(משום מקום – דרך תל אביב – אל שום מקום)

מיכל בן-נפתלי, 'הסטודנט. חדר עבודה', 128 ע'. הוצאת יצירה עברית – ידיעות ספרים בשיתוף מכון הקשרים, 2025

פתיחה – שני הטקסטים שבספר

השער הקדמי של הכריכה מושך מייד את תשומת לבו של הקורא למספר עובדות גראפיות, ואלה מתגלות לו, במהלך הקריאה, מהותיות; משמע, הן אינן תוצר של אסתטיקה בלבד, של טעם עיצוב מסוים, אלא יש בהן העברת מידע מהותי:

ראשית, שם היוצרת, מיכל בן-נפתלי, מובא באותיות גדולות מגודל האותיות בהן מובא שם היצירה. שנית, שם היצירה הוא שני שמות – 'הסטודנט. חדר עבודה' – שביניהן נקודה, המפרידה בין השניים ולא מחברת בשום צורה. כמו כן, השם הראשון, הסטודנט, מופיע מיודע, והשני, חדר עבודה, הוא ללא ה"א הידיעה. שלישית, לא שם ההוצאה מובא על הכריכה הקדמית, אלא שם הסדרה, וגם הוא שני שמות שונים – חדר קריאה ו-יצירה עברית. ורביעית, על השער מובאת פסקה בת כמה עשרות מילים מתוך הטקסט עצמו, ופסקה זו כלל לא ברורה לקורא הלוקח לראשונה את הטקסט לידיו. במהלך הקריאה הוא יגיע לקטע בטקסט, ממנו לקוחה הפסקה שעל השער; אולי אז יבין את הפסקה שעל הכריכה כפסקה ארס-פואטית שעניינה מהי יצירה.  

על קשר אפשרי בין שני הסיפורים או בין שתי הנובלות, ארוכה יותר וקצרה יותר, המופיעות זו לאחר זו בספר, יכול הקורא לחשוב, כשהוא מגיע לנובלה השנייה, "חדר עבודה", והוא יכול לשער כי זהו סיפור  ביוגרפי מוקדם בחייה של עמירה, הדמות הראשית בנובלה הראשונה שבספר. כך יכול הקורא לחשוב כי הנובלה הראשונה, "הסטודנט", מתארת שגרת חיים של עמירה, ובעלה אלישע. היא חיה את עולמה דרך חברה לחיים. הוא פילוסוף, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה. שניהם יחד, זוג חסר ילדים, שחי ספק בשלווה, ספק בניסיון להסתיר מתח נורא, שבר נורא. והנובלה השנייה, "חדר עבודה", מתארת את נעוריה של  האישה, את יחסיה עם אביה ועם אמה, שני דפוסי יחסים שונים, ואת השבר שאלה "בונים" בה.

כך יכול הקורא להבין כי הכותרת, "הסטודנט", אמורה להציג את גדעון הסטודנט כדמות מהותית בחיי הזוג; גדעון הוא סטודנט חסר בית, חסר מוצא, כאילו, שאלישע, המרצה שלו, מביא אותו להיות בדירתם. המופע הקצר של גדעון בדירה של השניים כאילו משנה את חייהם, חושף בחייהם "משהו". כשהקורא עובר לנובלה השנייה, הוא מבין כי בכותרתה, "חדר עבודה", מודגש כי מיקומה של הנערה, שהיא, כנראה, אותה עמירה בנעוריה, דווקא בחדר העבודה של אביה. וגם זה מיקום בעל משמעות סמלית.

לכאורה, ריאליזם

לכאורה, יש מסגרת אחת לשני החיבורים – בשניהם מתוארת בעיקר הוויה של מרכז תל אביב, הצפון הישן, המשתרע ברחובות שבין הים במערבו לבין הדרך לחיפה במזרחו. הוויה זו היא בעיקרה מעין הווית מעמד ביניים חילוני, שחי את חיי הסתם שלו בעיר הישראלית הגדולה, בה הוא מתקיים כאילו ללא דרמה – מעמד אפור, בינוני, חילוני. הקורא, שמכיר את תל אביב, מעריך כי זו תל אביב של המחצית השנייה של המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת. כמו כן, קל לקורא שמכיר את העיר להעריך כי המערכת העירונית בכללותה וגם מערכת החיים של הדמויות המתוארות הן, לכאורה, מערכות סטאטיות, אלה חיים שגרתיים הולכים ונמשכים.

בתוך השגרה, האפורה לכאורה, הסטאטית לכאורה, רואה הקורא יותר ויותר במהלך הקריאה, כי הדמויות במערכת זו נמצאות בתנועה מתמדת. מצבן, בעיקר מצבה של עמירה, האישה, שהיא הדמות הראשית כאן, הוא של חוסר שביעות רצון, של התלבטות מתמדת, של זרימה. תנועה מתמדת זו אינה סותרת את התחושה כי זהו טקסט ריאליסטי; משמע, כי זה טקסט יומיומי, חילוני, ישראלי, עירוני, מקומי, ובו נבנה עולם עכשווי, מוכר. העולם הוא מה שנתפש בחושים, ומה שעולה בקנה אחד עם ההיגיון המקובל של "מציאות". ככל שהוא מזהה את המתח, את התנועה המתמדת בתוך מה שהוא לכאורה שגרה, מבין הקורא כי לפניו הגלם חווייתי של אירועים שלא מובאים בסדר בו התרחשו, ועליו כקורא מטיל המחבר של הטקסט, לחלץ את העובדות מהסדר בו הן מובאות, ולהבין אותן בסדר בו התרחשו, כדי שיוכל להבין את משמעות הטקסט שלפניו. כך הופך היומיומי לדרמה.

לכאורה, בהליך הקריאה של כל אחד משתי הנובלות, מציגה המחברת מעין סדר בפני הקורא. הסדר מסתמך בעיקר על כך שכל אחת מהן מחולקת לפרקים תחומים; בנובלה הראשונה – אחד עשר פרקים, ובשנייה – שלושה עשר פרקים. כשהקורא מנסה ללכת בעקבות סדר החלוקה לפרקים, הוא שם לב כבר בנובלה הראשונה כי המושג "מציאות", לכאורה תל אביבית אפורה, מוכרת, בעצם אינו ברור בטקסט. וזה בניגוד לרושם הראשוני שבתחילת הקריאה. לכאורה, הקורא מבין לאחר סיום הפרק הראשון של החיבור הראשון, כי הפרק הראשון הוא תיאור מותו של אלישע, היוצר, המרצה, דמות הבעל של עמירה. משמע, הפרק הראשון הוא סיכום של מה שכבר התרחש, ומה שימשיך הקורא לקרוא אחריו הרי הוא חזרה אל העבר שיתואר בדרך שתבהיר לו כיצד נוצרו החיים המשותפים של בני הזוג, שאת סיכומם קרא בפרק הראשון. בהיגיון זה קשור גם הפרק האחרון, פרק אחד עשר של החיבור הראשון, שבו מתוארת עמירה נוסעת "לחוץ לארץ", אל יעד אליו רצתה כבר להגיע בחייה מזמן ולא הצליחה. בשורות האחרונות של פרק אחד עשר רואה הקורא כי עמירה אינה מגיעה.

למעשה אני מסיים את הנובלה הראשונה, ולא ממש יכול לתאר לעצמי את המציאות הזו, המוכרת לכאורה, האפורה לכאורה. חלק ממנה הוא דמיון, חלק הוא דיון פילוסופי של המחברת, וגבולותיהם לא ברורים. מייד כאן, בהמשך, אראה כי תכונה זו אינה מביאה לאושר רעיוני אלא לאי-בהירות שמרחיקה אותי ממה שאני קורא.

הכול-זורם באקזיסטנציאליזם לעומת הכול-זורם בפוסט-מודרניזם

הרקליטוס הוא פילוסוף יווני פרה-סוקראטי, שכינוייו המקובלים במשך הדורות – "הרקליטוס האפל" ו"איש החידות". זמן חייו הוא במחצית השנייה של המאה השישית שלפני הספירה ובמחצית הראשונה של המאה החמישית שלפני הספירה. מכל המושגים הלא-רבים, שנשארו ממה שכתב, המושג המרכזי וגם החשוב ביותר הוא "הכול זורם" (ביוונית – "פאנטה ריי"). הביטוי המיוחס לו, ומקובל שאכן טבע ביטוי זה, הוא "אין אדם יכול לחצות אותו נהר פעמיים", כי הכול משתנה כל הזמן, וכך כסמל בדבריו – הנהר זורם ומשתנה כל הזמן. הנהר משתנה והחוצים את הנהר משתנים מחצייה לחצייה. הרקליטוס כתב פרגמנטים, קטעים קצרים, חידתיים, טבועים בהבנת הזרימה המתמדת. והרי לפנינו מחשבה שמהווה בסיס לתפישות עולם היום; ובתוכן – בוודאי בסיס גם לתפישת העולם הריאליסטית להיבטיה השונים.

אבל גם הראייה הפוסט-מודרנית מבוססת על זרימה מתמדת. יש הבדל עצום בין תפישות העולם הריאליסטיות השונות, המודרניות, לבין תפישת עולם פוסט-מודרנית. הבדל זה מבוסס גם על תפישות שונות של הזרימה. הריאליזם הוא אמונה בסדר שבו מתקיימת הזרימה, והיצירה הריאליסטית זהו תיאור של מסגרת ושל היגיון התוחמים את הזרימה. ואילו בפוסו-מודרניזם הזרימה מבולבלת. זו זרימה ללא גבולות, זרימה לא תחומה, לא מסתכמת לא מביאה מסר מארגן. שני הטקסטים המקובצים כאן, כל אחד מהם בפני עצמו, והחיבור שבספק בין שניהם, קרובים לראייה הפוסט-מודרנית.

אביא שני קטעים קצרים של תיאור הדמות הנשית, עמירה, על ידי המחברת בנובלה הראשונה, "הסטודנט". שני קטעים אלה הם דוגמא בלבד לשפע תיאורים של עמירה על ידי המחברת:

כך היא מתוארת בפסקת הפתיחה של פרק שני:

"כמה זמן חיה, אולי בעצם רק יממה אחת גדולה ונמשכת, מחולקת לפרקים זעירים תלושים כמו חלומות ששורבטו עם יקיצה על אותו דף פנקס ונעשו מבוללים, עיסת נופים רחוקים מאיימים, חסרי מובן" (עמ' 17)

וכך מתאר אלישע, הבעל, את עמירה באוזני הסטודנט גדעון החי בביתם פרק זמן קצר, בפרק תשע, שהוא הפרק הארוך ביותר, הפרק המרכזי, שבנובלה הראשונה:

"היא נזירה של הספרות. היא אמנם לא כותבת, אבל ספר החיים שלה הולך ונכתב. היא מעבר לכל מעשה של תיעוד. הוא עלול לבגוד בטוהר המידות שלה, בדיוק שהיא שואפת אליו. עמירה לא רוצה ששמה ילך לפניה, היא לא מבקשת תהילה. לקח לי זמן שהיא יותר נאמנה לי ממני עצמי. אני לא עמדתי בפיתוי. כנראה הייתי תאוותן מדיי." (עמ' 55).

אלישע הוא, כאמור, פילוסוף. אבל תפישת העולם שלו אינה ברורה, לא לדמויות שבנובלה ולא לקורא אותה. הדבר נתפש על ידי הקורא מוזר עוד יותר, כשהקורא מבין כי הדימוי העצמי של אלישע, שלו מתמכרת עמירה לטוב ולמוטב, אמור להסביר חלק גדול מאוד ממערכת היחסים שלהם. ולא היא.

מעניינת עוד יותר העובדה כי לא ברור הריאליזם לכאורה של פסקאות שונות – האם תיאורים שונים הם דימויים פיוטיים? ולא רק של פסקאות בודדות, אלא גם של פרקים שלמים בנובלה הראשונה, "הסטודנט". אם זהו, כאמור, טקסט ריאליסטי המתרחש בתל אביב המוכרת, צריך להיות מובחן בו ההבדל בין מה שנחווה חוויה פנימית, לבין מה שקורה במציאות; מה נחלם ומה קורה. ואם תיאורים שלמים הם חלומות, האם אלה חלומות של עמירה או חלומות של המספרת-המחברת? בטקסט ריאליסטי זה, מסתבר שהריאליזם מאבד משמעות בונה, מסדרת, מארגנת, אחראית למשמעות המצטברת. משמע, כפי שכבר נכתב כאן – הכול זורם.

יפה שהכול זורם, אבל לאן זורם? מה המשמעות המצטברת? עם איזו חוויה יוצא הקורא ממסע הזרימה? מהו הכול שזורם, שהוא, לכאורה, תל-אביבי כל כך, ישראלי כל כך, שייך למעמד בינוני, חילוני בשגרה הכול-כך אפורה? ודי מהר, כבר במהלך הנובלה הראשונה, מבין הקורא שהכול זורם לשום מקום.

אפשר לנסות לבקש עזרה בַּזֶּרֶם אֶקְזִיסְטֶנְצִיָּאלִיזְם. האקזיסטנציאליזם הוא מהפכה חשובה של חשיבה, ובעקבותיה – של יצירה, בפילוסופיה ובספרות הפילוסופית. ראשיתה בסוף המאה התשע-עשרה, שיאה במחצית המאה העשרים, ובצורות שונות, היא הולכת ונמשכת עד היום. בזרם האקזיסטנציאליזם, אכן מועמדת הזרימה במרכז. הקורא, בשתי הנובלות שכאן לפניו, מרגיש לא פעם כי המספרת הגלויה והמחברת שמעבר לה מכוונות אותו אל עבר זרם זה. אבל, האקזיסטנציאליזם מבקש מהאדם החווה להיות אחראי לחוויותיו, אחראי לתובנות המוסריות אליהן הוא מגיע. הוא אחראי קודם כל לעצמו. הוא קובע את מקומו במציאות בה הוא חי, והאחריות לפעולותיו נובעת רק ממנו עצמו. הכול תלוי בו עצמו, בהחלטתו וביכולתו לעמוד בהחלטתו במציאות אותה הוא חי. ואילו כאן, גם מבחינה הגותית אין יציבות, ובשום דמות בשתי הנובלות, גם לא לעמירה, הדמות המרכזית, אין רצף מוסרי עומד וקיים. כבר כתבתי כי הקורא לא מזהה את היקף המציאות בנובלה הראשונה ובמידה רבה, גם לא בשנייה. כאן אני מוסיף כי הוא לא מזהה גם את הציווי המוסרי. הטקסטים "מתפוגגים."

סיכום הנושא כך: בספרות הישראלית תל אביב כבר תוארה ביצירות לא מעטות מהיבט חילוני אקזיסטנציאליסטי. היבט זה ממש היה מתבקש כאן, בשתי הנובלות, שני החיבורים שלפנינו. הערכים הקיומיים של חיי תל אביב, גם היום, ובוודאי לפני מספר שנים, בתקופה בה היא מתוארת, קיימים בה, ועושים אותה בעלת משמעות מעבר לרצף הסתמי של היום-יום. הדבר היה אפשרי כאן, אפילו מתבקש, לנוכח יכולתה המרשימה של הכותבת לתאר יום-יום תל-אביבי, שתושב תל אביב מזהה בקריאתו. אבל אין בהן מסגרת, אין בהן הצגת רעיונות קיומיים. אין בהן סדר. התיאור התל אביב נשאר בפני עצמו, ללא מסגרת. חבל.

אולי כדאי להזכיר לקראת סיום, דבר שנראה מובן מאליו. יש כאן הרבה תיאורים פסיכולוגיים מוכרים לעייפה בספרות מזה קרוב למאתיים שנים. כזכור, הספרות יצרה את הפסיכולוגיה, והפסיכולוגיה יצאה מתוך הספרות, והפכה תחום מדעי (במירכאות או ללא מירכאות). בשתי הנובלות כאן התיאורים הפסיכולוגיים שגורים. הם חזרה תל אביבית על מערכת פסיכולוגית שגורה לעייפה. כך, למשל, תיאורי ההורים בנובלה השנייה, הם תיאורים ידועים המוכרים, פסיכולוגית, מטקסטים ספרותיים רבים מאוד. ואני קורא את המוכר לי ומתעייף. חבל.

כמה עניינים "טכניים"

כמה דברים טכניים על עריכת הטקסטים בשתי הנובלות כאן.

זהו ספרה השנים-עשר של מיכל בן-נפתלי. ניסיון ספרותי עשיר מאחוריה. בתיאורים עצמם כתיאורים, אתה קורא וחושב שהיא יודעת לכתוב. יש כאן בסיס תיאורי לטקסט שהיה יכול להתגבש ליצירה בנויה, מסודרת, מקנה חוויה וגם מחשבה ברורה לקורא בו.

בשני תחומים היו עורכי ספר זה יכולים לשפרו. האחד, הפחות בולט, הוא הקפדת עריכה. פה ושם נפלו שגיאות דפוס שאפשר היה למנוע. התחום השני, שהוא התחום המרכזי בעבודה ספרותית זו של מיכל בן-נפתלי, הוא תחום הניסוח. הסופרת יודעת לכתוב. זה ברור לכל קורא עברית. עם זאת, הרבה משפטים מסורבלים מאוד, ניתנים להבנה במספר צורות. מוטב היה לו עורך לשוני היה מקפיד על פיסוק, מעבה את הפיסוק בשני הטקסטים, שתי הנובלות, ובכך היה מקל על הקורא. כמו כן, עורך מעמיק יכול היה להראות למחברת שלכתוב על ידה לא פעם מספר אפשרויות הבנה שונות, שאינן עושר אלא חוסר עיבוד ברור של הסיפור. ובנוסף – יש כאן, בשני הטקסטים, בעיות ניסוח שונות, משפטים לא מספיק ברורים. עורך לשוני יכול היה להקפיד בנושא זה ובכך היה מכוון את הכותבת לבהירות גדולה יותר. ועוד לפני הקורא, היוצרת עצמה, מיכל, סביר שהייתה מביאה את עצמה לבהירות בכתיבתה זו.

*

 אפשר לסכם את כל שנכתב כאן כך, בדברים שכבר נאמרו ובוססו במאמר עצמו – מה שמתחיל בזרימה ממשיך בזרימה. מאין היש זורם? משום מקום. לאן הוא זורם? לשום מקום. בינתיים הוא זורם סביב עצמו בתל אביב של זמננו.