עברו שלוש שנים, מאז עברנו לבית הגדול בהרחבה המזרחית, ועדיין לא הכרתי אף אחד מהשכנים שלי בשמותיהם הפרטיים. מחלון ביתי צפיתי כל יום ב"קבלן", שגר ליד "המורה לפילטיס", שכרגע נוזפת ב "מעצבת הפנים", כי זאת לא קושרת את הכלב.
האם בביתם יש להם תחביבים? עיסוקים? האם תמיד היו מוקפדים ללא טעויות, האם אהבו והתאכזבו? גרו על הספה של חבר מוזר? האם חלמו להיות פה? להלך בבגדי מותגים, ושיער מוחלק, בין ערמות מלט, ומסמרים זרוקים?
ואולי גם הם צופים בי, "עקרת הבית", מכלה את ימי בניקיון פילטר המזגן, שטיפת המרפסת, הזזת העציצים מהשמש לצל ושוב לשמש כך כל יום מחדש עד הערב כשאני סוגרת את הוילון בביתי היפה.
כל ערב, כשהשכבתי את הילדים לישון יכולתי לשמוע את בכי אזעקות הבתים הגדולים, ואת נביחות הכלבים הבודדים. כמו הבתים, גם הם ננטשו על ידי בעליהם שנסעו לחול, והם מנסים לנחם אלה את אלה. למשמע הדואט חסר המילים, השמש הסמיכה כדם הייתה יורדת מעבר לבניינים של "רמת פולג" החדשה, להפסקת אש, עד הבוקר.
מידי פעם הייתי מנסה לקחת חלק פעיל בהצגה ולחייך לבעלת כלב, כזאת שאסופה בקפדנות בבגדי ספורט בצבעים שחור ולבן. הייתי לוחשת "הי" בעוד הכלב עוצר ליד השער שלנו, ומרים את רגלו בתחושת זלזול ועליונות.
את ורדה פגשתי לראשונה כשפקעתי מהבית לשבריר שניה ביום חמסין, כמו אפרוח חלוש, לזרוק את הזבל.
היא עמדה ליד השער שלנו ונראתה אולי בת מאה, כמעט מחצית מגובהי, ומקומטת כפרי מיובש. אבל כשהתקרבתי ראיתי שתחת כובע קש אדום, ובין הקמטים הרבים הסתתרה אישה חיונית ומשובבת לב כילדה קטנה: בעלת עיניים צוחקות, לבושה מכנסיים וחולצה בצבע חרדל, ותיק קטן תואם. היא אמרה שיום חם כזה אינה זוכרת בכל שנותיה. ואני, ששקית הזבל הכבידה עלי, וששכחתי כיצד לנהל שיחות חולין הנהנתי בכובד ראש, כאילו התבשרתי במוות של קרוב משפחה.
היא שאלה אותי במתיקות היכן היסמין 55. ניסיתי להוציא קול חביב אבל רק מלמלתי שזה הבית לידינו ומיד חזרתי וסגרתי את הדלת.
אני לא יודעת אם ההרחבה המזרחית הייתה גן עדן למשפחות צעירות אבל היא בפירוש לא קסמה לאנשים מבוגרים. באמת, לא היו אצלנו זקנים בכלל. לכן המועצה נמנעה לנטוע עצים מצלים, ולפזר ספסלים נוחים. מה לקשישים יש לחפש בבתים עצומים שלהם בריכות שחייה, או טרמפולינה יורקת מים. כך או כך באין צל, בימי הקיץ השמש לבדה, ליוותה אותי, כמדורה בוערת , מהאוטו לבית וחזרה.
מחלוני הגדול ראיתי את הקשישה נפגשת עם "סתיו נדלן" ליד הבית שבו כבר שלוש שנים תלוי על המרפסת שלט עקום ודהוי, ובו המילים "סתיו נדל"ן, בית יוקרה למכירה" ותמונה של סתיו לפני חמש שנים לפחות, כשעוד היה אדם רזה.
מדי פעם הייתי צופה בהצגה הטובה מכולן: זוגות צעירים ואמידים או משפחות הגונות, שבאות לראות את הבית. הם התרשמו מהגימור הגבוה במקלחות והמטבח היוקרתי, מבריכת השחייה העצומה, ומשבעת החדרים המרווחים. אבל ברגע שטלי, אשתו של נאור, הקבלן שגר בדו הצמוד, הייתה מדליקה את המוזיקה בווליום עצום, המשפחות היו בורחות מהר ומשאירות את קסם הפרוורים מאחוריהן.
בעוד סתיו הנבוך מראה לורדה את הבית המושלם שבנה בעלה של טלי, נאור בן עיזרי, מעבר לגדר, ליד הבריכה, היו שרועות בערפול חושים, נערות צעירות בבגד ים, ולידן גברים בני חמישים צולים מנגל.
סתיו התנצל על הרעש, ואמר שבתור גילוי נאות בבית הזה נעשות לפחות שלוש מסיבות בשבוע. אבל ורדה ענתה בחיוך שהיא אינה שומעת טוב ולכן הרעש לא מפריע לה כלל. סתיו עבר איתה בכל שיבעת החדרים, מדקלם בייאוש ותסכול מילים כמו: " מרפסת ונציאנית", ו"גינה אנגלית. כמו בלונדון".. אבל ורדה הסבירה שבגילה היא צריכה רק חדר אחד, ובחוץ לארץ היא מבקרת פעם בשנה. בנה גר בקנדה.
היא הריחה את הפרחים היבשים בגינה, ואחרי שיחת טלפון עם נאור בן עיזרי, שנימצא באיטליה, היא הורידה את המחיר הנמוך לחצי והחליטה לרכוש את הבית.
בכמיהתי למפגש אנושי, התרגלתי לצפות באנשים שעוברים לשכונה. אבל מעבר כמו של ורדה לא ראיתי מעולם.
היא הגיעה במכונית קטנה ואדומה. היא הוציאה ממנה שלוש מזוודות ישנות, אז רצתי לעזור לה. היא הודתה לי מאוד ונכנסנו לבית. ורדה התמקמה בחדר הטלוויזיה בקומה הראשונה. "המדרגות לא בשבילי. היא אמרה".
היא מזגה לנו שרי בכוסות קטנות שהוציאה מאחת המזוודות.
היא לא העבירה יותר חפצים מלבד קופסת עץ גדולה, בערך בגודל של אדם גבוה, שהובילו עבורה סבלים, כחצי שעה מאוחר יותר, והניחו בגינה.
ממזוודותיה הקטנות היא הצליחה לשוות לקומה הראשונה הלבנה תחושה ביתית. היא קנתה מנורת אהיל ישנה לקריאה, ותלתה ציורי פרחים בצבעי מיים על הקירות.
לאט לאט החלל הלבן המבריק והמאיים הפך לבית לבבי, כמעט חמים.
המסיבות ברחוב נמשכו כסדרן, וכוון שגם הקב"ט היה אורח קבוע בהן, וכמה מבכירי המשטרה, ומפלגת השילטון, וכוון שלרוב התושבים היה חריגות בנייה, שלא רצו שטלי תחשוף בתמורה להזמנת המשטרה, הן נמשכו שעות ולפעמים ימים.
לורדה זה בכלל לא הפריע. היא נהגה לטפח את הגינה שלה, בחריצות. מחליפה אדמה, חופרת תעלות, ונוסעת לחנויות להביא חלקי צנרת למערכת השקיה. היא לימדה אותי כל שידעה על גינון והשקיה. "הבן שלי לימד אותי הכל. הוא איש מקצוע אמיתי. הוא היה הראשון בארץ שהביא בריכות מתנפחות" היא אמרה, חבל .
התחלתי לבקר אותה בקביעות. עבדנו בגינה מוקדם בבוקר ובערב, אחרי שהשכבתי את הילדים לישון, חזרתי לתה ועוגיות. וכך יצא שצפיתי במסיבות האלה מקרוב: באברים החשופים של המשתתפים, בנגיעות שנעשו ללא הסכמה, בדליי הקיא של השיכורים, ובנערות המסוממות האבודות שהיו טרף קל לגברים המבוגרים.
ערב אחד, ורדה סיימה לגזום את הפרחים בדירה שלה, ואני הגעתי כמו תמיד להחזיר לה ספר ששאלתי. לפתע נשמע קול חבטה ענק, מלווה בקול פיצוח עצמות. אחריו שמעו את טלי צועקת צעקת שבר גדולה. ורדה ואני הבטנו דרך פתחי הגדר. אנשי המסיבה המטושטשים עמדו מעל הבריכה, נראים כמו מתים מהלכים. "אין מים" מררה בבכי ילדה בת שש עשרה בעניים גדולות חומות. ולרגע הייתה שוב בת שש.
"הוא מת" אמר גבר עב כרס כבן ארבעים.
כשהמשטרה הגיעה, השוטרים נאלצו להביא מנוף, לגופתו של ינון ניר, שהציג את עצמו כאיש "תעשייה". גופו היה שרוע מפוצח וטובל בשלולית דם, כמו כלב ים שהתפגר על החוף בטרם עת. נשמעו צעקות מכל עבר. האורחים מיהרו לזרוק את הסמים לשיחים ולהיעלם מהשוטרים.
ביום למחרת קראתי עם ורדה בעיתון שינון ניר היה עוד פחות סימפטי בחייו ממה שהיה נראה במותו. היו נגדו כמה הרשעות על תקיפה, הטרדה, ונערות דומעות שניצל את תמימותן בתעשיה. הוא אמר שהכל היה בהסכמה, שהן חיפשו אותו, אבל הבנות אושפזו בבית חולים על חבלות חמורות, והעניינים נידונו בבתי המשפט לנצח מבלי שיכנס לכלא.
לקח לטלי שבועיים להרים את המסיבה השנייה. היא הביאה חברת ניקיון מיוחדת לנקות את כתמי הדם מריצוף אבני הכורכר הכפריות. בשבועיים האלה הכלבים נבחו פחות, האזעקות הזעיקו פחות, החתולים רבו פחות, ויכולת לראות אנשים רגועים ברחוב נעצרים לקשור שרוך נעל.
אחרי שבועיים שוב נשמעה מוסיקת המסיבות, ריח המנגל עלה לשמיים. בערך בשעה שבע בערב, המוסיקה נפסקה, ומחלון ביתי ראיתי את אורחי המסיבה נסים על נפשם, בבגדיהם הלבנים האווריריים, נכנסים מהר למכוניות המפוארות ובורחים.
מיהרתי לביתה של ורדה שסיימה לעבוד בגינה. טלי, שבגדה הלבן היה מוכתם בדם, רעדה, מסביבה היו פזורים בקבוקי בירה ריקים ומאפרות מלאות. ורדה הציעה לה כוס שרי, מעבר לגדר, אבל טלי לא הפסיקה לרעוד ולצעוק.
אחרי זרם הדם שנבע מהג'קוזי, שהסתבר שהיה דם של עוף, טלי התקשתה מאוד לשכנע אנשים לבוא למסיבות שלה. היא ניסתה להפעיל את המוזיקה ולהזמין מספר חברים קרובים. היא אפילו נעזרה בנערות לויי. ובאמת היא הצליחה לגרור את הבחור מהרחוב. זה עם הכפכפים והטרקטורון, שתמיד חונה על מעבר החצייה ליד הגן, ועושה לי תנועות מגונות כשאני מצפצפת לו. זה שעלה לבני הקטן על הרגל, ובגללו היינו שבוע במיון.
אבל למזלו הרע של הבחור, הוא לא הספיק להכיר את נערות הליווי מקרוב, כוון שחש מיד בבטנו, ואחר כך הסתבר שחזר הביתה ומת אחרי יומיים ביסורים קשים מרעל עכברים , שהיה חבוי בתוך כריך הרוסטביף. אמרו שבסבלו הרב, בעודו שכוב בוכה על השטיח הלבן בסלון, הבטיח לבורא עולם הבטחות שונות: החל מלהיות נאמן לאשתו וכלה בלא לחנות על מעבר החצייה ליד הגן, אבל זה כבר היה מאוחר מידי.
טלי נחקרה במשטרה שבועות, מכורבלת בסרבל פשתן יוקרתי שהפך לסחבה, כוון שלא הסירה אותו כל אותה תקופה. אבל המשטרה החליטה שאין לה יד בזה.
מי הבריכה הפכו עכורים למרות שהגנן החליף אותם כל הזמן. טלי כבר לא יצאה להליכות, לא מרחה קרמים מלאי ויטמין סי בלילות. לא צבעה שיער. כאשר עזבה את הבית, עטויה באותו הסרבל, הייתה נראית מבוגרת בעשרים שנה, ואולי לראשונה בגילה האמיתי.
היא אמרה לורדה שהיא חוזרת לבעלה שחי באיטליה, והחזיקה חזק בקמע החמסה בעל העין הכחולה, ובספר תהילים קטן, שקיבלה מאמא שלה בחתונה בגיל שמונה עשרה.
מיותר לציין שאיש לא רצה לקנות בית שבו מי הבריכה עכורים תמיד, זורם בו דם של עוף בג'קוזי ושני אנשים, מגעילים ככל שהיו, מצאו בו את מותם בנסיבות מסתוריות.
אז ורדה קנתה מנאור בן עזרי את הבית שלו במחיר מגוחך והפכה לבעלת שני בתים.
בחודשים הבאים לא קרה דבר מיוחד. השכונה נעשתה שקטנה יותר ונראו אנשים ברחוב. ילדים יצאו לרכב באופניים, ונערים ונערות הסתובבו בערב צחקו ודיברו. משפחות יצאו לטייל ופגשו ברחוב משפחות אחרות. פרצופים קושרו לשמות, ושמות לחיוכים. על המדרכה לידנו שורטט משחק בגיר וילדים קפצו בו כשהם צוחקים.
יום אחד ורדה הגיעה לתת לי את כלי הגינה שלה ואמרה שהיא עוזבת. הבן שלה לא רצה לחזור לארץ. הוא בארצות הברית ויש לו עסק מצליח לבריכות פרטיות. היא מכרה את הבית לשתי משפחות נחמדות, שאני לא אדאג. ואפילו השאירה להם את משאבת הבריכה שלה. היא עוברת לגור ליד הבן שלה ובזכות העסקה הטובה שעשתה היא יכולה גם לכסות את החוב של הבן בבנק מסד. כיוון שפעם קנה דירה אצל קבלן שרימה אותו ונסע לאיטליה, ולכן הבן נאלץ לעזוב את הארץ, דבר ששבר את ליבו וליבה. הקבלן הוא נאור בן עיזרי, שאישתו היא טלי, כן, ממש מקריות..
היא ביקשה שלא אדבר על עבודת הגינה שלנו, החפירות, והצינור שחובר לבריכת השחייה של טלי. על דם העוף שנאלצה לקנות במרכז במחיר מופרז. יש אנשים שלא יבינו את רוח הדברים, ויכולים לפרש את זה לא נכון. לאנשים היום יש נטייה להוציא דברים מהקשרם. כמובן שלא תכננתי לומר מילה, וביקשתי ממנה לא להזכיר את רעל העכברים שהכנסתי לבחור הזה לכריך, הרי הסתתרתי שעות רבות בגינה וחיכיתי להזדמנות, וכשהלך לשירותים רצתי מהר והרעלתי את הכריך, בשמש הקופחת, בתנאים קשים.
סבלו הנורא על חייו הריקים חסרי המשמעות בא לקיצו בזכותי. אם היה חי היה מודה לי, אבל זה כבר לא יקרה.
שכנעתי אותה לא לעבור במרכז ולתת לבחור היקרן מחנות הבשר, יין שרקחה עבורו. היא צחקה בשובבות, ונתנה לי ספר של סיפורי מתח קצרים להחזיר לספרייה, נכנסה למכונית האדומה ונסעה. כשהחזרתי את הספר לקחתי את "סכנת הזרות" שתכננתי לקרוא וחזרתי הביתה.
ברחוב היסמין חנתה מכולה גדולה ולידה התרוצצה משפחה חדשה. צעדתי לעברם כאשת חברה ואמרתי שלום והצגתי את עצמי.
"סכנת הזרות" אמרה לי האישה. ספר מצויין. קראתי אותו אחרי "השפעת הבדידות " קראת?". הבטחתי לקרוא, והזמנתי אותם לקפה אחרי שיתארגנו בבית. קראו להם יעל ואיתן, והם היו השכנים השניים שהכרתי בשמם הפרטי ברחוב היסמין.