close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הכישרון לרוע

    יוסי וקסמן | סיפורים | התפרסם ב - 18.06.17

    כשהתעוררתי הושיבו אותי על כיסא נצרים בָּלֶה. בחוץ נורתה ירייה, ותכף אחריה נשמע קִרקור, כאילו רצחו שם מישהו. האור התפוצץ לי בעיניים ממש. חוקר אנכרוניסטי הגיש לי משקה צהבהב. הוא שאל שאלות וצעק: דְרֶן! דְרֶן! אבל אני לא הבנתי וניסיתי להתנצל בגרמנית: יַה, יַה… גם הוא לא הבין, נדמה היה לו שאני משטה בו.

    אחר כך נכנס חוקר אחר, שהיה יותר פרוגרסיבי ופחות אנכרוניסטי, והחטיף לי סטירה על הפֶּה שהיה מלא משקה. נוזל צהבהב ניתז על החולצה ועל המכנסיים והכתים אותם. חולירע, רק שלא ירטיב ת'שעון העתיק של סבא'לה, חשבתי. הכנסתי ת'יד לכיס במכנסיים בלי שהם הבחינו, חשתי בתִקתוק השעון באצבעותי, חד ממש. אבל את העוזי החרימו לי, יימח שמם.

    נוּ, החוקרים צחקו לי, נראיתי להם כמו ליצן של פורים, מסתובב ברחובות עם כובע מחודד מנייר עיתון, חה! גזענים, מה יש להם נגד ליצנים. מפעם לפעם הפחות אנכרוניסטי תקע בי סנוקרת, והשני משך אותו אליו ולחש לו איזה מילים באוזן. ככה שעה-שעתיים, עד שעזבו אותי. לא לפני שאיימו בצרחות: הֶרלינְט מיך שְטיק, גוֹחְטיל, דְרַלוֹך-דיל-דְרַלוֹך!

    סתמתי ת'אוזניים, אבל קולות של זקנים ניקרו בראשי, המשיכו איפה שהאנכרוניסטיים הפסיקו: הֶרלינְט, מיך שְטיק! דרינְט! ואני ביקשתי שיידברו עברית או שיעופו, ושיפסיקו עם השְטיקים שלהם, אנכרוניסטיים זקנים בעצמם! והם שאלו מה קרה לחוש ההומור שלי, יִינגָלֶה, בלעת אותו? ברומא נהג כמו רומאי! ואני צחקתי, זאת הבעיה שלכם, ככה אתם, מתחפשׂים ונטמעים ונעלמים, אבל בסוף תמיד הם עולים עליכם, ומגרשים אתכם, ודוחפים אתכם לקרונות. לקרונות!

    והם קיללו אותי: חתיכת ליצן, גוֹחְטיל-שְמוֹחְטיל!

    גוֹחְטיל עליהם ועל ראשם! ביקשתי לשלוף את השעון של סבא ז"ל מכיסי ולהציץ בו, אבל חיכיתי ובהיתי בתקרה המסוידת, שרק לא יצוצו שני החוקרים וייקחו להם את השעון הזה. אה, הלוואי שהיה לי העוזי שלי, הייתי גומר עליהם בכֵּיף.

    ותכף ומיד הצטערתי.

    הוצאתי את השעון מכיסי והנחתי אותו על שולחן החקירות, תיקתק לי כמו מטורף ממש, התחנן שאתבונן בלוח השעות שלו, כאילו ביקש לדבֵּר איתי, לספֵּר לי למה המחוגים נתקעו פתאום ולא זזו, למרות התִקתוקים.

    היתה שם רכבת רקועה בכסף שטסה סביב המסגרת, דורסת ומוחקת בדרכה עיטורים ואותיות בעברית, ברכות מהתפילה אולי. היה שם ראש קירח של גבר שמן שצרח פקודות בשש ושלושים. והיו ארובות מעשנות בתשע ורבע, ואנשים עייפים שירדו מהרכבת ונשלחו להתקלח בין שבע לשמונה, הם דווקא היו מרוצים. ובארבע ועשׂרה נורתה ירייה שסימנה לכלבי זאב להתנפל על אישה אחת עם שני ילדים. האישה מעדה ונפלה בין עשׂר לשתים-עשׂרה, מתחננת אל הקירח בשש ושלושים. אבל הקירח התעלם ממנה וצעק על שני עורבים: שְנֶל! שְנֶל! נו, העורבים חטפו מהאישה את שני הילדים ולקחו אותם לאחת-עשׂרה וחמישה. מרבע לעשׂר יצאה נערה בלונדינית וצלפה באוויר עם שוט של מאלפי אריות בקרקס, היא משכה את האישה אחריה, לעשׂר, להחביא אותה בין המחוגים. ובינתיים ההוא בשש ושלושים קצת התחרפן, והיה מכה איש זקן אחד שהחביא במעילו צרור. הקשיש נפל על הארץ באחת-עשׂרה וארבעים, וצרורו התגולל על הרציף ונפתח. נשמט ממנו גוף מתכתי מוכסף שסנוור את עיניהם של כלבי הזאב אשר עטו על האיש הזקן, לטרוף אותו חיים. אלוהים, זה היה השעון העתיק של סבא'לה.

                                                     * *  *

    בלילה כיבו את מנורות הקוורץ באגף החקירות. קר היה לי, וצמֵא הייתי. ונזכרתי בחיי הקודמים. ובאהובתי. והתעצבתי עליה, היא אהבה אותי ואני לא השבתי לה אהבה, רק סקס ומשחקים וטירופים. נגעלתי מעצמי, ייאוש עטף אותי, אפילו שקלתי להתאבּד. חושך סמיך היה נדחס והולך מסביב, כמעט בלע אותי. נשכבתי על שולחן החקירות וחיבקתי את שעון הכיס של סבא'לה, שקעתי בתִקתוקו המתוק, המונוטוני. אולי ירדים אותי, חשבתי. אבל כאבי גב לא הניחו לי, וקמתי והתיישבתי על כיסא נצרים שגם הוא לא היה נוח לעצמותי. השוויתי בין תִקתוקי השעון לפעימות ליבי, ומצאתי שהשעון ממהר בשבריר שנייה אחרי לבי.

    קולות אסירים שהיו מנקים את הפרוזדורים נכנסו למחשבותי, אף שלא הבנתי מה אמרו. התענגתי על הריחות שיצאו מהסחבות שלהם, ריצפז וליזול וכאלה, ריחות שהזכירו לי את הניחוחות הטובים בסניף קופת חולים אצלנו. אוי, כמה אהבו אותי שם. "מלאך" קראו לי האחיות בסניף, מלאך! לא שפטו אותי אלא על מי שאני.

                                                                 ***

    דְרַלוך, כשהאירו מנורות הקוורץ נכנסו שני החוקרים וניפחו אותי במכות. המִלה היחידה שהבנתי היתה "שקרן". למה הם קוראים לי שקרן? הרי אני דובר אמת, לא? ובינתיים גם הפשיטו אותי וצחקו על הזין הקטן שלי, אפשר לחשוב שהגודל קובע. השכיבו אותי על שולחן החקירות עם התחת למעלה ואיימו לאנוס אותי. הם היו מאוד רעבים מהבחינה המינית, וגם ביורוקרטים. אבל לא הסגרתי להם את הפחדים שלי, דווקא צחקתי. והם התעצבנו והחטיפו לי מכות יבשות ומלמלו, גוֹחְט גוֹחְט. והתנפלו על טפסים שהיו על השולחן ומילאו אותם בשקדנות של תלמידים. מבחינתם, שיערתי, הייתי "עוד עציר אחד" שצריך להשפיל אותו ולעבור הלאה, לאומלל הבא. עשׂו להם פס יִיצור של השפלות ושאלות: שם האב (סטירה), שנת לידה (שריטה), מחלות כרוניות (סיגריה בוערת בפִּטמה), סטיות אם יש (מכות חשמל באשכים), עבר פלילי (שתיית מי אסלה מלוכלכים), כאלה. אה, האַבְּסוּרד חגג שם ממש, וגם הצדק חלף הלך לו, וההיגיון, והקשר הנסיבתי בין האשמות לחשדות. נשארה להם רק ההנאה המזוּכּכת שבתהליך החקירה, כלומר בַּגוֹחְט. אבל מה זה גוֹחְט, לעזאזל?

    ואז חזרו קולות הזקנים: מה, לא הבנת, יִנגָלֶה? "גוֹחְט" זה "רוע" בשׂפה שלהם, "גוֹחְטיל" זה "רע יותר", ו"חינְט" זה "טוב". "שְטיק" זה "בוגד", "הֶרלינְט" זה "אדון", ו"דְרֶן" זה "לשתות" או "לאכול", תלוי בהטיה ובמקום המִלה במשפט, קַלֵי-קַלוטו!

    צחקתי: מה, נהייתם בלשנים לעת זִקנה, יהודים? והם אמרו שהם אוהבים ללמוד שׂפות חדשות, ככה הם שומרים על עצמם, שלא יִיפלו לאי-בהירוּיות, חס וחלילֶה! והטחתי בהם: אבל נפלתם כהוגן, זה לא עזר לכם במיוחד. והם הצטדקו: לפחות הבנו אותם, את הכוונות שלהם ואת הרוע שלהם. ופקפקתי: אבל אתם מתים, לא? והם ייללו בראש שלי: תדרוך על יבלות, חת'כת רשע, תדרוך, למה לא. תרֵד עלינו, תצחק לנו, זה הכי קל ככה, לצחוק על זקֵנים מסכֵּנים ושחוטים. אוי וֵוי איז מיר! לחשוב על מה שעברנו, על העינויים, על היתומים, על האלמנות, על האנוסות, אוי!

    נוּ נוּ, עניתי להם, אתם כל כך אוהבים להתגאות בפצעים שלכם, זה דוחה בעיני. אנ'לא נוהג לכבס ת'כביסה המלוכלכת שלי בפומבי, יש לי את הגאווה שלי. והם התבדחו על חשבוני, ראינו ת'גאווה שלך, בכיין כבישים ותמרורים, חת'כת דחליל! ואני קיללתי, גוֹחְט מינְט, דְרַלוֹך-דיל-דְרַלוֹך! והם שאלו: מה, נרשמת ל"בֶּרליץ"?

    לא, יש לי כישרון טבעי לשׂפות, ולרוע!

    אחר כך, כשסיימו לרשום את הדוחות הניחו אותי החוקרים בקרן זווית, להתבוסס בחרפתי. אבל אני לא חשתי מושפל כלל, אפילו שהייתי מלוכלך כהוגן. דווקא שעשע אותי המצב שלי, וגם הייתי חרמן לאללה. צחקתי להם כמשוגע. נוּ, ליצן מהשיר של פורים או לא?

    החוקרים התעצבנו ואיימו עלי במכות יבשות, וגם לקחו את השעון של סבא'לה ששכחתי בטמטומי להשיב אל הכיס. הם גלגלו את השעון על הרצפה, ושׂיחקו בו כאילו היה כדורגל. להעניש אותי. הם ביקשו לעצור את המהלך שלו, לשבור אותו. אבל השעון העתיק לא הפסיק לתקתק, להפך. תִקתוקו התחזק והילך עליהם אימים. הם בעטו בו והטיחו אותו בכותל, אבל הוא חזר ונבעט מהקיר כמו בּוּמרנג ופיצח לאנכרוניסטי הראשון את הגולגולת, דם נזל ממנו כמו מים. השני החל לצווֹח וניסה להימלט, אבל השעון של סבא השׂיג אותו ורוצץ גם לו את הקרקפת.

    חולירע, נראֶה אותם עוצרים ת'זמן.

    הַיידֶה, מיהרתי והפשטתי את האנכרוניסטי הראשון מהמדים שלו (מידותיו היו זהות לשלי, גם הזין שלו היה קטן כמו הזין שלי, אגב). לבשתי את המדים, נטלתי את הנשק של הפרוגרסיבי, איזה אֶם שש-עשרה מקוצר עם משתיק קול, והרכבתי את משקפי השמש שלו שהיו מונחים בכיס חולצתו. תחבתי ת'שעון בכיס המקטורן ויצאתי.

    נו, הייתי אנכרוניסטי כהוגן.

    בחוץ היה שרבי. שלדגים בטיילת התפוררו מרוב חום וייאוש. נחליאלים שנחתו על כתפי ביקשו להם איזו אמת אבּסולוטית בתוך הבּלגן הזה. לחשו לי את שאלותיהם באוזן. אבל לא מצאו אמת כזו. גם אני לא מצאתי, כי בכלל לא חיפשׂתי. צ'יקיטות היו בראש שלי, צ'יקיטות. רציתי להתפרק קצת לפני שאחזור הביתה. אז בחרתי אחת קוקֶטית שהיתה מכבסת בגדים בנהר של בּיוּב, ולקחתי אותה למלון "מֶרידיֶן", לכּייף: אַסטַה לה וויסטַה, בֵּייבּי!

    נוּ, הפּוּריטַנים בראש שלי לא יכלו להתאפק, הסבירו לי ש"צ'יקיטה" זו "זונה" בשׂפת האנשים בתחתית, וש"צ'יקיטיוּת" זו "זנוּת", גועל נפש!

    אני היתממתי: מה פתאום? "'צ'יקיטה" זו "יפהפייה" בשׂפה שלהם, ו"צ'יקיטיוּת" זה היופי בהתגלמותו, היופי!

    והם נבחו: חת'כת אידיוט, מה 'תה מקשקש, מה? ואני אמרתי שצ'יקיטיוּת זה עניין של תרבות, רבּותַי, תרבות! והם נעלבו: אתה רומז שאנחנו אספסוף? ואני צחקתי: אתם בעצמכם אמרתם, לא אני!

    אה, הצ'יקיטה היתה גאה בי, אף שהיתה בטוחה שאני מדבר אל עצמי.

    הזדינו ארבע פעמים, אבל הצ'יקיטה לא גמרה. אמרה שזה לא בגללי, הֶרלינְט מותק, אלא מפני שהיתה מיואשת ומודאגת. מִשטרת ההגירה בעיר העילית חטפו את בעלה והשליכו אותו לכלא, דְרַלוֹך, תפסו אותו עובד ללא רישיון באיזו פנצ'רייה ברחוב הנוקמים. גם ילדיה נלקחו ממנה, נמסרו למשפחות אומנות בעיר התחתית, בתור עונש, שככה הידרדרה לצ'יקיטיוּת ומחר בטח תידרדר גם לסמים. בסך הכול רצתה להביא קצת אוכל הביתה, שיַמותו! ככה זה כשאתה בתחתית, הממשל הצבאי שולט בחייך ובזיונים שלך. מסכנה אחת, חשבתי, שלא תדע יותר צער. היא התייפחה והתייפחה, ואמרה שהייאוש דווקא שומר עליה, כמו זיכרון, דואג שלא יחטפו לה את הבעל והילדים גם מהמחשבות. מהמחשבות, אוֹה!

    הזמנתי לנו ארוחת צהריים מהרוּם סֶרוויס והלכתי להתקלח, לפחות שתאכל כמו בנאדם, חשבתי. לא נתתי את דעתי על כך שהיתה מתעסקת מעבר לקיר ברובה הסער שהרמתי אצל החוקרים.

     אבל כשיצאתי מהמקלחת כמעט שהתעלפתי: הצ'יקיטה הטרָגית היתה שפוכה על המיטה, מעיה השתלשלו מבטנה שהיתה קרועה, ואיבריה הפנימיים היו תלויים על האהילים ועל המשקופים ועל הטלוויזיה. אלוהים, איך שהייאוש היה מוחשי, ומדויק, כמו בסרט אֶקשֶן. גולגולתה היתה מרוטשת על כרית, מחייכת אלַי, כמו שלווה.

    נוּ, התקשרתי לרוּם סֶרוויס וביטלתי ת'הזמנה, אמרתי לפקיד שאֵרד לאכול בלובּי. העיצוב של החדר מדכא אותי, שיקרתי. ניקיתי את רובה הסער מרקמות ומשיער, שימנתי בקרם לחות שהיה באמבטיה, והתלבשתי וקיללתי את המוות שהיה דולק אחרי, שיעזוב אותי. למה דווקא אני?

    ***

    הלילה בא והשרב שכך. אוויר חדש שטף את הרחובות, מזג נקי יותר, אם כי ריחו היה חריף כעין הגופרית. צ'יקיטות מִלאו את הטיילת ההרוסה שהיתה הולכת מצפון לדרום לאורך הבּיוּב הפתוח של העיר התחתית, נחליאלים ניקרו בחריצי מדרכות, ושלדגים מזי רעב שַלוּ צלופחי ג'ורה ממֵי הקולחין. העיר היתה מתריסה לאזרחיה את מר גורלם בשִגרה מנוּולת שנערמה בשקיות אשפה על הדרכים הלא סלולות, באדישות חסרת מעוף של מובטלים ועניים שהיו צומחים חופשי-חופשי בסניפים של הביטוח הלאומי, בשתיקה של מתאבּדים מוּרשים שהיו חונקים ת'עצמם מאחורי חלונות אטומים, או נושרים, ללא כל התראה מוקדמת, ממרפסות ומגגות. הבניינים החרבים לאורך השדרה הראשית דכאו את רוחי; בניינים שבורים מרוב הזנחה, או מהפצצות המבצע האחרון של צבא ההגנה בעילית.

    חשתי את אצבעותיה של העיר התחתית מתהדקות על גרוני, מבקשות להדביק אותי במלנכוליה ובבנאליוּת, וחיפשׂתי לי אוטובוס שייקח אותי לרחוב החומלים בעיר העילית. איפה אתה אלוהים? נוּ, עוברים ושבים נחמדים הפנו אותי לתחנה המרכזית על שם הלורד עַם-זַלֶג.

    עצובה העיר הזאת, חשבתי לעצמי, מפני שהאנשים בה מושפלים, מחוקים כאלה, עצורים בתוך הטינופת שהם מייצרים, אוכלים ומקיאים ושוב פעם אוכלים את מה שהקיאו, וחוזר חלילה. לא כמו אצלנו למעלה, בעיר העילית, איפה שהאוויר צח ונקי, ושמערכת בּיוּב אוּלטרה מודרנית מובילה את הסחי אל העיר התחתית, והר עצום של אשפה מסתיר מעינינו את המסכנים שתקועים פה למטה.

    ילדים שזרקו אבנים על ג'יפ במחסום העירו אותי מהמחשבות. נחליאלי צנח על הארץ, מת. ובינתיים התחילו הזקנים היהודים לבכות אצלי: אוי וֶי איז מיר, הם לא יגיעו רחוק ככה. ואני ניחמתי אותם, מה זה משנה לכם, אתם ממילא מתים. והם סיפרו לי שלא תכננו את זה ככה, ושהיו בטוחים שהם מחוסנים מדברים כאלה. נו, הייתי סרקַסטי והסברתי להם שאנחנו אותו הזבל כמו כל העמים, חושבים רק על התחת שלנו, התחת! אבל הם היו ממש אובּססיביים: יצאנו גרועים. מרוב שהכו אותנו יצאנו פרֵחים, חיות.

    אמרתי שזה בעצם מאוד הגיוני, לא? והם התעצבּנו: מה הגיוני, לתקוע אנשים בגלל שפעם תקעו אותנו? ואני צחקתי, הֶר פרויד היה מסביר את זה בקלות, ילדוּת עשוקה וכאלה, וגם הֶר יוּנג, בהקשר הקולקטיבי. והם שאלו איך אני חי עם זה, ואני אמרתי שאני סותם ת'אף, לא מריח – לא מסריח, התרגלתי. והם ממש שׂנאו אותי, אוי, עכשיו אנחנו מתהפכים בַּחורים שלנו, ושלא תעז להפריע לנו, חת'כת אֶסקפיסט, שלא תעז!

    ** *

    בלילה חיפשׂו שוטרים אנכרוניסטיים אחרי הֶרלינְט פורטונסקי. שאלו, אולי ראיתם אחד עם כובע ליצן של פורים? מדבּר אל נחליאלים ושלדגים, קוּקוּ כזה, מדמיין שהוא ניצול שואה, אולי נתקלתם בו?

         למזלי הגדול לא זיהו אותי, הייתי אנכרוניסטי בעצמי, ואסקפיסט. בורח ממה? בורח ממי? הקיצור, השתניתי, התבגרתי, נכנסתי לתלם, השלמתי עם הזוועה. נכנסתי לתחנה המרכזית וקניתי כרטיס לאוטובוס של השעה חמש בבוקר, לכיווּן אחד – העיר העילית. וכדי להעביר את הזמן התיישבתי על ספסל צדדי חשוך וניסיתי להירדם, אבל לא הצלחתי.

    איש זקן בא והתיישב על ידי, בלי שביקש את רשותי. אמר שנעים לו מאוד, קוראים לו מר זַ'ק אוחיון. אני העמדתי פני ישן, למי יש כוח לטרחנות של זקֵנים שקוראים להם זַ'ק. אבל הוא חזר על דבריו: אמרתי שנעים לי מאוד, הֶרלינְט! שלף כריך טוּניסאי מהז'קט ובירך ת'עצמו: בתיאבון לי!

    לא הגבתי. והוא צעק עלי: רוצֶה בּיס, הֶרלינְט? בּיס? בּיס?

    נחרתי ונחרתי.

    אבל הוא? הוא היה אחוז דיבוק: אדוני, אדוני, שאלתי אם אתה רוצה בּיס. הרי מי שאוכל לבד, מת לבד! אז העמדתי פני מתעורר וגמגמתי, לא תודה, לא תודה. והאדון אוחיון לא ויתר: בִּחייאת הֶרלינְט, אתה חייב להתכבּד, חייב! שהרי אינך רוצה במותי, הלא כן?

    לא, בטח שלא, אמרתי ופקחתי את עיני. ריח עז של טוּנה ופלפלים חריפים בלבל אותי, מר אוחיון הדביק ת'כריך לאף שלי: נו, תתכבּד כבר, הֶרלינְט! אין זמן!

    כמעט שהקאתי לו בפרצוף. אני מלא, שיקרתי, אכלתי ארוחת ערב לפני חצי שעה.

    אוי, איך שהוא החוויר: אבל אסור לי לאכול לבד, אני צריך להיות נדיב, אלטרואיסט! אם לא, הם יענישו אותי, יבואו לקחת אותי. בִּחייאת הֶרלינְט, עזור לי, הם אכזרים, הם חותכים, אין אצלם חנינות. יחתכו לי, יפסיקו אותי. אלוהים, אל תמנע ממני את הקביעוּת שלי, את הרצף שהבטיחו לי, אַל…

    קמתי והלכתי לכיווּן הרציפים, אולי הזקן המטורלל הזה יניח לי. אבל הוא רדף אחרי, מנופף לי בכריך שלו: מהר, מהר, התכבּד! קנה האקדח שלהם על הרקה שלי, רק בּיס קטן, בּיסָלֶה, לא צריך יותר מזה.

    חולירע, חשבתי, שילך להידבק לאנכרוניסטי אחר, כאילו שחסרים כאן טיפוסים אנכרוניסטיים. אבל ז'ק אוחיון דלק בעקבותי, וצעק וצרח והשליך עלי זיתים שחורים מגולענים וטוּנה בשמן צמחי: יא בנזונה, אין לך רחמים, אין לך חמלה על זקֵנים אומללים שחיים מקצבת הביטוח הלאומי, אין לך?!

    רצתי ועליתי לאוטובוס נטוש שעמד בקצה הרציף, להתחבא מהזקן המעיק הזה. אבל לא יכולתי שלא לשמוע את מר אוחיון מתנשף אחרי, רץ ויורק. משאיבּד אותי החל לבכות ואמר שזה הסוף שלו, ושעכשיו יש להם עילה להרוג אותו, להפוך אותו לחד-פעמי. הוא נפל על הרציף וצעק שיבואו לקחת אותו, כבר לא איכפת לו, ממילא הכול על המצפון שלי. זה אני שלא רציתי להתכבּד, אפילו שהיה נדיב והציע לי.

     בינתיים עצרה מונית על הרציף. יצא ממנה נהג ואסף את מר אוחיון הזקן. הנהג ליטף את ראשו של הקשיש כאילו היה ילד קטן, וגם הצטדק, סיפר שהיה לו יום עמוס, ושהוא מצטער שלא הגיע קודם, היו שני תיירים עשירים לקחת לרחוב גאולה, ועוד איזה פקיד ממשטרת הגבולות שטִרטר אותו שעתיים, וגם הזונה הקבועה שלו, ההיא עם השדיים הגדולים על הגג בשדרות התקווה, התחממה ולא נתנה לו ללכת. והזקן בכה לו שהוא אוהב אותו כאילו היה בנו יחידו, אוי, עשרים ושתיים הטוב שלי. והסדרנית מה"קסטל" צעקה להם במכשיר הקשר: שלושים וארבע, שומע? סע לנצח ישראל 31, צריך לאסוף משפחה אחת לטרַנספורט של הבוקר, תפסו אותם על חם בבוידֶעם של משפחת ברגותי. שלושים וארבע, שומע?

    בארבע וחמישים התעוררתי.

    © כל הזכויות שייכות למחבר

    יוסי וקסמן

    יוסי וקסמן - סופר, צייר ומעצב ישראלי. בוגר בהצטיינות במחלקות לעיצוב גרפי וכן וידאו-ארט באקדמיה בצלאל. מתגורר בכפר האמנים עין הוד ומציג בגלריה של הכפר בקביעות.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 3
    • 4
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    חפיר אישי/ממואר

    יצחק גוילי
    שיר זכרון וממואר קצר. יום הזיכרון תשפ"ב אף שעברו כמעט ארבעים...

    הנסים מנקודת ראות מדעית

    ארווין קליין
    "יום אשר לא קרה לך בו דבר מה מוזר, הוא יום...

    נעים להכיר, שושנה קרבסי

    מערכת סלונט
    שושנה קרבסי, משוררת, סופרת לילדים ומספרת סיפורים מקצועית. ילידת הפריפריה ומתגוררת...
    דילוג לתוכן