כתבה בלי סופרלטיבים בגודל האגו של עורכיו. אין שמנדריק עם גיטרה, שכדי להצדיק פרסום כתבה עליו, אינו מוגדר מיד כ”הדבר הבא במוזיקה הישראלית” – ואם הוא לא מממש את תקוות “הלילות” ונעלם מהבמה כעבור חודש? אין דבר. תמיד יש עוד אחד להכתיר אותו כ”הדבר הבא”. או שיש גם קטגוריית חירום הפחות מחייבת: “המרענן הרשמי של הקיץ”. מה הופך אותו ל”רשמי” כל כך? עצם העובדה שבידיעות/מעריב/ישראל היום/גיא פינס החליטו כך.

    אין תלמיד בחוג לקולנוע, שצילם בסופר 8 את משפחתו, שהוא פחות מפרלוב. אמן, שאין לו צלקות מהעבר, יחסים לסבו-הומיים והתקפי דיכאון וחרדה, שייכנס סתם ככה אל בין דפי “7 לילות”. הכול צריך להיות גדול מהחיים. אין ביניים.

    ספר אורגזמטי

    ואנחנו חוזרים לאותו גיליון סופ”ש. “להרוג את איב” היא לא פחות מ”הסדרה הכי טובה בטלוויזיה כרגע”, מספר לנו בכותרת המשנה עורך הכתבה הבאה, משל צפה בכל סדרות הטלוויזיה המוקרנות עכשיו על מסכי העולם. בכתבה הבאה מתראיינת אחת הילה רוח ש”שורפת את הבמות עם האלבום החדש”. אקסקיוז מי? הילה מי? שורפת את הבמות? אז איפה יופיע שלמה ארצי? אה, ב”7 לילות”, תחת ההגדרה “הטור האישי הכי מיותר בעולם”.

    מדור הטלוויזיה מכריז ללא שום היסוס ש”האמריקאים”, שהסתיימה זה עתה, היא “סדרת הריגול הגדולה ביותר שידענו”. באמת? יותר גדולה, נגיד, מ”החפרפרת”, “כל אנשי סמיילי”, “מנהל לילה” ו”המובחרים”? ושום ססמוגרף לא רשם אף לא ירידה קלה בסטרטוספרה בה משייטת ידו של מי שכתב את זה.

    באמצע יש ים של קלישאות ואמירות סתומות המיועדות לדור הסמארטפון, שעינו אפילו לא שוזפת את העיתון. אדם בוגר יותר, שמכיר קצת את מורשת הטלוויזיה, יתפלץ נוכח השטויות האלה.

    לקראת הסוף נתנחם קצת בזרועות מדור הספרות של העיתון. זה שלכאורה נערך על ידי אנשים מיושבים בדעתם ואינטליגנטיים, שלא יתנו לתופעות שוליים להכניס את עצמם להיסטריה (כנראה שאת רון ירון זה לא מעניין, כי מי באמת קורא ספרים). קבלו את כותרת המשנה בביקורת של עינת עינהר על הגיליון חדש של כתב-עת לשירה עתיר התפוצה “מעין”: “מבהיל לחשוב איך היתה נראית התרבות המקומית בלי נוכחותו של כתב העת ‘מעין'”. ואני בעיני רוחי רואה את משפחת עינהר המורחבת יושבת בסעודת ליל שבת, כשברקע, בטלוויזיה, מפגין ביבי עוד אחד ממיצגי הסטנדאפ שלו. “וואיי”, סחה אחת מבנות המשפחה, “זה ממש מפחיד, האיראנים האלה!” “תרגיעי, מותק,” מצטחק מבעד לשפמו הגבר של המשפחה, “זה מה שמפחיד אותך? חכי-חכי ש’מעין’ ייעלם מן התרבות המקומית!”

    אך מה יגידו אזובי הקיר כשבאותו השבוע, במוסף “ספרים” של “הארץ”, ברשימתה המייגעת עד אין סוף, כותבת המבקרת יוענה גונן כי “קריאת ספר משובח הוא רגע אורגזמטי ממש, וכמו כל אורגזמה הוא ממלא את הלב בהכרת תודה.” הו, איזו מטפורה לוהטת. לו אני עורך “7 לילות”, הייתי אומר שזה המשפט המדהים ביותר שיצא אי פעם ממוסף “ספרים”.

     

    • הכותב עבד בעבר ב”ידיעות אחרונות”

     

     

     

    שי מרקוביץ'*

    עורך ומתרגם, אחרי עשרים שנה בקירוב בתפקידי כתיבה ועריכה שונים בקבוצת "ידיעות אחרונות", מרחיב כיום מעגלים חדשים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 3
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    קוֹלוֹת בְּמָאוּטְהָאוּזֶן

    דב בהט
    בָּאָרֶץ בָּהּ זַלְצְבּוּרְג זוֹהֶרֶת תַּחַת הָרָקִיעַ הַמְּכֻשָּׁף בְּכִשְׁרוֹנוֹ שֶׁל מוֹצַרְט גַּם...

    נעים להכיר, מיכאל דרור

    מערכת סלונט
    מיכאל דרור, יליד ריגה 1953. עלה לארץ ב-1966 ללא ידיעת אף...

    הספרות העברית – דור הולך ונעלם

    הרצל חקק
     אנו בפתחו של שבוע הספר העברי – וזה הזמן לזכור את...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית