המומלצים | שירים
"חיים אחד" | רחל קרון | עריכה: אורציון ברתנא | עיתון 77 | 2021
רחל קרון, בת קבוץ כפר מנחם. מביאה בספרה חיים אחד תחושה חזקה ומרכזית של חיים אחד במקום ובאי מקום. חלקי תמונות מן הנוף המקומי נטמעים בשיריה, ולפעמים נדמה כי השירים עצמם הם שנטמעים בנוף ואף מעבר לו, בנוף אחר, במראה אחר. המקום שאינו מושג, משמש נקודת אחיזה לטקסט, ושזורה לכל אורכו השתהות “בין החיים בין שאינם”. השתהות זו היא גם, ולא רק, התמודדות עם נוכחות הקץ, חיפוש דרך ליפות אותו ולרככו. זהו ספרה השלישי. ראו אור, "הֶאָטָה" (הוצאת ב. הסופר, 1996) ו"אֶלָּא שֶׁמִּמְּקוֹמִי" (הוצאת גוונים, 2015).
"הזמן עשה את שלו מבחינתי הוא יכול ללכת" | גלעד מאירי | עורכת: נועה שקרג'י | מקום לשירה | 2021
"הזמן עשה את שלו מבחינתי הוא יכול ללכת" הוא ספר שיריו השביעי של גלעד מאירי. זהו ספר המשקף התפתחות והשתחררות של הפואטיקה של מאירי מהשיר הקצר והגבישי, ובעיקר, מהחיפוש אחרי האידיאה של השיר והחלפתו בהליכה אל עבר השיר הפראי, האקספרמנטלי, הנושם, והמשוחרר. שירי הספר קצרים במפתיע וארוכים במפתיע, משתטים במפתיע, ונזכרים במפתיע. הם נעים על ציר רחב של נושאים וסגנונות, ומעבדים חוויות עתיקות, מן הילדות, בית הספר היסודי, השירות הצבאי, לצד דיברור של חוויות טריות מאוד: מות האב, מגפת הקורונה, המצב הישראלי, וכנהוג בשירת מאירי, כל אלו מלווים במחשבה עמוקה על כתיבה בכלל ועל השירה העברית בפרט.
"הזמן עשה את שלו מבחינתי הוא יכול ללכת" הוא ספר מחויך, אירוני, חכם, מתבונן ונוגע בלב. מבעד לשירים עולה ועומדת דמותו של דובר קומי טראגי, דובר שמשתחרר מתקוות גדולות לטובת התבוננות משלימה, שמחה, ומקבלת של המציאות. אם השירה על פי רוב היא התמתחות והתמלאות באוויר, הספר שלפניכם הוא ספר נושף, נינוח, רענן, שלו וצוחק. זהו ספר מעורר קנאה בחופש, בקבלת העצמי שבו, במוזר, בפרוע, וביכולת לחבר בין כל הקצוות הללו, לשונית ורוחנית.
לעמוד הספר
"נשיקת התפוז" | רוית אליעז | עריכה: לילי פרי | סלונט – בית הוצאה לאור | 2021
הִיא
הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת לִהְיוֹת שֶׁכְּמוֹתִי.
בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁאַתֶּם מְסַפְּרִים,
הַהִיא שֶׁאַתֶּם מְהַלְּלִים
זוֹ הַמּוֹשִׁיטָה לָכֶם יָד עֲנֻגָּה
מוֹבִילָה לִרְעִידַת אֲדָמָה בְּטוּחָה.
הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת לְסַלֵּק אוֹתָהּ
שֶׁכמְּ ותֹהָ ,ּ
הִיא, שֶׁעוֹלָה מִן הַיָּם
לְקוֹל שִׁירַת הַסִּירֵנוֹת
וְלוֹקַחַת אוֹתִי אִתָּהּ
לַמַּעֲמַקִּים.
רוית אליעז, ששימשה בעבר כעורכת דין וחשבונאית לקחה מהתחומים האנליטיים שחוותה בשנותיה כעובדת במקצועות אלה את חדות הזווית, הדיוק, החיסכון במילים, והביאה אותם אל השירה. רוצה לומר, השיר אצלה הוא בבחינת ייקוב הדין את ההר. אין ניסוחים פתלתולים, לא תטעה בה. יש לה באמתחתה שירים פמיניניים-פמיניסטיים נדירים ביופיים הכוללים גם לא מעט מחאה חכמה וגם שירים קיומיים גרידא; שירים שיש בהם מן הסימטריות הגיאומטרית, הגם שהם תמיד מקוריים מאוד מבחינת המבע, כמו מכונת התפירה של סבתא שתופרת, דרך הפריזמה של השואה, שמלה מכוננת לדורות הבאים.
"הלל" | נדב ליניאל | עריכה: דורי מנור | פרדס הוצאה לאור | 2022
״וּבָעֵבֶר הָאַחֵר מַלְאָכִים/ וּבָעֵבֶר הָאַחֵר הֶסְתֵּר פָּנִים/ וּבָעֵבֶר הָאַחֵר חַבָּלָה/ וּבָעֵבֶר הָאַחֵר כְּלוּאִים/ וּבָעֵבֶר הָאַחֵר זָהָב שָׁחוּט/ וּבָעֵבֶר הָאַחֵר נִזְעֵי חַשְׁמַל".
"מהו היפה, אם לא ראשית הנורא", שואל רילקה ב"אלגיות דואינו". למקרא שירתו המעודנת ורבת העוצמה של נדב ליניאל דומה כי אפשר להפוך לרגע את הקביעה ולתהות: "מהו הנורא, אם לא ראשית היפה?" "הלל" נפתח במחזור יחיד במינו בשירה העברית: "חשמל". זהו ניסיון מרחיק לכת ונועז — הן נפשית, הן פואטית — לנסח בשורות שיר את חוויית הטיפול במכות חשמל ואת הימים הקודמים להם ואלה המתמשכים מתוכם.
אותם "ימים בהם הייתי ולא הייתי", כדברי המשורר, הופכים תחת ידיו של ליניאל למוזיקליות שירית נדירה בעושרה ובצלילותה. דווקא מתוך תיאורם המדוקדק והבלתי־מתייפייף יכולים הדברים להיחקק במילה העברית במלוא עוצמתם האכזרית, החד־פעמית, המשיבה לרגע את החשמל אל מקורותיו הסמויים, המקראיים, שבחזון יחזקאל. שערי הספר האחרים נעים בין שירי אהבה ואושר לבין קינות, בין מחוות לשירה העברית לדורותיה לבין שירי זיכרון וקריעה מהילדות. בכל הז'אנרים האלה מתגלה נדב ליניאל לא רק כמשורר עמוק־רגש, אלא גם כמי שניחן ביכולת הווירטואוזית לצוּר מילים כחפצו — ותמיד מתוך קשב עמוק ומַפְרֶה לקודמותיו ולקודמיו בשירה העברית והעולמית.
יותר מעשור חלף בין ספר הביכורים של נדב ליניאל לבין ספרו השני. למקרא "הלל" אנחנו יכולים לומר בפה מלא: משורר רב־אמן נולד. (דורי מנור)
"בת ממשיכה" | נעמה יונג | עריכה: אלי אליהו | עיתון 77 | 2021
**
אֶפְשָׁר לִשְׁקֹעַ
בַּבֹּקֶרלִפֹּל וְלִפֹּללְבוֹר יְקִיצָה
וְאֶפְשָׁר לְנַסּוֹת לִשְׁלֹחַ
פֵּרִיסְקוֹפּ עַיִן
מִתּוֹךְ כֹּבֶד צוֹלֶלֶת
פְּנִימִילְחַפֵּשׂ אוֹר
שֶׁמְּמַלֵּא בְּלִי מֵשִׂים
אֶת חַלּוֹן
הָעוֹלָם.
תגובות