לעיתים הוא סוער וגועש ורועש ומתנפץ אלי, מתפרץ, מכה בי, ללא כל משחק מקדים. פעם אחר פעם הוא בא,  בשצף קצף, ואני מקבלת אותו, אני מכירה אותו, אני צוללת לתוכו, נבלעת בו, מתבוללת בו, מאבדת את העצמי שלי. העבר נכחד, העתיד עוד לא קיים, אנחנו כאן בהווה גמור. זהו רגע ארוך שאינו רגע שעון. הוא יכול להיות מסוכן. כשאני רואה שהוא עולה על גדותיו אני יודעת שעלי להיזהר ממנו. בזמנים אחרים הוא רך ומלטף, מגפף אותי, מרטיט, מרחשש ומלחש סודות, מסובב אותי בכחש, הוא נושק לעפעפיי, מלקק את כל גופי, מזמין אותי לשקוע בתוכו, זאת אומרת למות. הוא לא דוחק בי לבוא, לגמור וללכת. להיפך הוא מבקש לענג ארוכות, מבקש לתת ואינו מצפה לתמורה. אני מרשה לו לעשות בי כרצונו. הוא יסודי, קודם הוא נוגע בי בפלג גוף התחתון, ואחר בפלג גוף העליון, ואחר כך בכתפיים ולבסוף הוא מוריד לי את הראש. אני מגיעה לשיא, איתו אני שוברת שיאים.

אני אוהבת אותו כמו יורד ים שאוהב את ספינתו, כמו שיכור שאוהב את היין, כמו לוליין ההולך על חבל דק שאוהב את הסכנה, כמו מדבר המשווע למים, כמו פרח שנפתח באביב, כמו איש המביט מעלה אל כוכבו היחידי. בשום אופן הוא אינו מבטיח לי שהוא יהיה רק שלי, שישמור לי אמונים, אני יודעת היטב שהוא מתרועע עם אחרים. במובן הזה הוא אינו בררן.  הוא חושני תמיד, בקצפו או ברכותו, שואף רק לענג. הוא יכול להטביע אותי מרוב אהבה. למרות הפכפכנותו אני חוזרת אליו פעם ושוב לקבל עוד, עוד מאותו דבר.

הוא מעיר בי משהו שאף אחד אינו יכול לעורר, והוא כמו שהוא להוט או אדיש, מרוגש או שוקט. לאחר מעשה האהבים אני מתנודדת כשיכורה , לוקח לי זמן להתאושש, מסערת התשוקה, לייצב את עצמי. רק אני יוצאת ממנו וכבר אני מתגעגעת אליו. אינני יודעת שובעה. אינני יכולה להחליט מה אני מעדיפה אצלו את הסערה או את הרכות. לפעמים אין בי כוח לסערותיו שבאות בקצב ידוע מראש, זה כאשר הוא מחליט להיות סוער. הוא מחבק חזק. אבל אם היו דוחקים אותי לקיר ושואלים אותי מה אני מעדיפה אצלו את הסערה או את הרכות הייתי בוחרת ברכות. אבל לא אכחיש כי אני רודפת את הסערה שבו כי יש בה הפתעה. דבר אחד אני יכולה להיות בטוחה שהוא תמיד יהיה שם – הים.