הם היו שלושה אחד גבוה, אחד נמוך ואחד 'לא פה ולא שם'. שלושתם רצו והתנשפו בסמטאות העיר העתיקה. בשעות כאלה רק ינשופי לילה, חיילי מג"ב וכמה תימהוניים מסתובבים בין המעברים הצרים. הגבוה לא הסתכל בדיוק לאן הוא רץ ונתקל במוכר הבייגלה הזקן. מרכולתו של הרוכל נשפכה על המדרכות והוא קלל בערבית "אינעל אבו אבוק! סד'ל לאן אד'ה ד'הולך!"

זה לא עצר אותם ממאוצם. להפך, אפילו כשהנער הערבי שטף את הבסטות הריקות בגלוני מים והנמוך החליק, הם לא עצרו. השניים פשוט משכו אותו בחזרה בידיהם ושבו לריצת האמוק שלהם. המטרה היתה אחת. להגיע לכותל המערבי וכמה שיותר מהר.

כאשר הגיעו לקיר הפלאי והדומם, הם התחילו בחישובי נפש. וכאן זה כבר מתמטיקה פשוטה. חטאים אל מול צדקה, בגידות אל מול רגעי חסד, שקר ואמת. והסתבר שהם במינוס גדול בבנק של אלוהים ומחוב כזה אף בנק, או לווה בריבית לא יחלץ אותם. בין המתפללים הבודדים, נשבה רוח גסה, שהעיפה מדי פעם את הכיפות המאולתרות אל הרצפה הקדושה. "תפתח את הסידור, נתפלל ערבית. אנחנו חייבים להתנקות מהכל", אמר הגבוה.

"היינו צריכים ללכת להר הבית, או לפחות לקבר יוסף. עם הצרות שלנו.. להתקרב עוד יותר לשכינה", אמר הנמוך ואילו 'לא פה ולא שם', לא היה פה ולא היה שם. הגבוה השתיק אותם והביא את הסידור.

"הוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָון וְלא יַשְׁחִית. וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּו וְלא יָעִיר כָּל חֲמָתו: אדוני הושִׁיעָה נה. הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיום קָרְאֵנוּ..", פצח הגבוה וסלסל בטעמים. "עזוב אנחנו גמורים בוא נלך ישר לגיהינום, לשטן ונסיים עם זה", אמר הנמוך וקינח בנאום תוכחה: "המאזניים אחים יקרים, הכל על המאזניים ושמה נדפקנו! הבגידות, הגניבות, הכל על המשקל. הלך עלינו. קאפוט!".

הגבוה עצר את התפילה והשלושה סיכמו שמצבם גרוע, למרות שזה לא באשמתם. הרי 'זה הילדות העשוקה', 'ההורים שלהם', 'המורים בבית הספר' ו-'הגורל המרושע'. מתחתית מדרגות הכותל זחל אליהם זקן מקומט, שהיה בן 150 שנה (לפחות), בידיו ערימת ספרים. הזקן קרא אליהם בקול עורב "צדקהההה. תנו לי צדקהההה!" והגיש להם פתק מצהיב.

"מ-חילה

"ח-סד

"י– ישתבח שמו

"ל – ל"ו צדיקים

"ה – הודיה". היה כתוב עליו.

הגבוה נתן לזקן שטר של מאה שקלים, הנמוך שטר של חמישים ו-'לא פה ולא שם', גלגל את אצבעו האמצעית, מתח אותה עד סופה כלפי מעלה והראה לזקן את הסימן המפורסם שכל העולם מכיר. ברגע שעשה זאת, שני חבריו עיקמו אפים, גלגלו עיניים לשמיים הפתוחים והחליטו שחטא זה חמור ונורא, מכל הפשעים שעשו בימי חייהם – כי חברם חילל צדיק במקום קדוש ועל כך לא יסלח לו לעולם!

הם חזרו בהליכה רגועה בסמטאות. השעה היתה אולי שתיים, או שלוש בלילה, אפילו יותר. 'לא פה ולא שם' הלך ראשון והשניים דיברו בלחש מאחוריו. כאשר התקרבו לפינה בודדה, התנפל עליו הגבוה והלם בו בעוצמה בעורפו ואילו הנמוך הסתער גם כן ובעט בבטנו. נשמתו של 'לא פה ולא שם' התרסקה לקול זעקת השכינה, על הקרקע ברעש מהדהד – כאילו ערימת אבנים נפלה מגובה של בניין בן מאה וחמישים קומות.  

*פורסם לראשונה ב"נכון – כתב עת לאוטפיה ולדיסטופיה בספרות", גיליון 8, אפריל 2022.