close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הכול קם לתחייה

    יעקב לוי | סיפורים | התפרסם ב - 23.07.17

    2015

    בזמן האחרון מהלך עליו הזמן אימים. פתאום הוא חושב על המוות. מי בכלל חושב על המוות, אולי בכל זאת יש משהו אחרי. לך דע. אי אפשר לחוש את הזמן. הוא חמקמק, וזה לא שאתה יכול לתפוס אותו, אבל השמוק משאיר סימנים, נקודות ציון, כדי שתדע על בטוח שהוא נוכח. והכול מתיישן לו, הכול. איתן צועד לבריאותו בכביש המערכת והוא בטוח שהכול מתיישן, חוץ מדבר אחד. הרגש. רק הרגש לא מתיישן. זיכרונות מלפני שנים רבות נעמדים, נוכחים בעוצמה. הוא עוצם עיניים וממש חי את הריחות, שומע את הלחישות שנאמרו באמצע מעשה אהבה, חש את החרדה בעיצומו של קרב מחורבן ומיותר, את שריקת המרגמות שחולפות מעל הראש, טועם את טעם אבק השריפה שנישא באוויר. הכול קם לתחייה, אפילו דפיקות הלב המרעישות. האדרנלין השוטף את הגוף, וכואב – קצת בברכיים, קצת בגב שכבר קשה להחזיק אותו. גם הראייה לא משהו, ואותו האבר שעליו הסתמך כל כך הרבה הפך להיות רך עד כדי כך שלהכניס אותו לאיזה מקום מועיל אתה צריך כף נעליים, ודווקא היום, דווקא היום עולים זיכרונות שהובילו אותו למקום שבו נמצא ליבו עכשיו.

    1973

    איתן, סגן צעיר באותם ימים, כורע על ברכיו למרגלות החומה הנמוכה, צופה לכיוון מלון סואץ. המלון עמוס בחיילי קומנדו סודנים שיורים בטרוף מקלאצ’ים, ממקלעים וממטולי אר. פי. ג’י. מהגג, מהחלונות. המחלקה פרוסה מימינו ומשמאלו. תפקידו הוא למשוך אליו אש כדי שהמחלקה של כושי תוכל להתגנב לצד האחורי של המלון ולהטמין מטען שירים לסודנים את התחת.

    כושי מתקתק ציוץ אחד בקשר, לסימן שהוא בדרך, שש דקות לאחר מכן נשמעים בקשר עוד שני קליקים, סימן שכושי הגיע לצד האחורי של המלון. המתח סמיך כמו גריז. הלב משתולל מהלחץ, שתי דקות נוספות עוברות ובקשר נשמעים שלושה ציוצים; המטען הונח. תוך דקות נשמע פיצוץ שמרעיד את הסביבה.

    אורי המאגיסט מניח את הקנה על החומה. הוא מסתכל, לאישור אש, על איתן שמניד בראשו, פותח באש לעבר פתח המלון ושאר המחלקה מצטרפת אליו בירי כבד, תוך כדי ריצה מזגזגת לפתח המלון.

    אין זמן לחשוב. אין זמן לנשום, אין זמן אפילו לפחד, הכול נע בהילוך איטי. התנועה של האויב נראית כאילו נעצרת בזמן, והצנחנים המשוגעים מחסלים את כל מי שנמצא בלובי. איתן, דנקו ואלברט טסים למסדרון רחב שלאורכו מונחים כבלים שחורים של תקשורת-שדה כמו מיליוני זחלים של טוואי התהלוכה, פורצים דלתות ומשליכים פנימה רימוני רסס. איתן מבחין בדלת סגורה שמתוכה יוצאים כבלי התקשורת, דופק בעיטה והדלת נפתחת. החדר עמוס בציוד קשר רוסי שדיבורים בשפה הערבית בוקעים ממנו, בפנים עומדים שני סודנים.

    איתן משחרר צרור לעבר הנמוך ושולח אותו לעולם התוהו, מפנה את העוזי לעבר הסודני השני, אח תאום של מלך הבשן, סוחט את ההדק וכלום – העוזי שותק. מעצור מחורבן. איתן יודע שהלך עליו. הכושי הענק מעלה חיוך על פניו, מפנה אקדח, שבראייה לאחור נראה לאיתן כמו קנה של תותח, והוא יודע שתכף יתחפף מהעולם הזה עוד לפני שהתחיל לחיות. ואז הוא רואה, ממש רואה ואפילו שומע מספר כדורים נותבים בצבע אדום חולפים באיטיות ליד אוזנו הימנית בשיוט וחובטים בחזה של עוג מלך הבשן. כושי עומד מאחור ואומר בחיוך:

    “אתה חייב לי, אחי.”

    גדוד 420 כובש את המלון תוך עשרים וחמש קטנות. הארמיה השלישית ממוקמת מצפון לעיר סואץ והגדוד של קאצ’ה מחסל את הכוח שדופק להם את הצורה בים של פצצות מרגמה 52 מ”מ מג’בל עתקה.

    דנקו חוטף כדור בראש. אלברט חוטף צרור לבטן והחובשים מטפלים בו עד שיגיע הפינוי. שתי מחלקות מחסלות תשעים ושישה חיילים מצרים, לא שבויים ולא בטיח. המג”ד אורי ירון מכנס אותם בלובי לסיכום ולתדרוך הפעולה הבאה ותוך כדי הסבר מוכנסים ארגזי תחמושת ומנות קרב. כולם מורעבים; לא אכלו יומיים ולא התקלחו שבועיים. מורידים נעליים שלא הוסרו לפחות עשרה ימים, הגרביים נעמדות ליד הנעלים קשוחות מזיעה ומלכלוך מצטבר. מדליקים סיגריות נלסון בלי פילטר ושרועים בדממה, כל אחד מכונס בעצמו. דממה ללא מחשבה, הגוף חוזר לתפקוד, איתן דואה בחלל בלי שליטה ופעימות לבו נכנסות לקצב סביר.

    “איתן, איתן, חזור אלינו,” אומר אורי. “לא שמעת כלום ממה שאמרתי.”

    איתן מתעשת. מנער את הראש להצליל את ההווה ואומר:

    “דווקא שמעתי אבל לא בדיוק הקשבתי.”

    “טוב,” אומר אורי, “אתה, כושי ועוד ארבעה שתבחר, חוצים הלילה את השדה לכיוון הארמיה לתצפיות, יש לנו תצלומי אויר, אבל אנחנו לא יודעים איפה העיניים שלהם.”

    “מתי נצא?” שואל איתן ואורי אומר:

    “בעשר אפס אפס.”

    איתן, כושי ושאר הלוחמים שאיתם, מצוידים באמצעי ראיית לילה שלקחו איתם, שפופים למרגלות השדה שלפני הארמיה המחורבנת. הלילה, ברוך השם, אפל במיוחד לכבודם. הכול מהודק וקשור היטב לחגור והם מתחילים להתקדם לתוך הלילה שישפיע על כל חייו של איתן.

    הכיתה פוסעת בשורה, במרווחים של שלושה-ארבעה מטרים זה מזה, בשקט בשקט. הזמן שוב נעצר, קיביני מט. לפי מספר הצעדים שנספרו עברו בערך חמש מאות מטרים, נשארים עוד כשלוש מאות. לפתע נשמע פיצוץ בצד שמאל.

    “רבאק.”

    מוקש נעל מוריד לכושי חצי רגל וכדורים מתחילים להתעופף. רפי הקשר מתחיל לגעות, כמו פרה, בקול גדול, ואיתן מתפלץ בתדהמה אבל אז מבין שהמצרים יחשבו שפרה עלתה על מוקש, ואכן הכדורים מפסיקים להתעופף. איתן מורה לכולם לשכב וזוחל לכיוונו של כושי תוך שהוא דוקר את האדמה בדוקרן לגילוי מוקשים, מגיע אליו ותוך דקה מבצע חסימת עורקים מהודקת. הוא שולף מימייה ושוטף לכושי את הפנים. כושי, בהכרה, מחייך בעווית ואומר:

    “מה, לא יכול להיות חייב לי.”

    איתן מחייך גם כן ואומר:

    “בחיים לא, אחי.”

    המצב חרא, שישה לוחמים תקועים בשדה מוקשים ומזל שחושך חובק ומסתיר אותם. אחד מהם פצוע קשה. רפי שואל בלחישה:

    “מה עושים?”

    איתן מניח ראש על אדמת מצרים ואומר בתוגה:

    “זוחלים חזרה, כולה חמש מאות מטר.”

    “חייבים להשאיר את כושי כאן עד שיגיע חילוץ,” משיב רפי.

    איתן מרים ראש ואומר בחדות:

    “ביי הוק וביי קוק אנחנו לוקחים אותו איתנו. לא משאירים אח מאחור.”

    “איך אתה רוצה שניסחב אותו?” אומר רפי בכעס.

    “קשרו אותו על הגב שלי.”

    שאר השלושה מזדחלים בזריזות וללא אומר ודברים מעמיסים את כושי על גבו של איתן בעודם שוכבים. מאמץ לא קטן להשכיב מישהו על מישהו אחר בשכיבה. איתן גונח ומתרומם על מרפקיו ומתחיל לזחול חזרה. מרפק מושך ויד דוקרת, נדמה לו שעובר יום, ואולי דקה או שנייה, השדה האפל נראה אין סופי. כושי ממלמל לאיתן, בקושי, באוזן שמאל:

    “אחי,” הוא אומר, “יש מישהי שפתאום נכנסה לי לראש, פתאום היא נראית לי חשובה מאוד.”

    “מה איתה?” שואל איתן.

     “לא יודע, שכבתי איתה כמה פעמים והיה סבבה. יש לה עיניים רכות וטובות, כאילו קוראות לי, כאילו להזכיר לי משהו חשוב.”

    “מה שמה?” גונח איתן במאמץ ומזדחל עוד עשרים סנטימטר.

    “מעיין,” לוחש כושי, “היא גרה באבא הילל 62 ברמת גן. היא חשובה מאוד. חבל שלא הכרתי אותה באמת.” ומשתתק.

    “כושי, כושי,” לוחש איתן, “אל תירדם לי.”

    “אני קצת מנמנם,” עונה לו הפצוע ואיתן ממשיך לזחול, המרפקים מתחילים לדמם וכושי נרדם. איתן מוסיף לדבר ומספר לכושי כל מיני סיפורים, העיקר שלא יירדם. מספר לו על הגליל, על הגבעות הירוקות ששם גדל, כמה אהב בנערותו להסתובב עם הצאן בהרים ומה יעשה כשכל החרא הזה ייגמר. ארבע שעות לוקח להם לחצות את השדה. איתן סוחב על גבו את כושי המת מבלי שידע שהוא סוחב גווייה.

    מטיסים את איתן ואת כושי בהרקולס מפאיד ללוד. איתן שרוע על כסאות הרשת וכושי שרוע בתוך שק פלסטיק שחור קשור באזיקון, כאילו שהוא יכול לברוח. ולמה כושי? בכלל השם שלו מוטי יעקב, אלא בגלל שהוא נראה כמו כושי, שיערו נפוח בתספורת אפרו, שפתיו רחבות ועבות וזין של חמור –  בקיצור, כושי.

    בסופם של אותם ימי מילואים הארורים מקבלים איתן וכושי צל”ש. איתן חי וכושי מת.

    אחרי ההלוויה מוצא את עצמו איתן משוטט ברמת גן מול בית מספר 62. בתיבות הדואר אין מעיין. מה אני עושה כאן? שואל את עצמו. פתאום יוצאת מהכניסה אישה צעירה לבושה ג’ינס שחור וסוודר ענק שמשתלשל לו עד ברכיה. בתנופה נתקלת באיתן שתקוע מולה.

    “אתה מחפש מישהו?” שואלת בקול מתנגן.

    “כן, אני מחפש את מעיין, אמרו שכאן היא גרה.”

    מעיין מרימה גבה בהפתעה ואומרת:

    “באיזה עניין?”

    “עניין פרטי,” משיב לה.

    “אתה מכיר אותה?”

    “לא, אני לא.”

    “אז איך זה עניין פרטי?” שואלת.

    איתן הנבוך משיב: “עניין פרטי בקשר לחבר משותף.”

    “אני מעיין,” עונה מעיין, וכך מתחילה תקופת נישואים של כמעט ארבעים ושתיים שנים.

    שבועיים לאחר שנפגשו עמדו מתחת לחופה ברבנות בתל–אביב. שבעה חודשים מאוחר יותר נולדה גפן, קטנה וקורנת עם גומות חן ושיער אפרו. מעולם לא דיברו על צבע עורה של האפרוחית שלהם. איתן התאהב טוטלית בגפן, הילדה של כושי. נולדו למעיין ולאיתן עוד שלושה ילדים מקסימים אך הוא ידע כי את גפן אהב בתוך ליבו יותר מכולם.

    2015

    איתן קצת עייף מההליכה המתונה. הוא מתיישב על סלע רטוב מגשם, מתבונן לו במרחבים הירוקים שהוא כל כך אוהב ורואה פתאום את כושי, זוהר כולו באור לא מצוי, וכושי אומר לו:

    “שיחקת אותה, אחי, שיחקת אותה.”

     

    יעקב לוי

    יעקב לוי, בו 64 כותב שירה וסיפורים קצרים מאז 1973, גר בגליל העליון. אב לשמונה, סב לשישה.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 2
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    המומלצים לילדים

    מערכת סלונט
    המומלצים לילדים של חודש דצמבר

    רסיסים של אושר

    משה גרנות
    בחוץ התחוללה סופה, והתריסים חישבו להתנתק מן הצירים. סוזי התכרבלה בתוך...

    מותו של חייל

    שי מרקוביץ'
        במוסקבה נפטר השבוע הסופר ולדימיר ווינוביץ’, יוצרו של “הרפתקאותיו...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית