לכבוד יום עבודתי הראשון בנוי השכמתי קום, לבשתי בגדי עבודה חדשים ובהם חולצת טריקו אדומה שבמקור לא נועדה לכך, אבל הפכתי אותה לבגד עבודה משודרג. אפילו את נעלי העבודה צחצחתי והברקתי היטב, אספתי את שערי לפקעת על העורף בנוסח רקדנית פלמנקו, העפתי מבט אחרון במראה וחברתי שצפתה ממיטתה בכל ההכנות אמרה בקול רווי שינה וטינה:
"מה קרה לך? בסך הכל יום עבודה, אפשר לחשוב שאת יוצאת לפגישה."
אלי, מרכז הנוי, ערני ונמרץ כדרכו, פירט את שורת המטלות שעלי להשלים עד ארוחת הבוקר וצייד אותי במזמרה, מגרפה, מעדר משונה שחלקו התחתון הזכיר לי, משום מה, פרצוף של חזיר יבלות שהתכווץ וכן קיבלתי זוג כפפות, ערמה של שקיות אשפה ונשלחתי עם כל הכבודה לערוגות הבושם.
***
נחתתי עם כל הציוד בחלקת ורדים והתחלתי לעבוד בחריצות. תוך כדי שקידתי על קיצוץ בנטיעות ועקירת עשבים שוטים, הרטיטה את אויר הבוקר שריקת התפעלות רמה וצלולה. ככל שידעתי, הייתי יחידה באותו זמן בסביבה ולכן הנחתי שהשריקה מכוונת אלי, אבל שיחקתי אותה אדישה ולא הסתובבתי לראות מי השורק. כעבור זמן לא רב נשנתה השריקה ונדמה לי שאף ביתר התלהבות. מזל שעשיתי דיאטה, אמרתי לעצמי, וגם הבחירה בחולצה האדומה הצמודה הייתה רעיון לא רע, חשבתי וכבשתי בכוח חיוך סורר. אם אדישות – אז אדישות! בשריקה הרביעית או החמישית החלטתי שההתמדה ראויה בכל זאת לגמול כלשהו. הסרתי בזריזות את הגומייה והסיכות והנחתי לשערי הארוך לגלוש גלים גלים על כתפי וגבי ואכן התגובה לא אחרה לבוא: שתי שריקות התפעלות רצופות, כמעט בו-זמניות, לו היה הדבר אפשרי. זהו. אמרתי לעצמי. הגיע הזמן לפגוש את המחזר שהוכיח עד כה טעם טוב והתמדה. הנחתי את כלי העבודה, ניערתי מבגדי את העפר והעשבים, הסרתי את הכפפות והתבוננתי סביבי. כלב שחור וזקן שירך דרכו על המדרכה, פעוט זב-חוטם נשען על גדר הפעוטון, שתי ציפורים התבוננו בי מעל חוטי עמוד החשמל, החובשת מיהרה עם מגש אוכל לבקר חולה, חתול צהוב ושמן רבץ בציפייה למרגלות עגלת האשפה ומחזר בכל אלו – אין.
***
בינתיים הופיע אלי לבדוק את ההספק ולהזמינני לארוחת הבוקר. עם שאנו מדברים נשמעה שוב השריקה.
"את יודעת מי שורק?" שאל אלי.
"אין לי מושג," עניתי, משתדלת להישמע שוות נפש. "אבל הוא שורק לי כל הבוקר," הוספתי ובעל כורחי התגנבה נימת גאווה לקולי.
"בואי אראה לך," אמר והצביע לעבר עמוד החשמל. "את רואה את הציפור שם? זהו זרזיר ים-המלח. יש לו שריקה דומה מאוד לשריקה אנושית, מזכירה שריקה של פרחחים. הרבה בחורות כבר נפלו בפח והיו בטוחות ששורקים להן." "ברצינות?" שאלתי, "הן בטח היו מאוד תמימות," הוספתי ונכנסנו לחדר האוכל. אבל משום מה הארוחה לא ערבה לי באותו בוקר.
כשחזרתי עייפה מיום העבודה שאלה אותי חברתי לחדר מתוך סקרנות ומן הסתם גם מתוך רצון לכפר על הטון הכועס של ההשכמה:
"נו, קרה לך היום משהו מעניין בנוי?"
"כן," עניתי אחרי מחשבה, "שמעתי את שירת הזרזיר."
הסיפור כתוב טוב מאוד מכל הבחינות. כתוב גם בהומור ובכנות. כמי שמכירה את השריקה וגם כבר טעתה בה והתרשמה ממנה. וגם כבר קראה פעם את הסיפור, (אולי שלחת לי אותו פעם), למרות שידעתי את סופו כבר מתחילתו, כמעט (את שמו לא זכרתי), נהניתי לקרוא אותו שוב בעניין מלא. פשוט בגלל אופן כתיבתו.
תודה אלישבע .שמחה לשמוע שלא אני היחידה שנפלה בפח של הזרזיר..