לציון 220 שנה להולדתו של אונורה דה בלזק, אנו מגישים 10 סיפורים מחיי מחבר "הקומדיה האנושית," שאולי אינכם מכירים

העוני

בלזק חי בעוני מחפיר. בני דורו זוכרים כי בחדר העלוב ששכר היה שולחן רעוע וכיסא מרופט, מיטה, שפה ושם כוסתה על ידי סמרטוטים מלוכלכים, ופמוט ישן. הוא ניזון מאגוזים, לחם, פירות ומים, אותם שאב ממזרקה סמוכה.

אשת חייו

הרומן "עור היחמור" הפך ב-1831 לאירוע ספרותי של ממש. בתחילת 1832 בלזק קיבל מכתב אנונימי, בלי כתובתו של השולח. המחבר כתב כי "הציניות" ו"האתאיזם" של הרומן ממש פגעו בו. לבסוף איתר בלזק את הכותב האנונימי: הייתה זו אוולין הנסקי, בת למשפחת אצולה פולנית, שהייתה נשואה לרוזן רוסי. החלפת מכתבים בין בלזק להנסקי נמשכה 17 שנים. תחילה חיכו הנאהבים למות הרוזן הזקן, לאחר מכן לאישור השלטונות הרוסיים להתחתן עם תושב מדינה זרה. לאשתו של בלזק הפכה הנסקי רק חמישה חודשים לפני מותו, בגיל 51 בלבד.

"להיות מאהב זה הרבה יותר פשוט מלהיות בעל – בדיוק כמו לזרוק מדי פעם הברקה כלשהי פשוט יותר מאשר להיות שנון לאורך כל היום", כתב בלזק ב"פיזיולוגיה של הנישואין."

ההפרעות הנפשיות

בלזק סבל מהתקפי אפזיה – הפרעה נוירולוגית שעלולה לגרום לאובדן או לפגיעה ביכולת השימוש בשפה במהלך דיבור או כתיבה, שהוגדרה רק בשנות ה-60 של המאה ה-19. "קורה שבמהלך שיחה אני שוכח מהם שמותיהם של כל מיני דברים, או מחפש זמן רב את שמות העצם," כתב בלזק ביומניו. ברומן, כנראה האוטוביוגרפי "לואי למבר," מתאר בלזק את ההפרעה האישית שלו. לאחר צאת הרומן ב-1832 נפוצו בפריז שמועות שבלזק יצא מדעתו.

האגודה הסודית

במהלך השנתיים בהן הוריו הסכימו לממן אותו, לא הצליח בלזק להגיע להישגים כלשהם, ונאלץ לחזור לבית הוריו בווילפאריזי. באותה התקופה בדיוק הוא סוף סוף החל לפרסם (תחת שם עט) רומנים רומנטיים בגרוש, שאפילו ידעו הצלחה כלכלית מסוימת. אך ב-1824 בלזק בן ה-25 טעם את טעם הכישלון, אותה כינה "הווטרלו שלי": הרומן "אנט והפושע" נקרע לגזרים על ידי הביקורות בעיתונים. גורל דומה נפל בחלקו של הפרסום מחדש של הרומן "הפיה האחרונה."

על מנת לשבור את שורת הכישלונות, המציא בלזק אגודה חשאית לכאורה בשם "הסוס האדום" – על שמה של מסעדה זולה ליד הגנים הבוטניים, בה נערכה ישיבתה הראשונה של האגודה. מטרת האגודה, שעל חבריה נמנו ידידיו של בלזק, אנשי ספרות, היתה לשלוח את זרועותיה לכל מיני עיתונים וועדות הפרסים, לכתוב ביקורות המשבחות זה את זה, לקדם את מועמדותם לאקדמיה הצרפתית, להעניק זה לזה מיני מדליות ואותות הצטיינות, ובסופו של דבר להתעשר ולהגיע להצלחה. אך מעבר לסעודות משותפות והחדרת מאמרים משבחים הדדיים לעיתונות, האגודה הזו לא הצליחה מי יודע מה.

הביקורת

ב-1829 ראה בלזק באחד הירחונים הספרותיים בפריז מודעה המבשרת כי בגליונו הבא תפורסם הביקורת על עבודתו, הנושאת אופי פילוסופי בשם "הפיזיולוגיה של הנישואין." בלזק טרח להגיע למערכת הירחון כדי לפגוש את המבקר, פול לקרואה, על מנת לשכנע אותו עד כמה חשובה היצירה. ליתר ביטחון, צירף ביקורת מהללת על הספר, שכתב בעצמו. בין השאר נכתב בה: "סגנון חי, יפהפה וססגוני, חד לשון ועוקצני, אנקדוטות מעניינות… בלב שלם אנו ממליצים על היצירה המסקרנת ומלאת המחשבה הזו." רצה הגורל ובמקום הביקורת של לקרואה, פורסמה בירחון זו של בלזק עצמו.

החובות

החובות הכספיים תמיד הציקו לבלזק. עוד מגיל 16 הוא נאלץ לקנות קפה בהקפה אצל אב הבית בפנסיון בו למד. מאז, למעשה, הוא מעולם לא השתחרר מהחובות. הוא ניסה את מזלו כמו"ל, עובד דפוס, עורך ספרי מתנות לפי הזמנה ומיני ברושורים. הוא אפילו המציא פונט חדש. אבל כל ניסיון כזה הסתיים בסופו של דבר בפשיטת רגל תורנית.

השכר עבור עבודות ספרותיות נטו לא הספיק למחייה – בלזק אמנם עבד הרבה, אך גם ביזבז המון. במרס 1835, כשהיה במסתור מפני הנושים, כתב: "לקחתי גרזן וחתכתי את כל החבלים. בעוד שלושה ימים אכנס לקיטון שאפילו קרוביי לא יידעו היכן אני נמצא."

מעיין היצירה

פול גבארני, שאייר את הרומנים של בלזק, סיפר כי הסופר הקפיד מאוד על חלוקת זרעו. משחקי אהבהבים ומזמוזים – עד אין סוף, עד שהדבר מגיע לפליטת זרע. פליטת זרע היתה עבורו כפליטת חומר מוחי יצירתי. פעם שמעו אותו אצל ידידו צועק: "הבוקר איבדתי רומן שלם!" לאלכסנדר דיומא הבן הסביר פעם שליל אהבים הוא חצי רומן. אם כי, בהזדמנות אחרת אמר ש"אין אף אישה בעולם ששווה לבזבז עליה שני רומנים."

הפריצה הגדולה

לילה אחד חדר לדירתו של בלזק גנב והחל לפרוץ את מגירת שולחן העבודה של הסופר, בתקווה למצוא בה כסף מזומן. לפתע מתוך החשיכה נשמע צחוק רועם: "ידידי, אתה נוטל סיכון מיותר בנסותך למצוא בלילה את מה שאינני יכול למצוא לאור היום."

ששת ימי הבריאה

בלזק לעולם לא איבד את התקווה להשתחרר מהחובות באמצעות עבודותיו הספרותיות. "חצי שנה של עבודה קשה – ואהיה חופשי," כתב ביומנו באוגוסט 1834. "אם להיות ריאלי, אני צריך רק שנה אחת כדי לשלם את כל החובות" – בדצמבר אותה השנה. באוקטובר 1835: "סוף סוף אני רואה מעליי שמי תכלת. עוד חמישה חודשים – ואהיה משוחרר." ביוני 1836: "אם לא אמצא פתרון בתוך שנה, ניתן יהיה לזרוק אותי כמו ספוג משומש."

תוך שנתיים (1836 ו-1837) הוא כתב ארבעה רומנים, ארבע נובלות, הרבה מאוד יצירות אחרות ומאמרים עיתונאיים. לא פעם נאלץ לעבוד משעת חצות עד שש בבוקר, כשלילה אחד כזה של יצירה הניב 15 אלף מילים. עד אז השיא שלו היה 33 מילה בדקה. "אני מחויב ליצור כל הזמן," כתב בטרוניה. "אפילו אלוהים ברא את העולם רק תוך שישה ימים."

התוכניות הגדולות

ב-1837, כשהצליח בקושי לחמוק ממאסר בגין חובות, רכש בלזק חלקת אדמה דרום מערבית לפריז, שם התחבא מפני הנושים ורקם תוכניות גרנדיוזיות שיהפכו אותו לעשיר: לגדל ירקות, לרכוש פרות ולספק את תצרוכת החלב של אוכלוסיית הכפרים הסמוכים, לטעת כרמים ולייצר יין, להציף את השוק באננסים זולים. מיותר לציין שכל זה לעולם לא יצא אל הפועל.

לאחר שנוכח כי חוואי גדול כבר לא ייצא ממנו, פתח בלזק בהרפתקאה הזויה נוספת שנידונה לכישלון מראש – בגיל 39 הוא יצא לחפש כסף במכרות של סרדיניה. "