חודש לפטירתו בגיל תשעים של המשורר יואב חייק.

א.
מן הראוי לפתוח בכמה מילות מבוא על היוצר. הוא נולד בבגדד וב-1951 עלה לישראל עם משפחתו. למד משפטים באוניברסיטת תל אביב, ובמקצועו הוא עורך דין. אחד-עשר ספרי שירה פרסם יואב חייק: 'שלא בדרך המלך' (1962) ; 'שירים על כפות המנעול' (1967, עקד) ; 'קולות' (1973, לוין-אפשטיין) ; 'עיגול לפנים עיגול' (1979, ספרית פועלים) ; 'צילומי תצפית תלת ממדיים על רובינזון קרוזו' (1988, אלף) ; 'חוש שביעי' (1988, ספרית פועלים) ; 'לוח מודעות' (1997, ביתן) ; 'חילוף חומרים' (2002, הקיבוץ המאוחד) ; 'כרטיס ביקור' (2007, עקד) ; 'על קו המשווה' (2012, עמדה). 'אשירה' הוא ספר שיריו השנים-עשר, האחרון עד כה. נוסף לספרי השירה פרסם רומן, 'אני ועוד אחד' (1984), נובלה, 'נפשות על הקצה' (2021) וקובץ סיפורים, 'שנים עשר סיפורים' (2021). בעבר זכה במספר פרסים ספרותיים, ביניהם פרס טלפיר (1971) ופרס אקו"ם (2016) על הנובלה לילדים 'יומן המסע של לורי'.

הוא יוצר שקיים כשישים שנים בתוך העשייה הספרותית במדינת ישראל, פעל כאיש ציבור בספרות, יצירתו הופיעה מעל במות מרכזיות, יצר שירה בשפה אקזיסטנציאליסטית, שלפחות בכל המחצית השנייה של המאה העשרים הייתה מרכזית בישראל, ועם זאת, יצירתו כל כך לא מוכרת. כשאתה קורא את שיריו, אתה רואה שבמיטבם הם לא רק מצוינים, אלא גם תואמים צורות ביטוי שהתקבלו ברצון תרבות הישראלית. אתה רואה את מיטבם המעולה, העולה בקנה אחד עם מה שהיה מקובל כאן, ותמיהתך לאי-התקבלותו גדלה.
בעבר כתבתי עליו לא מעט. הדברים שאני אומר כאן הם הבהרה חוזרת של מיטב שירתו, ושל העניין שהיא אמורה לעורר. אני אומר את הדברים מתוך הערכה עמוקה של שירת המשורר, תרומתה לקורא העברית, הערכה שזו שירה קיימת ועומדת בתוך החלוף וסופה להישמע.

ב.
כאמור, זוהי שירה ברוח אקזיסטנציאליסטית, וחייק הוא קודם כל משורר מתבונן. הוא מסתכל בעצמו תמיד כנתון בתווך, במצב-ביניים, בין התחלה לבין סוף – דמות ילדותו כבר איננה, ודמותו שתהיה בסוף הדרך, עדיין איננה. בספר שיריו האחרון עד כה, סוף הדרך הולך ומתקרב, הולך ונראה; מתקרבת חווית הסוף. הנה דוגמא מאחד השירים הפותחים: "אָדָם בָּא בַּיָּמִים / וְהַיָּמִים בָּאִים בּוֹ / מָנָה וְעוֹד מָנָה / עֲנָנָה אַחֲרוֹנָה לִפְנֵי הָרִאשׁוֹנָה / [—] אָדָם בָּא בַּיָּמִים / וְאֶת טִשְׁטוּשׁ הַתְּמוּנָה / שֶׁפַּעַם הָיְתָה שְׁקוּפָה וְשַׁאֲנַנָּה / הוּא מְיַחֵס / רַק לְחִלּוּפֵי הָעוֹנָה." (13-12)
הסתכלותו בבדידותו הופכת את השירה לחשבון נפש, לווידוי של אדם חילוני. שירתו היא ביטוי לבלתי-נמנע של הזמן החולף, לתודעת הזקנה, למחשבת המוות. כשאובדת הוודאות הדתית, מציקים הספקות של מהלך הדרך ושל סופה הידוע.
כך עשה במיטב שירתו עד כה. הנה דוגמא יפה מספרו 'אשירה': "הַכֹּל עַל הַכַּף / אָמַר הַסַּף // גַּם אֲנִי? / שָׁאַל הַקּוֹל // וְהַהֵד הָאַלְמוֹנִי / הֵשִׁיב: מֻתָּר לִשְׁאֹל? // הָיָה טוֹב / אָמַר הַקּוֹף // וּמִי יִשְׁטֹף / אֶת הַדָּם? / תָּהָה הַסּוֹף" (16). הסמלים בשיריו מאז החל לכתוב הם סמלים אנושיים כלליים – "אָדָם בָּא בַּיָּמִים", "עֲנָנָה", "תְּמוּנָה", "סַף", "קוֹל", "קוֹף", "סוֹף". כמשורר מחונן, הוא כותב זאת במיטבו ביופי נפלא. הקורא, שרואה בשירים גם הד לחידה-העצמית שלו עצמו, עשוי למצוא ביופי זה נחמה.

ג.
ככל ששירתו מזדקנת, השכלתנות הולכת ומטשטשת, הולכת ומוחלפת בחוויית החלוף, הולכת ונעשית הכלת הרגש על הכול, וויתור של חכמת גיל ושל חוסר ברירה. הנה דוגמא מאחד השירים היפים שבקובץ, "מָה צָרִיךְ מְשׁוֹרֵר בְּחַיָּיו": "מָה צָרִיךְ מְשׁוֹרֵר בְּחַיָּיו / שִׁיר יְצִיאָה לַקְּרָב / וְשִׁיר הַכְרָזַת שָׁלוֹם // מָה צָרִיךְ מְשׁוֹרֵר לַיּוֹם-יוֹם / כְּשֶׁהָאֹזֶן שׁוֹמַעַת מֵעֵבֶר לְכָל / רְעָמִים וְרַחֲמִים / שִׁיר שֶׁל קוֹלוֹת וְשִׁיר שֶׁל דְּמָמָה [—] וְהוּא יִשָּׂא אוֹתָם כְּמוֹ / אַבְנֵי פֶּלֶא בְּחָלָל רֵיק / לְהַצִּיב אוֹתָם בְּמִשְׁבְּצוֹת לַעֲשׂוֹת מֵהֶם / פְּסֵיפָס // הַס / עוֹד צָרִיךְ הַמְּשׁוֹרֵר שִׁיר עֶרֶשׂ / וְשִׁיר לַחַיִּים וְשִׁיר לַמָּוֶת / וְיַסְמִין וְקוֹצִים מְחַפִּים אֶת צַלְמוֹ // וּכְשֶׁנִּטְרָף בַּלַּיְלָה חֲלוֹמוֹ / בַּבֹּקֶר יִפְתַּח אֶת גִּנְזֵי הַמְּגֵרוֹת / לִרְאוֹת אֵיךְ הִתְגַּלּוּ חַיָּיו / בֵּין שִׁבְרֵי הַבְּשׂוֹרוֹת" (29-28)

ד.
נושא מרכזי נוסף במכלול שירת חייק הוא יחסי גבר ואישה. אין דבר חזק מן האישה בשירתו של יואב חייק. הנה דוגמא, "אַתְּ אֵינֵךְ מֻטֶּלֶת בְּסָפֵק": " אַתְּ אֵינֵךְ מֻטֶּלֶת בְּסָפֵק / אַתְּ מֻטֶּלֶת בַּוַּדָּאִי / בֵּין זְרוֹעוֹת חֲלוֹמִי / [—] בְּהִירָה וּמְמֹרֶקֶת / מְסָרֶקֶת אֶת שְׁמִי / הַפָּרוּעַ [—] אַתְּ כָּל מָה שֶׁבִּי זָרוּעַ" (54). אבל גם כאן נראית התבגרותו-הזדקנותו של הדובר במרבית השירים המוקדשים לנושא זה ב'אשירה'. הנה השיר המסיים את חטיבת שירי האישה, "בָּאוֹב שֶׁל חַיֵּינוּ", שהוא גם שיר הסיום של הקובץ: "הַשִּׁיר הַזֶּה חֶצְיוֹ שֶׁלִּי / חֶצְיוֹ – שֶׁלָּךְ // מִלָּה שֶׁבִּי שְׁתִיקָה שֶׁבָּךְ / הֵן יַחַד סְפִינָה אַחַת / מַפְלִיגָה הָלוֹךְ וָשׁוֹב / כְּאִלּוּ הָאָבִיב לְעוֹלָם יַחְלֹף / וְהִבְהוּבֵינוּ עוֹלִים בָּאוֹב / שֶׁל חַיֵּינוּ."

ה.
יואב משורר מצוין. המסתכל במכלול שיריו ימצא בהם מספר שירים שהם מן הפסגות של הליריקה הישראלית בזמננו. אלה שירים שגם נוחים לקריאה, גם מהווים הדגמה ברורה מאוד למהלכים מרכזיים בשירה הישראלית של זמננו, וגם, בה בעת, אינם "מוכרים" את עצמם, אינם משתמשים באותה שפה תקשורתית המחניפה לקורא, העושה את השיר מובן מאוד בתחפושת של סיבוך, כפי שנוקטים משוררים אופנתיים. לא התרפקות עדתית כאן, אצל משורר שהוא ישראלי-מערבי בשירתו, ולא נוסטלגיה דתית, אצל משורר שהוא חילוני ביסודו, ולא חנופה כיתתית, אצל משורר מתבונן בבדידותו ומקבל אותה באומץ מלוטש.

למה, אם כן, לא זכה אפילו בחלק מן ההכרה שמגיעה לו, ולו גם ניקח בחשבון את ירידת העניין בשירה בעשורים האחרונים?
לשאלה זו מספר תשובות אפשריות וסבירות, מבחינת המודל הסוציו-תרבותי. אענה כאן שתים:
תשובה אחת – עמיחי, זך, רביקוביץ' ואחרים רבים יצרו מסורת בשנות החמישים ובראשית השישים. יואב הוא אחד מאלה שהצטרפו אל המסורת הקיימת. הוא משורר עולה, בא מעיראק, בא מן המזרח ומחברה יהודית מסורתית, אל החילוניות של התרבות הישראלית, לאחר הקמת המדינה. הוא "בנה את עצמו" כשהצטרף אל החברה הישראלית ומסגרותיה, ומהרבה בחינות לא נענה למסורת עדתית. כך התקרב אל שירת זך של שנות החמישים והשישים ולשירת עמיחי של שנים אלה. והוא משלם מחיר על הצטרפותו לנוסח שהקורא מזהה עם משוררים אחרים, משייך קודם כל למשוררים אלה.
התשובה השנייה – יואב חייק התקבל פחות, מכיוון שהוא כותב בסימני שאלה בסופי משפטיו, ואילו "יוצרי המסורת", שהוא מצטרף אליה, כותבים בסימני קריאה. עמיחי פותח ומסיים בהצהרות: "אני נביא עני", "אני רוצה למות על מיטתי". יואב מרבה, לשאול, להסס, להסתיר. סימני השאלה נתפשים מחלישים, פסימיים. הנה מספר דוגמאות משירתו הקודמת: "אֵיךְ אֶרְאֶה אוֹתוֹ מִקָּרוֹב/ וְהַשְּׁקִיעָה כְּבָר/ מַפְרִידָה בֵּינֵינוּ" ; "וְלֹא יָדַעְתִּי אִם הָיְתָה זוֹ הַמַּלְכֹּדֶת/ אוֹ הָיָה זֶה פָּתַח הַמִּלּוּט" ; "לָמָּה לֹא בִּקַּשְׁתָּ לְמַעַן הַשֵּׁם/ לְפָחוֹת שֶׁיִּתֵּן לְךָ שֵׁם…" ; "כְּשֶׁהַזְּמַן תּוֹפֵשׂ אוֹתָנוּ בְּעִצּוּמֵנוּ/ עוֹלָה בָּנוּ הַשְּׁאֵלָה הַנְּכוֹנָה". השאלה אל מול הזהות, במקום קביעת הזהות.

ו.
אביא, כסיום, את "כְּשֶׁבָּאָה הַשַּׁלְוָה", אחד השירים הפותחים את קובץ שיריו האחרון: "וּכְשֶׁסּוֹף סוֹף / בָּאָה הַשַּׁלְוָה לְבַקֵּר אֶצְלִי / מִן הַסְּתָם כְּבָר לֹא הָיִיתִי מוּכָן / אֵיזוֹ בְּרִיָּה מְשֻׁנָּה / שֶׁלֹּא יָכְלָה לִי / וַאֲנִי כְּבָר לֹא הָיָה בִּי / יָרֹק וְלֹא סָגֹל / וְלֹא הָיָה בִּי לָבָן / כְּמוֹ סוּס פֶּרֶא שֶׁהִזְקִין / אֲבָל עֲדַיִן אֵינוֹ יָכוֹל לְוַתֵּר / עַל צְנִיפָתוֹ מִשֶּׁכְּבָר / כְּהֶרְגֵּלוֹ עֵת דָּהַר / לְסַמֵּן אֶת דַּרְכּוֹ הַבַּיְתָה בִּסְעָרָה // וְאָדָם שֶׁהָיָה עָיֵף / מִכְּדֵי לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי הַשַּׁלְוָה / לֹא יִהְיֶה שָׁלֵו דַּיּוֹ / לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי הָעֲיֵפוּת / וַאֲנִי כְּבָר לֹא מֵבִין / אֶת הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה / אֲפִלּוּ שֶׁאֲנִי חוֹזֵר וּמְשַׁנֵּן / אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ הַבָּשָׂר / כְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר / וְהַתְּשׁוּבוֹת מִתְבַּלְבְּלוֹת בִּי / כְּמוֹ אַרְבָּעָה מַסְלוּלֵי טִיסָה לִיעָדִים הֲפוּכִים / וַאֲנִי רוֹצֶה לָטוּס בְּכֻלָּם // וּכְשֶׁהַבָּשָׂר אוֹמֵר לִי / טְעַם אֶת הַתַּפּוּחַ הַנּוֹפֵל מִן הָעֵץ / אֲפִלּוּ שֶׁאֵינוֹ מֵעֵץ הַדַּעַת / בְּהַזְכִּירוֹ לִי אֶת כּוֹחַ / הַמְּשִׁיכָה / מִי אֲנִי וּמָה כּוֹחִי / שֶׁאֶתְנַגֵּד." (11-10)
אומר המשורר: נשארתי לבד. נשאר רק העולם הזה. אני יודע שעולם הזה חולף, ויספיק עד כמה שיספיק. עכשיו, כשהלך, אני מוסיף ואומר לו: נשארים השירים. החיים בני חלוף, השירה עומדת וקיימת.