המומלצים של רן יגיל
המלצות על חמישה ספרי שירה לכבוד השנה האזרחית החדשה
בגלל החפצים, "שירים תלויים", קרן אלקלעי-גוט
קרן אלקלעי-גוט (1945) הרשימה אותי בידיעת העומק הרגישה שלה באשר לספרות בכלל ושירה בפרט עוד בהיותי עֶלֶם צעיר באחד מערבי הספרות הרבים שפקדתי בעירי תל אביב. נדמה לי שאז דיברה על משורר הג'אז והבּלוז המחאתי האמריקני, לֶנְגְסְטוֹן יוּז, וכבר אז ראיתי שהיא לא עוד פרופסור לספרות אלא שיש בה משהו אחֵר, בלתי אמצעי, המשלב ידע ורגש. אחר כך שמעתי אותה קוראת שירים אֶרוטיים נועזים, אך עדינים ביותר, כמדומני זה היה במרתף העליון בבית ליסין, והתרשמתי עמוקות שלפניי האישה הגדולה מן החלומות.
כל זה רוצה לומר שיש לה היכולת, והדבר בא לידי ביטוי גם בספר השירה היפה והחדש שלה "שירים תלויים", לזנוח את כל מה שהיא יודעת על שירה – והיא יודעת המון – ולכתוב שירים מִכתמיים, פשוטים, ישירים וחכמים מאוד. מדובר כאן בשירה אובייקטית המחיָה חפצים ומשימה אותם בגובה האנשים. כותרת המשנֶה של הספרון הזה היא "סִפרות שמדברת לבֵיתך". ד"ר שילהב-קסט, עורכת הספר ובעלת הוצאת עקד, מסבירה את הקונספט של הספר הזה יפה מאוד, הנה:
"שירים אלה שנכתבו על חֶפצֵי חיינו השונים, המפוזרים בחדרי בתינו וליבנו, מאפשרים לקורא השירה כניסה לעולמם של החפצים עצמם, מנקודת מבטה של המשוררת, ומפגש עם שיחתם הפנימית עימנו, בני האדם, הסובבים אותם ומשתמשים בהם כאילו היו חסרי נשמה כלשהי".
אלקלעי-גוט היא משוררת חֶפצית מלאת הומור, ויש כאן מיני-מונולוגים של חפצים על פי מיקומים, לעיתים זה אפילו לא מונולוג, אלא הערת אגב קסומה על חפץ. באחד השירים היא אפילו משאירה הוראות לַפּורץ שיחדור לבית בהיעדרה וייתקל בחפצים. העוצמה של הספר הזה היא לא בהכרח בשיר הבודד אלא זאת עוצמה קומולטיבית של רצף, כוח-מצטבר. הנה דוגמאות אחדות מן השער הפותח המתרכז במטבח בכלל ובפרט במקרר:
ביצים: "תריסר / פרטים / מקננים כאן / בתבנית הזאת / – כל אחד / יֵשות שלֵמה / נכונה להקריב / את גבולותיה / להתאחד / למען / המתכון"; חמאה: "החלק / אצבעךָ / על / גבִּי / החשוף // האם איני / מעניקה משמעות / לכל האחֵרים / בדלת הזו?"; גלידה: "פעם / נאסרתי עלֶיךָ / על ידי אֵם מלאה // כעת אתה / משמר אותי / כתזכורת / לחופש הזה במרחב – // כוחֲךָ / לצרוך / או לא"; קולה: "אני / מלמדת / את עולמֵךְ / לשיר עם / שפע / קפאין / ונוסחתי / הסודית / סודית"; מגירת הירקות: "חכֵּה! לפנֵי / שאתה פותח אותי – // האם באמת אתה רוצה לדעת / מה צָמַח כאן / מאז שלאחרונה חשבתָּ / על מְזון בריאות?".
אבל המשוררת לא נשארת אך ורק כשראשה נעוץ בתוך המקרר. היא, בשערים הבאים, עוברת למרחבים ולחללים אחרים בבית. למשל שני שירונים מתוך חדר האורחים:
הכיסא שלי: "לבעל הבית / יש כיסא מועדף / לפעמים הוא עצמו / לא יודע // תתבקש לשבת / איפה שתרצה // התבונן בזהירות / בַּכּיסאות / וּבְחַר את השני הטוב ביותר / אם חשקה נפשְׁךָ / בביקור נעים"; או שולחן קפה: "המזבח / המקבֵּץ אותנו יחדיו / עם זאת בדרכו הצנועה / משמֵר אותנו בנפרד / לִבּי בְּקָצה אחד / ומנגד שלך".
ואם נעבור לחלל האמבטיה והשירותים, הנה האסלה (לגברים): "לעיתים / האמנות / היא / הסחת / דעת / מעצם / המטרה". דברים קטנים, חכמים, אינטימיים ביותר ומדויקים מאוד. מובן שבשירון הזה מהדהדת גם אסלת המוזיאון, פסל הרדי מייד, "מִזְרָקָה", של אמן הדאדא מרסל דושאן.
בתחילת הספר מתחֶמֶת המשוררת אותנו הקוראים ואת כתב היד. היא כותבת: "שירים אלה לא ראו אור בכתב עת או באנתולוגיה; כולם נטולי עבר ומופיעים לראשונה בביתך כצבע טרי. את העבודות הבאות ניתן לגזור ולהדביק בבית על חפצים תואמים ולהפוך מרחבים אישיים למוזיאונים של בן רגע". כלומר יש פה מעין התחפשות של ספר שירה לספר אינטראקטיבי.
מה שמזכיר לנו ומחדד לנו את העובדה שמדובר בספר קונספט מִבני לעילא ואפילו מעגלי. אחרי המסע הקורצני בחדרֵי הבית וסביב חפציו, אנו הקוראים מבינים כי זהו ספר הקורא לחזור לראשיתו. המשוררת מורה לעצמה וגם לקורא לחזור להתחלה באמצעות טְרִיפְּלֶט (שיר קצרצר, או בית, בן שלוש שורות). שכותרתו, בדרך לצאת: "שקלי את הרגע / אולי עדיף / לשוב למקרר".
המשוררת נקראת לשוב לתחילת מסעה סמוך למקרר וגורמת לנו הקוראים לחזור לתחילת הספר. רוצה לומר, זאת שגרת החיים בדרך כלל, אלה החיים באמת, חללים ומרחבים, חוץ וּפְנים. בעצם צנוּמוֹן זה מהדהד בתמציתו את ספרו עב הכרס של הסופר הצרפתי הצורני, ז'ורז פֶּרֶק, "החיים הוראות שימוש".שירים תלויים, קרן אלקלעי-גוט, עורכת: ד"ר שילהב קסט, עיצוב העטיפה: לי מימון, בית עקד ספרים, 62 עמודים, 79 שקלים
בגלל החישופים, "דף לבן מחוק", יאיר בן-חור
יאיר בן-חור (1975) הוא משורר ואיש לשון וספרות יקר ביותר. עד כה הוציא לאור חמישה ספרים. שיריו מתאפיינים במין אטומיזם כֵּן של דובר חד המביט בנוף בדרך אחרת באופן פשוט ומקורי וחוזר מהר אל האני הפנימי, בדומה לשירת האינזיך היידית. הנה אחד יפה מאוד משלו מתוך ספרו החדש, השישי במספר "דף לבן מחוק", השיר נקרא "קובּיות":
"שׁוּם דָּבָר רְצִינִי / שׁוּם דָּבָר אֲמִתִּי / לֹא קָרָה, לֹא קוֹרֶה / בְּחַיַּי. / עַד מָתַי תִּבְנֶה אֶת עַצְמְךָ / מִקֻּבִּיּוֹת מְקֻבָּעוֹת שֶׁל חַיֶּיךָ / בְּמִסְגָּרוֹת קְבוּעוֹת יְדוּעוֹת / בְּלִי לָצֵאת לָאֲוִיר הַצַּח? / עַד מָתַי תִּבְכֶּה אֶת כֻּלְּךָ / בְּעוֹלָמְךָ הַפְּנִימִי הַסּוֹדִי / בְּבוּעַת רַחֲמִים עַצְמִית / שֶׁכָּמוֹהָ לֹא רָאִיתִי מֵעוֹדִי?".
עורכת הספר, המשוררת והסופרת, ענת קוריאל, כותבת עליו בגב העטיפה יפה ובאופן מדויק: "שיריו של בן-חור הם בעיקרם שירי אווירה, מקצתם אלגיים ועצבות שפוכה עליהם, מקצתם אופטימיים וקורנים באור שמש פנימית. בשיריו יש גם ארס-פואטיקה לא מעטה, ובכלל לשיר יש תפקידים שונים בחייו של בן-חור". דברים נכוחים. אל אלה אפשר להוסיף גם את המרד השפוף והמחאה השקטה על מצב המלחמה התמידי, הישראלי, שנכנסים לעִתים לשירים באופן כביכול אגבי, מתגנבים התגנבות יחידים ונשארים שם.
עוד הספר החדש של בן-חור מתאפיין, כהרגלו, בדיוק רב במבע השיר המוליד את יְפי הרגש אצלו, רוצה לומר הקפדנות מולידה את האמנות. מבחינה תמטית הספר מגֻוון מאוד ועוסק במתח שבין חיים למוות תוך הבטה בשגרת היומיום. אלא מאי, כל זה נעשה תוך ביקורת עצמית המותירה את הדובר בשירים בסופו של דבר לבדו בחדרו האינטימי כאשר כל רכושו הן המחשבות שלו בלבד הבאות לידי ביטוי במילים.
באטומיזם הזה גלום הכוח של השירים הללו, והוא מְלֻוֶּה תמיד באיזו סימטריות דיכטומית בין בתי השיר. מן הצד האחד מצוי השיר, המבע המורכב הרוצה לשתף את הזולת בשפה הפרטית ביותר, מן הצד האחר מה לנו ולמילים שתמיד מזדייפות להן למול המציאות ולכן עלינו למחוק אותן עוד ועוד כדי להגיע לדיוק הרגש, אך בעצם התוצאה של המהלך הזה היא ההיפּרבּולה, לשון גוזמה, של אדם שהוא דף לבן לא במובן של טאבּולה ראסה, לוח חלק שמתחיל מכאן משהו, אלא דף לבן מחוק, שפעם היה עליו משהו וכעת, אולי בעצם בכל יום, הוא מנסה להתחיל שוב מחדש כמו בשיר היפה מתוך הספר "חישופים":
"בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר / זֶה אַתָּה, עַצְמְךָ וְהַחֶדֶר שֶׁאִתְּךָ. / אַחֲרֵי הַכֹּל / רַק אַתָּה, עַצְמְךָ וְהַחֶדֶר שֶׁאִתְּךָ / עֵדִים לְחַיֶּיךָ, שׁוֹלְטִים בְּעִנְיָנֶיךָ / חוֹשְׂפִים אוֹתְךָ / יוֹדְעִים בְּדִיּוּק מֻבְנֶה מִי אַתָּה / חַיֶּיךָ, סוֹדוֹתֶיךָ, קוֹרוֹתֶיךָ / כָּל כֻּלְּךָ. // בְּסוֹפוֹ שֶׁל הַיּוֹם / נִשְׁאָרִים אִתְּךָ אַתָּה / וְאַתָּה רַק אַתָּה / וְהַחֶדֶר שֶׁאִתְּךָ. / חוֹשְׂפִים אֶת הָאֱמֶת שֶׁבְּתוֹכְךָ".
דף לבן מחוק, יאיר בן-חור, עורכת: ענת קוריאל, עיצוב כריכה: יונתן גבריאל, עימוד וגרפיקה: סיגלית עשת, קטבים – הוצאה לאור, 116 עמודים, 78 שקלים
בגלל הסְמוּכים, מרוב אהבה, מיכל סנונית
תראו איזה שיר פשוט ויפה "סמוכים זה לזה": "אתה מספר לי על המרחקים / ואני רוקחת / את ריבת היופי, / מגישה לשולחן / שאליו אנו יושבים. // כל כך סמוכים / זה לזה / כפות רגלינו שזורות יחדיו / ואין להם דבר עם מרחקים".
את מיכל סנונית (1940), משוררת ויוצרת נהדרת וּותיקה, אין צורך להציג. היא זאת שכתבה את "ציפור הנפש", ספר רגיש ביותר לילדים שהם מבוגרים ולמבוגרים שהם ילדים, שיכול להתחרות בפופולריות שלו בארץ וגם בעולם וברגישות שלו הנוגעת בליבות קוראים בספרים קלאסיים וקאלטיים כמו "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט-אכזופרי, או "השחף" של ג'ונתן ליווינגסטון.
מה שלא כולם יודעים הוא שהיא גם משוררת האהבה האולטימטיבית, והיא תמיד מוכיחה זאת שוב ושוב בספרי השירה שלה, כמו בספריה המוקדמים "שירים למי שאוהבים", "שפתיים לעשות דבש" ובעיקר, הספר האהוב עליי "פנטזיה קיבוצית". זהו ספר קטן, רומנטי וקסום שיצא בשעתו בסדרה המיתולוגית של המשורר והעורך אמיר גִּלְבֹּעַ ועד היום אני קורא בו בהנאה מרובה. היא מפליאה לעשות בנושא האהבה, רומנטית חסרת תקנה שכמותה, דברים שבינו לבינה היא כותבת בעדינות, ברגישות רבה וישירה.
ספרהּ החדש "מרוב אהבה", שבא לאחר הסיכום הגדול שלה "שירת מיכל", מכיל שירים ישנים וחדשים בנושא הזה. היא שומרת על רעננות מבע ומצליחה לא להיות שחוקה על אף הנושא הבנאלי. הנה השיר "רכּות", כשמו כן הוא, שיר רך מאוד מצלולית הבנוי קופּלטים חופשיים (בתים בני שתי שורות) ולבסוף שורת נעילה חותמת.
"רכּוּת, אמרת, רכּות. // רכּות גופי תחתיךָ / רכות שפתיי עליךָ // רכות השמיים / רכות היקום // איך אשא את פניי ללכת? / האוכל בלעדיך לקום? // יחד נשאבנו לתוהו / בקענו מֵרֶחֶם צמודים // בְּזוך הבשר וְזוך הפָּנים / רך מִנִּי רוך // רכות מבפְנים".
ועוד אחד יפה ועדין משלה המראה שוב את האהבה הקלאסית שבינו לבינה דרך המרחק הפיזי הגיאוגראפי. אצל סנונית האהבה פירושה התקרבות עד כדי השתרגות זה בזה ברבים מן השירים. הנה השיר "צריך שיהיו שניים":
"צריך שיהיו שניים. באחד אין טעם. / אולי המכאוב והשְׂחוק בשניים זה כבר משהו / אחֵר. / צריך שיהיו כדי שאפשר שיהיו מבטים. בתים / יכולים להיות ריקים. ואחד אינו יכול למלאָם / לא בגופו אף לא בנפשו. לשֵׁם כך צריכים שניים / שניים הָלוֹךְ. / צריך שניים לשֵׁם האהבה ומה שאין לו שֵׁם. / אחד בגפו הוא אשֵׁם ואילו לשניים יש סומך / ומנחם. / צריך שיהיו שניים. למען השֵׁם".
הכי רחוק שאפשר מן התפיסה האינדיווידואליסטית אקזיסטנציאליסטית מתבודדת ויצירתית ברומן של הסופר יצחק אוורבוך אורפז הנושא את הכותרת "בית לאדם אחד". לדידה של המשוררת, מרחב אינטימי יש רק בשניים.
מרוב אהבה – מבחר שירי אהבה, מיכל סנונית, ציפור, 66 עמודים, 68 שקלים
בגלל החפירים, על החוף השקוף, רועי לירן
"על החוף השקוף" ספר השירה השני של המשורר רועי לירן (1971)בעברית, יש לו גם ספר שירה באנגלית שיצא באירלנד, הוא סוג של הפתעה מבחינתי. אני בדרך כלל מסתייג משירים המלֻווים בציורים, במקרה הזה איורים, כי כמעט בכל המקרים זה מכער את הספר וממעיט בערך השירים, אך כאן להֶפֶך. כאן לדעתי הרישומים היפים בשחור לבן רק מעצימים את ההתכתבות עם השירים. אולי כי אין כאן שערים אלא שירים ברצף ואולי גם בגלל העורך של הספר שיש לחלוק לו שבח על מלאכתו, המשורר ערן צלגוב, שהוא עצמו צייר. הנה שיר יפה מתוך הספר המקורי הזה הקרוי "סרט מדידה":
"תָּמִיד טוֹב שֶׁיֵּשׁ סֶרֶט מְדִידָה, / אַבָּא הָיָה אוֹמֵר לִי. / לִשְׁתִילַת שׁוּרוֹת וְרָדִים / אוֹ לְהַחְלָפַת מַדָּף בַּמְּזָוֶה שֶׁל אִמָּא. / דַּע תָּמִיד כַּמָּה אָרֹךְ זֶה אָרֹךְ, / וְכַמָּה קָצָר / וַאֲנִי הָיִיתִי מַקְשִׁיב, אוֹחֵז פָּנָס, וְסֶרֶט מְדִידָה. // בְּבֵית הַסֵּפֶר מָדַדְנוּ / תְּנוּעַת קְפִיצִים וּמְטוּטָלוֹת. / בַּטִּירוֹנוּת לָמַדְנוּ לִמְדֹּד / מֶרְחַקִּים וְקֶצֶב אֵשׁ, / לְחַשֵּׁב אֶת מְהִירוּת הָרוּחַ / וּמַסְלוּלִים בָּלִיסְטִיִּים. / בַּטֶּכְנִיּוֹן לָמַדְנוּ לִמְדֹּד שְׁטָחִים / וּנְפָחִים וְגֵאוֹמֶטְרִיָּה מְסֻגְנֶנֶת. / וְהָאַרְכֵאוֹלוֹגְיָה לִמְּדָה / לִמְדֹּד שְׁכָבוֹת וּמִפְלָסִים / וּזְמַן, מֻחְלָט וְיַחֲסִי. //
מוּזָר, אֵיךְ מֶטֶר הוּא מֶטֶר / בֵּין בְּרָגִים לְמַסְמְרִים, / וּבֵין הַכּוֹכָבִים. // וּבֵין גֶּבֶר לְאִשָּׁה // תָּמִיד טוֹב שֶׁיֵּשׁ סֶרֶט מְדִידָה, / אַבָּא הָיָה אוֹמֵר לִי, / וְעַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֵר לַיְּלָדִים. / תָּמִיד טוֹב שֶׁיֵּשׁ סֶרֶט מְדִידָה. / דַּע תָּמִיד כַּמָּה אָרֹךְ הוּא אָרֹךְ, / וְכַמָּה קָצָר, / וּמָתַי הַכּוֹס מְלֵאָה אוֹ רֵיקָה, / וּמָתַי לִסְחֹט אֶת הַהֶדֶק".
גם השירה היא עניין של מידה, של גבול, של חוש אסתטי, וללירן יש מאלה לא מעט. ראו בסוף איך הוא מגניב בדלת האחורית בארבע מילים, כמו בשיריו של יאיר בן-חור, את העניין החברתי פוליטי, המצב הישראלי.
יתר על כן, לירן למד אדריכלות ותכנון ערים בטכניון וארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב והוא עובד במינהל שימור של רשות העתיקות. לא הייתי מעלה את העובדות הביוגרפיות האלה אלמלא הייתה להם נגיעה עומק בשירים עצמם המוסיפה על מקוריותם.
הסופר דוד שיץ אמר פעם שהוא כמו כּורֶה, נכנס אל תהומות הנפש הפסיכולוגית של העבר שלו, עמוק מטה באדמה כשפָּנָס לראשו, ומוציא משם לא רק פחם אלא גם זהב ויהלומים, וזה נכון. כך גם לירן. הוא חודר אל בטן האדמה שהיא גם הבטן הפרטית שלו כארכיאולוג היורד עם כליו לבדוק שכבות בחפירות ודולה משם, מן העומק, בעדינות רבה, שירים מקוריים, נהירים ויפים. עם זאת, אצל שיץ הדלייה הזאת מביאה בעיקר מסקנה אפֵלה באשר לאופי האדם, בעוד שאצל לירן יש מידה רבה של אופטימיות זהירה כשהוא עולה אל פני האדמה ובידו שיר.
ככלל, על אף שהוא אוהב נוף מושבע, הוא לא יכול להסתפק רק בנוף הוא לא רואה שום טעם לחפור עמוק פנימה בכליו המיוחדים אם לא יבחן באופן חד ומדויק את המצב האנושי הפרטי, הזוגי, המשפחתי והציבורי. הנה שיר שמדגים זאת יפה הקרוי "ואדי הוא רק ואדי":
"וָאדִי הוּא רַק וָאדִי / בְּלִי קִירוֹת הַטֵּרָאסָה / הַמִּתְפַּתְּלִים אֶל הָאֵינְסוֹף, / וּמַחְזִיקִים קָרוֹב לָאֲדָמָה עֵצִים, / גְּפָנִים, / וְתִקְווֹת אֲנָשִׁים. // טֵרָאסָה הִיא רַק עֲרֵמָה / אֲרֻכָּה שֶׁל אֲבָנִים לֹא מְהֻקְצָעוֹת, / אִם אֵינָהּ מַסְתִּירָה בֵּין קְפָלֶיהָ גַּת, / חֲלָקָה מֵרֹב שָׁנִים /
וְדוֹרוֹת אָדָם. // גַּת הִיא רַק זִכָּרוֹן נִשְׁכָּח / וְשָׁקוּעַ בַּסֶּלַע, / לְלֹא כַּפּוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת, / מֻכְתָּמוֹת בְּסָגֹל מְתַקְתַּק, / וְשִׁירִים עִלְּגִים / בִּגְרוֹנוֹת הָאֲנָשִׁים. // כַּף הָרֶגֶל הִיא רַק כְּלִי לַהֲלִיכָה, / לְלֹא וָאדִיּוֹת וְקִירוֹת אֵיתָן, / וּלְלֹא עֲנָבִים לְחוּצִים כְּנֶגֶד הַסֶּלַע, / אֲבָל עִם קַרְסֹל עָדִין נוֹטֵף מִיַּיִן, / וּמִדָּמָם הַמָּתוֹק שֶׁל אֲנָשִׁים".
בגב עטיפת הספר כותבת פרופ' קרן אלקלעי-גוט מאוניברסיטת תל אביב, שמבוקרת כאן ראשונה על ספר שיריה, דברים נכוחים על שירת לירן מתוך הערכה. היא כותבת:
"השירה של לירן, כמו הציורים המופיעים בספר מדי פעם, נראית צלולה ומזמינה, אבל כשנכנסים אליה, בקלות, מוצאים בה יֵשות מורכבת ורב-שכבתית. כדוגמה, בשיר 'סרט מדידה' אפשר לחשוב בהתחלה שהנושא פשוט, אבל הוא הופך להיות שאלה בסיסית על אנושיוּת. כך גם ציור העץ בתל אביב המלווה את השיר, עץ מפותל שנעלם בשמיים עם בניין הדירות שלידו. פשוט ומלא משמעות.
הטכניקה של לירן יוצרת יופי והרמוניה שגורמים לי לרצות לזכור כל שורה, כל מילה, כל שיר, כדי להכניס אותם אל לִבִּי לחיי היומיום. עם השירה של רועי החוף רק נראה שקוף, אבל המים עמוקים".
לדבריה של אלקלעי-גוט אפשר להוסיף כי לירון הוא משורר נָרָאטוֹר, משורר שתמיד מספר סיפור רגיש, הומניסטי, אישי, כואב ואוהב כאחת, מתפתח משורה לשורה, מבית לבית, ומצליח להפתיע אפילו במוטיב העקֵדה השחוק בשירה לעייפה בשיר בשם "בראשית כ"ב".
קיים בו משהו נרקיסי מעודן התובע את תשומת הלב הציבורית אליו בחזקת תראו אותי, אני כאן, ותובע את עלבונו אם לא זכה לאותה תשומת לב. כאילו אומר לנו המשורר: אני זקוק למרחב פרטי מחד גיסא, אך לא פחות מזה לתשומת ליבכם, לקשב שלכם, מאידך גיסא. לכל אלה אפשר להוסיף את האֶרוטיוּת המעודנת המצויה בשירים.
על החוף השקוף, רועי לירן, עורך: ערן צלגוב, איורים: רועי לירן, עיצוב עטיפה: יגאל ארקין, רפידוגרף בע"מ, עמדה, 74 עמודים, 64 שקלים
בגלל האחֵרים, אבטיח עם זנב, לי עברון
לי עברון (1975), בדומה לקרן אלקלעי-גוט, שעל ספרהּ כתבתי כאן בראש הרשימה, היא ידענית גדולה ורגשית בתחום הספרות, ובמקרה זה גם מתרגמת מחוננת. בגב העטיפה של ספר השירים החדש שלה "אבטיח עם זנב" – איזה שם דאדאיסטי הומוריסטי נחמד – מצוינים ספריה הקודמים, אך דווקא ספר סיפורים שכבש את לִבִּי לפני שנים שהוציאה בהוצאת גוונים בסוף שנות התשיעים של המאה הקודמת "התעוררות", אינו מצוין בגב העטיפה משום מה.
מדובר בארבעה סיפורים העוסקים בגיבורות צעירות מאוד בתקופה של שנות התיכון ושנות השירות הצבאי, המתעוררות אל החיים ומגלות את האהבה, המין והחברות. יופי של דמויות, שפע של מצבים מקוריים ולשון פרוזה חופשית וזורמת ביותר. אני אוחז בספר הזה עד היום, קורא בו וסבור כי הוא מעולה.
עברון היא פרנקופילית מושבעת, ומושפעת רבות מפרוזה ושירה צרפתית. זהו ספר השירים הרביעי שלה ואין מיומנת ומרגשת כמותה. יש כאן שירי וידוי לֶסְבּוֹ-אֶרוטיים, שירי אהבת נשים ובעיקר אישה ספציפית אחת, ישירים ופשוטים. ממש כמו אלקלעי-גוט היא מנערת חוצנהּ מהידע הרב שיש לה בתחום הספרות כשהיא באה לכתוב שירה שתיגע; או שהיא משתמשת בו במשורה כדי להעיר לנו משהו על החיים עצמם ולהאיר לנו אותם בצורה סוּפֶּר-רגישה. הנה שתי דוגמאות לזה בשירים, ראשית השיר "לחכות, אבל במכונית":
"בוקר של חסד בעירךְ, / שמש חורפית, / ונולד בי אבּיר: כזה שנהנֶה כל כך / להסיע אותךְ ולחכות לךְ / בַּמכונית האדומה. / וכשחזרתְּ מהקניות / אמרתי לך: מצאתי! / איך אפשר להיות / פֶּנלופֶּה וגם אודיסאוס. / לחכות, אבל במכונית".
הֵא לכם על קצה המזלג, גם שירת אהבה לֶסְבּוֹ-אֶרוטית חכמה, גם ספרות המערב על קצה המזלג בעידון רב וגם קו דק של הומור. אכן שיר קצרצר מקסים עם אלמנט ספרותי, הנה שיר קצרצר אחֵר קסום עם אלמנט, שפתי, ליגנוויסטי, לשוני-חושני ואישי מאוד. הוא נקרא "שפת אֵם":
"השפה הפולנית מזכירה לי את אימא. / כשאני זְמֶנְצ'וֹנָה, אני עייפה בעייפותהּ. / כשאני גְווֹדְנָה, רעבים בי כל רַעֲבוֹנֶיהָ. / ויותר מכול היא אצוּרה במילים הרכּוֹת – / מוֹיָה צוּרְקָה, / בִּתִּי".
עברון היא גם משוררת אהבה יוצאת מן הכלל, בדומה למיכל סנונית המופיעה בחלק השלישי של רצף הרשימות כאן. ידוע ופופולארי במרשתת הוא שיר האהבה הייחודי שלה "גודל האהבה" שהופיע בספרה הקודם "דבר בלתי נראה", אך שווה ציטוט חוזר גם כאן. הנה:
"לא טוב שתהיה האהבה / גדולה מהחיים / עדיפה אהבה בגודל החיים / שכשיתנשקו האהבה והחיים / אף אחד מהם לא יצטרך להתכופף מאוד / עדיפה אהבה גמישה, / שמתנשמת, מתרחבת, מתכווצת / עם החיים / אהבה שיודעת להיכנס דרך סֶדֶק / כשהדלת סגורה, / או לרבּוץ על המפתן בשקט / בידיעה שהדלת אכן תיפתח, / אהבה שֶׁמַּיִם רבּים לא יכבו / כי היא עצמה מים / מים חיים".
גם כאן יש לא מעט שירי אהבה יפים, ובכלל, אחוז השירים הנוגעים והטובים בספרון הדק הזה הוא גבוה, וזה מרשים. ובתוך הלשון הכביכול פשוטה שלה אתה חש עד כמה היא משוררת לינגוויסטית המודעת כי המשוררת עושָׂה אהבה בלשון, ככותרת ספרו היפה מן העבר של המשורר אילן שיינפלד "עושים אהבה בלשון". תוכלו למצוא כאן שירי מגדר קסומים, אבל גם שירי אנטיאגדה ואגדה מודרנית של נשיות מתפרצת פמינינית-פמיניסטית.
אבטיח עם זנב, לי עברון, עורך: יואב גלבוע, עיצוב כריכה ועימוד: סטודיו מֶנְטִיאוֹר, קתרזיס, 50 עמוד, 68 שקלים
שנה אזרחית טובה לכל קוראי "סלונט" עם המון שירה חדשה
רן יגיל הוא קורא נהדר של שירה וכמה יפה להניח את השירה בקדמת חלון הראווה
רני יגיל קורא שירה בעיניים טובות. הוא
חושף בפני הקורא את גלעין השיר ממנו בקעו ענפיו, ופותח חלון אל הגלוי ויותר מכך אל הנסתר שבתוכו.
ותודה שכתבת על שירי, כאמור לעיל, בעיניך הטובות.
הנה תגובתה היפה של המשוררת מיכל סנונית:
"רני יגיל קורא בעיניים טובות. הוא חושף את גלעין השיר שממנו צומחים ענפיו, ומאיר את עיני הקורא לראות את הגלוי ועוד יותר את הנסתר שבו.
ותודה שכתבת על שירי, וגם על האחרים כמובן".
רן היקר, הכתיבה שלך היא כרגיל יפה טובה ומעמיקה. הבעיה היא בי. אני עדיין בשנת האבל הגדול על מותו של בני וקשה לי מאוד להפנות את הזרקור אל דברים אחרים, אפילו לשירה ואפילו לביקורת שירה, דברים שאהבתי מאוד בעבר. כל סדרי העדיפות שלי השתנו, כל המערך הנפשי שלי השתנה, אני מקווה שמהבוץ הנורא של האבל הזה יווצרו בעתיד דברים יפים, אבל עכשיו אני עומדת דלה ועם שוקת שבורה מול כל המעיינות היפים שזורמים סביבי, והמיקוד שלי כרגע הוא רק אחד: איך לשרוד עוד רגע. ועוד אחד. ועוד אחד.
שלך ברגשי כבוד והוקרה רבה
אורנה
רני,
תודה על ההמלצות הטובות.
כשקראתי את הדברים החמים על הספר של קרן אלקלעי גוט נזכרתי בספרה "תאוות שוליות", ספר שמצאתי ללא הכריכה באחת מתחנות הספרים הציבוריות בירושלים. דפדפתי בו, ובלי משים התישבתי על ספסל סמוך, קראתי בו וקראתי בו, אימצתי אותו אל ליבי ומאז הוא איתי.
יש לי הערכה עמוקה למשוררת העמוקה, השנונה והמצחיקה הזאת. שמה נזכר שוב ושוב ברשימה הזאת ולא בכדי.
תודה על ההמלצות המחמיאות. מרחיבות את הלב ומחזקות את האהבה לספרות במיטבה. בהצלחה לכל המומלצים!
רני, כשמך כן אתה.
תודה רבה על ההמלצות מאירות העיניים. תענוג לקרוא את דבריך היפים והמעמיקים.
כיף לקרוא המלצה נהדרת על הספר שלי.
בהערכה רבה
יאיר
רוני היקר, שלמי תודה על התגובה הנחשונית והיפה.