close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • החוקר אהרוני

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ' | סיפורים | התפרסם ב - 25.03.18

    מה הם חשבו שהם יגלו כשהם יפתחו לו את התיק? אלוהים יודע. בטח לא את זה. החוקר אהרוני עמד המום מול הנער הצעיר ונחנק תחילה שלא כהרגלו, לקחו לו עוד כמה שניות ארוכות עד שהתעשת וקרא לשוטר לידו, שהיה נמוך מהממוצע ושמנמן. תפוס לו את הידיים! נו! מהר! תפוס לו אותם כבר, קיבינימט. השוטר יעקובסון הניח את כוס השתייה שלו על המדרכה ולפת בחוזקה את ידיי הנער, שהיה בערך בגיל של בנו והסתכל עליו המום. אהרוני התקרב לנער והביט באישוניו החומים היפים מקרוב. הנער התבונן בלא שום בהלה או פחד, אך גם בוז לא ניבט מעיניו. אהרוני הוציא פנס יד קטן ושחור, בגודל חצי כף יד שהיה מונח בנדן חום שקיבל ליום הולדתו החמישים מאשתו, והאיר, אלוהים יודע למה, בלא שום כוונה מיוחדת על פניו של הנער. הנער עימץ את עיניו, וקמטוטי בַּחֲרוּת דקים נראו על מצחו. יעקובסון, תשמע, אמר החוקר, משהו פה לא נראה לי כשורה. תגיד ילד, הוא פנה אל הנער, אתה יודע מה יש לך בתיק? לא נראה לי שהוא יודע, מה אתה חושב, יעקובסון? הוא שאל שלא כהרגלו. לפני שהלה ענה כבר הפנה מחדש את השאלה אל הנער וכמו ציפה שהוא יתיר את חבלי החידה שנכרכו סביב צווארו. אהרוני הסתובב והתנגש ברגלו בכוס המשקה המוגז של השוטר יעקובסון, ותכולתה כיסתה את נעליו דמויות העור החומות. אהרוני הסתכל למטה, צעק: שיט! והקיא את נשמתו על המדרכה. ליעקובסון נפלטה נחירת צחוק שהוא ניסה להחריש, ורק אמר בקשר, אנחנו בדרך.

    כבר במכונית לא יכול היה אהרוני להתאפק והחל לגלגל שיחה שלא לפי נהלי הפרוטוקול המחייב, מה שגרם ליעקובסון לזוע באי נחת. תגיד ילד, בן כמה אתה, שבע־עשרה? לא יותר מעשרים? מה אתה חושב, יעקובסון, יותר מעשרים או לא יותר מעשרים? יעקובסון הידק את שפתיו, גלגל את עיניו והמשיך בנהיגה. מה שבטוח שאתה עוד נער צעיר. מה לך ולדבר הזה בתיק שלך, איך שאמר הדבר הזה נתקף שוב בבחילה נוראית. מה שגרם לו לשתוק כמה רגעים לפני שהמשיך לדבר אל הנער. יש לך כמובן את הזכות לשמור על שתיקה, פתח שוב אהרוני, אבל שתדע לך שעם דבר כזה בתיק, אתה יכול לשתוק את כל החיים שלך בכלא. כמה שתרצה. אני מעדיף לספר את הסיפור שלך בגרסתך, אתה מבין, שלך, לא שלי. אני אומנם לא עוז או שלֵו, אבל בהחלט יכול לספר סיפור טוב. הנער שתק ולא נראה מודאג. תגיד לי, יעקובסון, אתה זוכר את ההוא, איך קראו לו, שרצח את הבן התינוק שלו בן השלוש, נו, מה שמו? לעזאזל שמו, יימח שמו! צעק לפתע ברוגזה, אתה זוכר שהוא קבר את הרגליים שלו, של התינוק המסכן שלו, בפארק קנדה, ואת הידיים שלו זרק בפח בשרונה, ואילו את הראש שלו הטמין מתחת לכרית שלו, עד שהצחינה הכרית, והשכנים התלוננו. ככה עלינו עליו, אתה קולט? הוא הביט בנער מבודח. אתה זוכר מה עשו לו בכלא? אולי תספר את זה לילד, פנה ליעקובסון.

    יעקובסון נראה משועשע לפתע ופלט, זיינו אותו, זה מה שעשו, זיינו אותו. אהרוני צחק והמשיך, לא רק זיינו אותו, שזה אולי היה גורם לו להנאה מסוימת. אתה יודע, אולי עוד לא ניסית את זה, יעקובסון, אבל לפעמיים זה דווקא נעים שם, אמר וקרץ ליעקובסון. בקיצור… אתה יודע מה עשו לו אחרי שזיינו אותו? קילפו לו את העור מהיד עם מברשת שיניים שהשחיזו. אתה מאמין? והוא אפילו לא צווח. רק היה הולך עם תחבושת. ואז הם, האסירים הברברים האלה שייקח אותם האל, המשיכו לקלף לו את היד בכל פעם שהחלימה, שוב ושוב, עד שעשו מהעור שלו כיסוי לספר תורה. אתה יכול רק לדמיין מה הם יעשו לנער יפה כמוך, אמר אהרוני.

    למה הם עשו את זה? לפתע אמר הנער מסוקרן.

    נו, יודע לדבר, יעקובסון, מה אמרתי לך? אתה חייב לי עשרים שקל, קרץ וטפח על חזו בגאווה. אתה מחפש היגיון אצל פושעים? ובכן, הם עשו את זה כי הוא חשב, יימח שמו, שאם הגוף המטונף שלו יהפוך לספר תורה, הוא יוכל למות בראש שקט תחת חסדי האל או קשקוש כלשהו ברוח הזאת. הבנת? ככה יתפלל “בכל נימי נפשו וגופו” על הראש הקטן והחמוד של הילד שלו אחרי שישן עליו שבוע מתחנן לסליחתו, יימח שמו, טפו. אתה מבין? יש שמתגלה להם האלוהים רק ברגעים השפלים שלהם ביותר. ויש שלא מתגלה כלל. לא יודע מה עדיף, מה אתה חושב, יעקובסון? שאל ולא חיכה לתשובה, טפו, יימח שמך, יעקובסון.

    תגיד ילד, עכשיו כשאתה מדבר, איך קוראים לך?

    או, הנה הגענו. יעקובסון יצא מהאוטו ראשון לפתוח את דלת הניידת השמאלית האחורית, שם ישב הנער. תכניס אותו לחדר חקירות, אני תכף מגיע, אמר אהרוני ונכנס לתחנת המשטרה. היתה שעת לילה לא יותר מדי מאוחרת, אבל התחנה כבר הצחינה מסיגריות ואלכוהול של שיכורים שנעצרו בחדר הסמוך. מה נשמע, אהרוני? אמר הפקיד המזוקן, מה, התחלנו לעשות עכשיו בייבי־סיטר?

    שתוק, דוד, אמר אהרוני, זה לא מצחיק. מה אתה רואה כדורגל? תביא לי קפה לחדר חקירות, תעשה לי טובה, אני לא רוצה להיות פה כל הלילה, ותעשה לי עוד טובה, תרסס פה קצת בישום, קח כמה שקלים, לך תקנה משהו שיפיץ פה ריח, אלוהים יודע איזה, תבחר משהו שחברה שלך או חבר שלך יאהבו, לא שופט, אה, דוד, זה לא ריח טוב לילדים מה שהולך פה. ותביא גם מים לילד.

    מה מצאתם אצלו? שאל לפתע הפקיד בסקרנות.

    מצאנו את מה שחיפשנו במשך שבוע שלם.

    א־צ־ל־ו? אמר הפקיד בהלם, תראו תראו, לא הייתי מאמין בחיי, איי, איי, והמשיך לכיוון המטבח בזמן שהוא ממשיך לצקצק, איי, איי.

    אהרוני נכנס לחדר החקירות והוריד את הז’קט החום שלו, שם אותו על מסעד הכיסא הצר והנמוך. בחדר היה שולחן מרובע לא רחב במיוחד, ועוד כיסא אחד שעליו כבר ישב הנער. לחדר נכנס דוד עם כוס קפה ומים. סקרנותו גברה עליו והיה מוכרח להביט בנער הזה ונמלא גועל. אהרוני אמר תודה והבליג על המבט הממושך של הפקיד שלא היה במקומו. כשיצא החלה החקירה.

    קח, תשתה, אמר אהרוני והושיט לנער את כוס המים. נו… אז איך קוראים לך?

    מה אכפת לך איך קוראים לי? שאל הנער.

    נו־נו, אתה צודק. לא אכפת לי, ובכל זאת?

    קוראים לי לא עניינך.

    לא עניינך. שיהיה לא עניינך, אמר אהרוני ורשם כמה מילים בטלפון הסלולרי.

    למה היה לך את, (פה עצר ולחש את מה שהיה בילקוט של הנער. יש שאומרים שלחש מרוב גועל, ויש שטוענים שמשום הרושם העז שפני הנער עשו בו באותו רגע. הדברים נודעו לכל תושבי עירנו לאחר זמן מה, מה גם שבעיתונים לא בחלו להסתיר תיאורים גרפיים, והקלטות מאותה חקירה נחשפו במהדורות החדשות המרכזיות) בתיק? אהרוני הביט בחרדה ובעניין עצום בפניו של הנער וחיכה לתשובה כלשהי.

    כי היה לי. אמר הנער והביט בפניו החרדות של אהרוני. לפעמים יש לך פשוט דברים שהם שלך.

    חה! צווח אהרוני לפתע בנחירה. איזה מן תשובה זאת? איך זה שאני אף־פעם מעולם לא “פשוט מצאתי” דבר כזה בתיק שלי. איזו מן תשובה נבזית זאת, לא מתקבלת על הדעת. אהרוני המשיך למלמל לעצמו מילים כמי שמנסה לפשר איזו חידה. נו, נגיד שבהחלט מצאת זאת כך סתם, הרי אפשר להניח אפשרות כזאת, בכל זאת… אתה לא קרימינל גדול, אמר החוקר וקרץ בזמן שבחן את זרועות ידיו הדקות של הנער. מדוע לא גילית לאף אחד? או שמא כבר יודעים אחרים? אם יודעים עליך לדווח מיד! הבנת? או שמא תִּשָּׁלַח כבר היום לאבו־כביר, כבר היום! הצטווח החוקר.

    הנער הושיט את כוס המים לאהרוני. כמו לא שם לב, הושיט את ידו החוקר ושתה עד שנרגע. ובכן… תוכל לענות לי על השאלה הבאה אם כך, מה חשבת לעשות עם זה?

    חשבתי, התחיל הנער. חשבתי להביא את זה לאימא שלי. אתה יודע, פעם היה לה, ואז לקחו את זה ממנה. אף אחד לא האמין לה אז שאפשר לקחת, בקלות כזאת, דבר כזה. אבל לקחו. היא בטוחה בזה וזה הספיק לי. והִנה רציתי להוכיח שגם אני יכול לקחת. רציתי להביא אותו לאימא היקרה שלי. ויהי מה להביא! אתה שומע? ויהי מה!

    זה שלך? פתאום שאל אהרוני כלא מבין משהו. הרי זה יכול להיות שלך, מלמל לעצמו. אתה… אבל… לא־לא, לא יכול להיות שלך. מילא להיות שקרן, להיות שקרן זה לא פשע, ילד, שאלוהים ייקח אותי על מה שאני אומר, אבל להיות חוטף, זה פשע ועוד איך.

    חה! להיות חוטף זה פשע, החרה החזיק אחריו הנער בנימה של לגלגול גלוי. זה לא מה שאמרו לה שם. שם אמרו לה, אתה יודע מה אמרו לה? בוא אני אספר לך, שם אמרו לה שה…

    שתוק! קטע אותו אהרוני, סתום את הפה, למי אכפת מה אמרו לה? איך זה הגיע אליך? תענה לי עכשיו! אמר החוקר בכעס ודפק את ידיו בחוזקה על השולחן. הנער התכווץ בכיסאו ולחלוחית שקופה נצנצה בעיניו. תענה לי עכשיו או שאני נשבע לך, יימח שמי, שאני אסטור לך כל כך חזק עד שתתחיל לבכות דם! הייתי נחמד אליך עד עכשיו, לא? טיפש. תענה לי כבר, מנוול! איך זה הגיע אליך?

    הנער השתנק ונשם בכבדות, נראה שתפס הרגע משהו בשכלו. פתאום נפתחה דלת־החקירה והפקיד דוד נכנס כמו על בהונותיו ולחש לאהרוני משהו באוזניו. פני הפקיד זעו ברפיסות כשהגה את המילים. אהרוני נִדְמָה כמי שהמילים שנלחשו לו דווקא משרות עליו נחת. בסדר גמור, אמר, אסף את עצמו ויצא את החדר, בדרכו לדלת אמר בנועם, תכף אחזור, שתה בינתיים. והגיש את כוס המים הריקה לנער.

    בזמן שנשאר הנער לבד, הבחין לראשונה שקר לו והחל לרעוד. בטח היא דואגת לי, אוי, כמה שהיא דואגת לי עכשיו, חשב ואז החל להתכעס. תקשיב לי טוב, חזיר, הוא החל לשנן לעצמו, אתה תחזיר לי את זה ויהי מה, ויהי מה, ברור?! או ש… אני הולך לרסק אותך לחתיכות איך שאני יוצא מפה, אני ארסק אותו לחתיכות אם הוא ייקח לי את זה, שום־דבר לא יעזור לו. הנער התרתח ואז פרץ בבכי חרישי וגופו רעד. הוא הניח את ידו השמאלית על מצחו, ולא יכול היה להבחין האם ידו קרה מדי או מצחו חם מדי. הוא משך באפו ונפתחה שוב הדלת. החוקר אהרוני נכנס דרכה בזמן שהוא צועק לפקיד דוד, יימח שמם של האנגלים, יימח שמם! היה נבדל, ברור שהיה נבדל. שתוק, דוד, תחזור לעמדה! אהרוני חזר לשבת והביט במבט בוחן על הנער. אז מה? בכית כמו ילדה?

    שתוק, חזיר! צעק לפתע הנער. אתה תחזיר לי את זה ויהי מה! הבנת? ויהי מה!

    אהרוני נשאר שלֵו והביט בתמיהה על הנער. מה זה הפה המלוכלך הזה, ילד, לא לימדו אותך לדבר?

    לא! לא לימדו אותי, חזיר מזדיין.

    שתוק, ילד! שתוק!

    שתוק תגיד לאיכר שלך, חזיר! אוינק־אוינק.

    אהרוני לפתע קם על רגליו ונתן מכה ביד פתוחה חזקה כל כך, שהדהימה גם אותו, בכתפו של הנער, עד שהוא נרתע לאחור והשתנק מרוב כאב, ופלט אהה! איום. אבל הרי… אסור לך… אסור לך… אמר הנער והתחיל לבכות חרישית. זה הרי לא מנומס, לא מנומס בכלל.

    עכשיו תספר לי מה עשית עם זה, אמר החוקר אהרוני בשלווה חדשה. או שאתה מעדיף לבלות את הלילה בכלא.

    אגיד כשאתה תגיד.

    שוב פעם אתה מתחיל עם זה, ילד? מה אני אמור להגיד לך.

    אתה יודע בדיוק מה אתה אמור להגיד, חזיר.

    לכלא! לכלא! צרח אהרוני לפתע בחוסר איפוק. הפקיד דוד נכנס בבהלה לחדר החקירות ושאל אם צעק לו משהו, אבל החוקר אהרוני כבר אזק את הנער ואמר שוב, לכלא־לכלא! ממש באוזנו של הפקיד דוד, שעמד כל הזמן הזה ממש ליד אהרוני. הוא עמד להוביל את הנער אל מחוץ לחדר. אתה יכול להכניס אותי לכלא, חזיר, אבל אתה גנבת את זה ממני ראשון, ועוד אמרת לה שהוא מת.

    למי אמרתי שמי מת? הזדעק החוקר אהרוני, על מה אתה מקשקש. עצור! דוד, עצור! קיבינימט עצור, תושיב אותו בחזרה! בחזרה! צרח באוזנו של דוד שלא זז ממנו גם ככה. הפקיד דוד הושיב את הנער בחזרה לכיסא, פתח את אזיקיו, ויצא את החדר.

    אתה לא יודע מי אני, אהרוני? אתה לא מזהה? פתח הנער בקול חדש, טוב… אולי שמנתי וגבהתי מאז אבל את העיניים אתה בטח מזהה, גם לא? נו אתה זוכר ששירתָּ בבית־חולים של המעברה? את זה אתה זוכר? היית שוטר צעיר אז, לפני עשרים שנה, מלווה אמבולנסים או קשקוש מהסוג הזה, את זה אתה זוכר? אבל בשביל לכפר על מה שאתה עשית, תצטרך יותר מלקלף את העור שלך, אולי תצטרך אפילו לנשק את רגליי, כל יום, ככה להיות שטיח לרגליים שלי, כמו שאומרים כותבי הרומנים.

    רגע… אתה מתבלבל… לא יכול להיות שאתה… מתבל…בל, כמובן. שתוק חוצפן! תפסיק לקשקש! לכלא! לכלא!

    אתה כבר הכנסת אותי לכלא, חזיר! אני לא יודע מי אני בגללך! אתה רואה איזה מנוול גדלתי להיות? בצלמך! בצלמך!

    שתוק! לכלא! לכלא! זה לא יכול להיות הדבר הזה, לא מתקבל על הדעת, הרי הם הבטיחו לי שאף אחד לעולם לא יוכל לדעת, אלוהים ישמור, ככה בדיוק אמרו לי, אף אחד. לכלא! צווח אהרוני והחל להלך בחדר אחוז עיוועים.

    מי אמר לך? חייך הנער לפתע.

    אהרוני נתקף אימה ונראה שהתפרצה לפתע קדחת שעמדה לצאת זה כמה ימים. אתה זוכר אותי? אמר ואז הוסיף בזמן שהוא מכבה את מכשיר ההקלטה שלו, אבל הם (כאן מנה את שמותיהם של גורמים ממשלתיים מדרגה ראשונה שהיו בסוד העניינים) הבטיחו לנו, והרי… הרי… אוי אלוהים, איך ייסלח לי על הדבר הזה? איך ייסלח? אלוהים אדירים, אלוהים אדירים. הרי, זה לא ייתכן שאתה יודע, אבל בהחלט נראה שאתה… אחד מהם? איי, איי… לכלא! השתנק אהרוני בבכי של עצמו והדלת נפתחה.

    הפקיד דוד נכנס מלווה בשוטר יעקובסון לאזוק את ידיו של אהרוני שכלל לא התנגד. נראה שהמחלה גברה עליו עכשיו. הם הסתכלו על הנער וקרצו לו בחיבה. עבודה טובה, ילד, עבודה טובה, אמר יעקובסון־כהן בהטעמה יתרה. אהרוני נלקח מהתחנה, והשוטר יעקובסון־כהן עמד וחיבק את הנער שפרץ בבכי רם ובלתי נשלט כפי שעשה בפעם ההיא, שבשביל לדבר עליה נדרש סיפור חדש לחלוטין שאולי יתאים לזמן אחר. השוטר יעקובסון־כהן הביא לו את זה בחזרה, ואמר, לאט־לאט כולם יידעו, אל תדאג, לאט־לאט נחזיר את זה לכולם.

    כשיצא את התחנה, החלו העננים לזוע באי־נחת. הלילה הצעיר השחיר על פניו היפות של הנער. הרוח ליוותה את דמעותיו שנספגו בקרקע. ירד יורה זלעפות של אמצע חודש אוקטובר, זה היה יום הולדתו. ברקים הדליקו נוף שדות רחוק, האש סוף־סוף בערה, והוא בכה דמעות יתום.

     

     

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'

    בעל תואר ראשון בספרות בתכנית לכתיבה יוצרת ובבלשנות מאוניברסיטת תל-אביב. נולד בוִיטֵבְּסְק שבבלארוס במאי 1989. שנה לאחר מכן עלה עם הוריו לרְחוֹבוֹת, מסע שארך שלושה ימים ועבר דרך שלוש מדינות: רוסיה–הונגריה–ישראל. סיפוריו ושיריו התפרסמו במספר כתבי עת שונים, והוא הוציא שני אלבומי ראפ. ספר ביכוריו "פתיתי שלג בחמסין" יצא לאור בשנת 2017 בהוצאת ספרי עתון77.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 1
    • 3

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    המלך והמסכה – סיפור עם מחורז

    בלפור חקק
    היֹה היה מלך שפניו היו כְּעוסות / הוא לא ידע להיות...

    נעים להכיר, אוהד עוזיאל

    מאת: אבי גרוסברד
    אוהד עוזיאל הוא כותב, יוצר ועורך בעל ניסיון רחב במגוון תחומים,...

    מפת תחרה של שבת

    אסתי בר
    חֲלוֹם רוֹקֵם מַפַּת תַּחֲרָה בְּחַיַּיִךְ קוּרֵי עַכָּבִישׁ  נִטְוִים  עַל יוֹם הָאֶתְמוֹל...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית