היו היה אי פעם… או
פעם לפני הרבה שנים… או
אז, בעבר, אי שם זה קרה…
כך מתחילים לספר מעשייה,
אבל לפעמים "היו היה" זה כעת חיה,
הלילה, הבוקר, מחר, בעוד שבוע, חודש או שנה
ואולי שנים ועשורים הלאה.

ובכן היו היה וגם ישנו סוחר בדים אחד,
בדים מכל המינים הצורות והצבעים:
צמר ועור, פשתן ומשי, כותנה ומעורבים…
וכן, גם בדים לתפירת דגלים וניסי מלחמה –
כאלה שעבור הצורה והצבע נשפכים דמים,
לא של חיות אלא של בני אנוש מוקרבים!
אז…
בעבור המתים בונים מצבות,
למען הקטועים יוצרים תותבות,
על הצלקות שותלים עורות,
ולסומים והחירשים ממציאים תחליפים
והמחירים? שהרי במסחר עסקינן!
כלום, מה זה כסף בעבור גבורה מצילה…
ולכן, המחירים בוהקים ונשגבים עד אימה.
אבל…
מה קורה כשהפצע הוא שקוף?
…
לא רואים את הצלקת בנשמה
לא שומעים את אילמות הזעקה
לא מבחינים באותות האזהרה
לא ערים לחלומות הזוועה
ולא חשים את הבריחה אל האין
בצורת שיכר, סמים וטבליות הזיה…
ובושת הבכי המתחנן לעזרה מול
אלה ששלחו ולא רואים שקופים בעין:
"מה הבעיה? הוא הרי שלם ובריא…מה הוא רוצה?
שילך אל הנמלה או הדבורה וילמד מהן דרכיהן
מה הוא מתבכיין? לחברו אין יד ורגל וטחול ועין
והוא שמח בחלקו וממשיך בחייו, בעזרת השם"
ועל זה אומרים:
הפצע שקוף ולכן גם המחיר שקוף,
והאיש שקוף… ורק אז הוא מבין
שנלחם עבור דגל שקוף ומכאן
שהפך לחי-מת שקוף בדומה
לבד שקוף שעוטף מלך עירום… שאינו שקוף…
כזה שצבע עורו אדום מדמים שזלגו לשווא… שהם שקופים…
ואז…
השקוף מתאבד תוך שנעטף בבד שקוף שמחירו כלום!

12.05.2024: תום לוינסון, "עשרה חיילים וקצינים התאבדו מאז תחילת המלחמה, חלקם עוד במהלך הקרבות בעוטף", "הארץ".
09.06.2024: משה כהן, "'ראוי לכך': הלוחם התאבד בשל פוסט טראומה, משפחתו נאבקת למען קבורה צבאית", "מעריב"
למי שהוא בור ומנוכר: המספרים האלה במהלך החודשים והשנים והעשורים הבאים, יגדלו למאות ואלפים… ואני מתכוון רק לאלה שמצליחים לממש את מותם… הנכתב בצורת אמירה שירית, זלג אל הנייר אחרי ההתאבדות ה-11 שהיא אינה האחרונה.