close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • היעלמותו של ארנסטו

    ישי ויסמן | סיפורים | התפרסם ב - 04.04.22

    הקשיש פקח את עיניו ונאנח מעט. מנסה להניע את שריריו החורקים. הוא התיישב על המיטה ומבטו שוטט בין פינות החדר. משהו היה חסר לו, בוודאות, היה בטוח.

    הוא קושש מעט ביסקוויטים ממגירת העץ השמאלית ובשיניו המעטות טחן אותם. מנסה להוריד את חלודת הבוקר. התה התחמם בסבלנות על השולחן.

    הקשיש הסתובב הלוך ושוב בבית הקטן ולא מצא את הדבר שכה היה חסר לו. הוא התחיל להתעצבן, לרטון ולמלמל מילים כעוסות. הוא זעם! ועמד להתפוצץ מרוב עצבים. בגלל שלא ידע מהו הדבר, שכה חסר לו. וככל שהעמיק בפצע הפתוח יותר ויותר, זה רק הרתיח אותו יותר.

    "איפה זה? ומה זה!? הדבר שכל כך חסר לי."

    בשעה עשר או אחת עשרה, לא זוכר בדיוק מתי, הוא הבין.

    ארנסטו נעלם.

    זה מה שקרה. הכלב השמנמן שלו, עם הזנב המקשקש לא היה בבית.

    הזקן חבש את כובע הקסקט, ארז את השלד שלו בחליפה הרגילה (החומה כמובן! תמיד אהב צבעי אפור-חום) ויצא החוצה אל הלא נודע, אל מרחבי גבעתיים.

    הוא צעד, או יותר נכון זחל, ממדרגות הקומה השנייה אל עבר הרחוב.

    מסע שהיה עובר אותו במשך שנים ארוכות, שלוש פעמים ביום עם ארנסטו אהוב ליבו. עוד מימיו הראשונים והרחוקים, כשיצא לגמלאות מעבודתו כמורה לחשבון בתיכון, שאינו זוכר את שמו כעת.

    ובנו יקירו, שלא בא לעיתים קרובות לבקרו, הביא לו גור כלבים, מטופש למראה, במתנה. להקל על הבדידות ואיזה רעיון נפלא זה היה.

    ארנסטו הפך לחברו הטוב ביותר של הקשיש, הם אכלו יחד את ארוחותיהם, טיילו בין הבתים והרחובות, קפצו למעדניות להצטייד בחטאים קטנים, ניהלו שיחות על הא ועל דא.

    ארנסטו אף פעם לא התווכח, תמיד היה נכון ללקק ולהתכרבל, וגם כשזעף עליו הקשיש ועלב בו במילים הקשות ביותר שניתן לתאר: "חזיר", "טיפש", "בין כלאיים מזופת", "בן תערובת אכול פשפשים", "ראש דלעת", "טמבל" או סתם קללות בפולנית – תמיד מהר הקשיש להתנצל ולפייס בממתק; ואילו ארנסטו מהר לסלוח.

    כל לילה לפני שהלך הקשיש לישון ארנסטו היה מגיע ומתכרבל תחתיו באותה כרית ישנה ושמיכה מרופטת.

    הקשיש אהב יותר מכל את ריחו החמים של הכלב שעטף את הבית – ומילא בו את כל החסר.

    הזקן פסע ברחוב ולפתע חיוך התפרש על פניו. הוא היה שמח. אולי זה בגלל השמש, אולי זה בגלל האוויר, או שזה היה רק בגלל העץ שהשיל עליו מעט עלים ירוקים.

    הוא הרגיש נפלא ואז במכה אחת האושר נחתך, ברח ממנו.

    ארנסטו נעלם! הוא נזכר.

    הזקן נשם מלוא ריאותיו וזעק: "ארנסטו!!! חזרזיר מטופש!! בוא הנה מייד וחזור הביתה!"

    ארנסטו לא ענה. הוא לא היה שם.

    "אממ," עכשיו החיוך כבר הסתלק מפניו: "ארנסטו בוא הנה מייד! או שתרגיש את נחת זרועי! מעולם לא הרמתי עליך את ידי, פינקתי אותך יותר מדי! בשלל מטעמים ותפנוקים. בוא הנה כלב שמן ועצל, חזור לביתך עכשיו!"

    אבל האיומים לא עבדו, גם לא התחנונים והצעות השוחד שהגיעו אחרי.

    הזקן פיזר לכל עבר, כאחוז שיגעון, הבטחות מתוקות על עוף בגריל ושלל קינוחים מופלאים, אפילו צלעות כבש, אם יבקש ארנסטו, הוא יחסוך שקל לשקל, מהקצבה המסכנה שלו – רק להביא לכלבו הנאמן, שבו ישוב, את המעדן האהוב עליו מכל.

    אך ארנסטו לא הגיב, לא שמע, ולא בא. ולאט לאט קולו השבור של הזקן נבלע ברעשי הרחוב. משאיות, צפירות, שיחות גסות במכשירי טלפון ונקישות נעלי עקב.

    בחוץ החל להחשיך. הזקן המשיך בצעדיו חסרי התוחלת עד שהגיע לצומת גדולה ולא מוכרת, שרכבים רבים נסעו בה.

    "לאן אתה הולך חתיכת דפוק!" צעק אליו נהג, "כאן זה צומת עזריאלי לא בית גיל הזהב," אמר לו אחר.

    אבל הזקן לא הרפה, וחיפש אחר כלבו הנאמן. ארנסטו. בלב הצומת ההומה.

    "הלו הלו!!!"

    "לאן אתה הולך?!!!"

    "זקן משוגעעעע."

    הצעקות עלו מעלה ונדמה שעוד מעט הם יפתחו את שערי השמיים.

    ובדיוק אז אורות אדומים-כחולים הבהבו. שוטרת יצאה מהרכב.

    "אדוני הלך לאיבוד, אדוני זוכר איך קוראים לו? אדוני יכול להסביר לו מדוע הוא מסתובב באמצע הצומת הסואנת ביותר בישראל ומסכן את חייו?!" נזפה בו האישה במדים.

    "כן בוודאי, שמי אריה צמח. אני בן 80, חגגתי יום הולדת רק בשבת האחרונה. אוי איזה אירוע נהדר זה היה! בני הביא סלט תפוחי אדמה פולני אמיתי! לא כמו כל החרא שמוכרים בסופר. את חייבת לטעום פעם. ואיבדתי את כלבי הנאמן, ארנסטו. שהוא כל עולמי. אני מתגורר ברחוב ההסתדרות 5 א' בגבעתיים, מאז שעליתי לארץ," סיים את דבריו כאילו זה היה נאום פוליטי חוצב להבות, בכנס של קשישי מפא"י.

    אבל השוטרת לא התרשמה במיוחד. מסביב הנהגים הגבירו את הצפירות, ניכר שנוצר פקק אימתני כתוצאה מהשיח הזה.

    "אז אני מבינה שאיבדת את הכלב שלך?" אמרה השוטרת.

    "אכן כן גבירתי," השיב הזקן.

    "בוא אני אחזיר אותך הביתה," היא אמרה.

    "בשום פנים ואופן!" זעף עליה, "אני לא הולך לשום מקום עד שלא אחזיר את ארנסטו הביתה. הוא יכול למות! הוא יכול להידרס! בושה לך ולמשטרת ישראל – שבמקום לגייס את כל הכוחות להציל את חייה של נשמה אחת. מתעסקים במכוניות וצפירות. בושה!"

    "לא אפקיר את ארנסטו לעולם," סיים את דבריו, חזר למדרכה ובחוסר רצון התיישב על ספסל עץ ליד תחנת הרכבת.

    הנהגים חזרו לנסוע והשוטרת היתה שמחה כי המשמרת שלה הסתיימה. הקשיש הביט בעיניים ריקות אל עבר ההמונים. אנשים נכנסים לשער הרכבת, אנשים יוצאים משער הרכבת, אנשים מעשנים, אנשים בתוך הטלפון, טלפון בתוך אנשים, אנשים יורקים, אנשים מתחבקים, מקללים ומברכים. מעת לעת גבר מחזר אחרי אשה ואשה מתחמקת.

    הזקן היה צמא, עייף ורעב. ולא היה לו כוח ללכת את כל הדרך הזו ברגל, בחזרה לביתו. לרגע התחרט שלא נענה להצעתה המפתה של השוטרת לטרמפ, כשבאותו רגע לכד את עינו מראה מוזר.

    קבצן מרופט נעמד באמצע הצומת ובכל עת שהרמזור מראה על אדום. הוא מושיט את כוס הפלסטיק שלו ואוסף דברים עגולים מהנהגים, ולצידו דבוק לרגלו הימנית, כלב מדובלל שמראהו מזכיר יותר מכל את ארנסטו שלו!

    הזקן קם, אגרופיו קפוצים וזינק שוב ללב הצומת, אל עבר הקבצן.

    "היי לך! החזר לי את כלבי הנאמן ארנסטו!"

    הוא ניסה לחבוט בקצבן קלות וגם קשות, אך לא נראה שזה הזיז לו במיוחד. גופו של דר הרחוב היה גמיש כמו גומי והוא התחמק מכל מהלומה בקלות. הקשיש מצא את עצמו מכה באגרופיו באוויר.

    "היי ! לך !", "קבל זאת!", "הייתי מתאגרף בנעוריי בפולין, אלוף קרקוב למשקל נוצה!", נאנק בעודו מתאגרף באוויר, מהלומה אחר מהלומה כמו בקרב הגדול של מוחמד עלי נגד ג'ורג' פורמן.  והוא חובט באוויר, מכה את הרוח הקרה ואת פיח המכוניות; ולרגע כל הנהגים עצרו, הקבצן לצידם וגם הכלב שבעוונותיו דמה לארנסטו. משתאים. צופים במחזה. מסתכלים בקשיש שריחף כמו פרפר ועקץ כמו דבורה, בשמאלית, בימנית, בסנוקרת מנסה להכריע את הקרב.  

    הוא נלחם את מלחמת חייו בכל עוצמתו ולבסוף נעצר ונשכב על הרצפה.

    מותש, עייף, כלו כוחותיו. עיניו מביטות מעלה אל כוכבי השמיים של צומת עזריאלי והכלב דמוי הארנסטו מלקק את פניו המאירות.

    "כמה טוב לראותך ארנסטו ידידי, כמה טוב," אמר הזקן ועצם את עיניו.

    ישי ויסמן

    ישי ויסמן, סופר ופזמונאי (כתב קרוב ל-70 שירים שיצאו לאור, בין האמנים שכתב להם: אריק סיני, עופר לוי, מושיק עפיה, רון שובל, גילי ארגוב, רינת בר ועוד רבים ורבות), מחבר סיפורים קצרים ונובלות, בימים אלו מסיים את העבודה על ספר הפרוזה הראשון שלו. בוגר אוניברסיטת תל אביב, תואר שני במדיניות ציבורית, עוסק בתחום הסושיאל.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    עגמומיות

    רות ארטמן
    כְּ-שֶׁ-אָצוּף בֵּין כּוֹכָבִים קַלָּה, שְׁקוּפָה שְׁקוּעָה בְּמוֹךְ עָנָן לָבָן אַבִּיט לְלֹא...

    עֲרָפֶל

    חיים ספטי
     יְרִיעַת שָׁמַיִם חוֹלֶפֶת מֵעָלֶיךָ וּרְצוּעוֹת אֲדָמָה נָעוֹת נֶעֱלָמוֹת סְבִיבְךָ וְשֶׁמֶשׁ אֲדֻמָּה...

    שער פלדה

    קרני שגיא
    סָגְרוּ אֶת הַיָּם הִיא אָמְרָה בְּשַׁעַר פְּלָדָה הַמַּפְתֵּחַ נִזְרַק לַמַּעֲמַקִּים אַף...