close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הודו להכל

    שריאל שמשיאן | סיפורים | התפרסם ב - 15.10.18

    דניאל הביט בי והחזרתי לו מבט, שאפתי כמה שיכולתי מבדל הסיגריה המלא בגראס שנותר בין אצבעותיי, פחדתי להיפרד ממנה, היא היתה הסיגריה האחרונה שתהיה בחיי, שתשב בנוחות בין שפתיי. לא היתה לי ברירה, הבטחתי לכל מי שמסביבי שהיום אני מסיימת עם החרא הזה, ואני אחת שעומדת בהבטחות שלה.

    הבטתי שוב בדניאל, איך הוא התרוקן מול עיניי. פעם הוא היה חסון ועמיד בפני כל המזגים העומדים לקראתו, והיום הוא סתם דניאל, עוד ילד שהלך לאיבוד, ואני לא יכולתי או רציתי לעשות עם זה כלום.

    הטיסה שלנו חזרה לארץ מדלהי היתה אמורה לצאת מחר בעשר בבוקר. קיבלנו הודעה שהיא תתעכב בשעתיים, ממש נותן לנו עוד מאה ועשרים דקות של חסד לפני הטיול האמיתי שמחכה לנו.

    דניאל כבר לא פחד. עיניו שידרו דממה, קו מנותק. לפני שלושה חודשים הוא כבר הפסיק להרגיש רגש אמיתי, הוא נדלק ונכבה כל כך הרבה, עד שהוא שכח איך מפעילים את הכפתור לבד.

    ואני? מה איתי, אני לא יודעת, אני תמיד הייתי זאת שמתאפסת על עצמי אחרונה, אבל מאז שהזמנתי את הטיסה חזרה לישראל, אני כבר מרגישה את הזרועות שנשלחות אלי מהארץ ולוחצות עלי להתקדם. לפעמים אני חולמת עליהן, מרגישה אותן עוטפות אותי עד חנק, לא מניחות לי לנשום. אני צועקת עליהן שאני עוד לא עליתי על המטוס, שיעזבו אותי, שיפסיקו למשוך, כי אני אתנגד, אני אמרוד.
    בדרך כלל אם מצבי טוב, אני מתעוררת עם קצת זיעה, שוטפת פנים וחוזרת לישון חלומות ריקים, כאלה שבבוקר אני מתעוררת וזוכרת רק ריבועים שחורים.
    לפעמים המצב קצת פחות נחמד. אני מרגישה איך אני נבלעת מתחת לאדמה על ידי יד ענקית שדוחפת אותי לרצפה, מרסקת אותי בכאב רב אל מתחת לאדמה, ושם למטה כשאני פותחת את עיניי, אני מגלה שאני מצליחה למצוא שקט שלא נברא, שאני מצליחה לנשום מחדש, עד שאני שומעת לפתע צעקות ורואה מסביבי מס הכנסה, ביטוח לאומי ואנשים שאומרים לי שאני צריכה להתעורר על עצמי באמת ולמצוא עבודה.

    ניסיתי להפסיק לחשוב על זה ולהביט אל עבר רכס ההימליה, לנסות לנצור אותם במוחי, את השקט הנצחי שהם מעניקים. לא שמתי לב אליהם מספיק בכל הזמן שלי כאן, ועכשיו כמו בחיים, לקראת הסוף, כשעוד מעט הם ייעלמו לי מהנוף, אני מבינה כמה זה יחסר לי, כמה ביטחון חתיכת הר לבן נוסך בי.

    ראג’ מזג לי עוד קצת צ’אי מסאלה. הוא דיבר עברית שוטפת אבל תמיד הרגשתי צורך לענות לו באנגלית, כדי לפחות לתת לעצמי תחושה שאני אורחת, שאני זרה כאן, לפני שאני מאבדת אחיזה אמיתית, לפני שאני מתחילה להרגיש בבית במקום לא שלי. לגמתי מהתה, הוא חימם את הלב שלי כמו שאף דבר אחר לא יכול לחמם.

    לא ראיתי את מדינת ישראל כבר ארבעה עשר חודשים. יותר משנה שלא פתחתי את הארון וראיתי את המדים הירוקים והמקומטים שלי תלויים על הקולב, מעל שלוש מאות שישים וחמישה יום שכף רגלי לא דרכה בחוף פרישמן בשבת בצהריים, כמיטב המסורת של חיי הקודמים. כל כך הרבה זמן שלא ישבתי לארוחת שישי עם המשפחה המפורקת שלי, שמקדישה שלוש שעות בשבוע כדי להראות לכולם שהיא לא, שהיא דווקא נורמלית יחסית לשבורים אחרים.

    הרגש של הגעגוע מעולם לא ניקר בי. כשאנשים דיברו על הבית, על האוכל של אמא, על המיטה שלהם או על להתקלח במים חמים בלי כפכפים הרגשתי ריקנות בפנים. האמת היא שאולי לאחרון קצת התגעגעתי, בתקופה האחרונה היה פה קר מאוד והייתי תמיד אדם של שמש למרות ואולי בגלל הקור ששרר בי בפנים.

    “את לא רוצה כבר לחזור?” ככה כולם שואלים אותי מאז שעברתי את שמונת החודשים. “די לרדוף אחרי חלומות ילדותיים,” אמא שלחה לי אחרי שסירבתי לענות לשיחותיה במשך ארבעה ימים, והאמת היא שרק עכשיו הבנתי שהיא צודקת, שכולם צודקים. למרות שסירבתי להודות בקול, אני מרגישה שאני במצב בריחה בחודש האחרון, ולא במצב של הגשמה עצמית כמו שדמיינתי לעצמי.

    לא בכיתי יום אחד מאז שנחתתי ביבשת הזאת. בהתחלה חשבתי שזה טוב כשכולם מסביבי בכו, כי אני חזקה, כי אני לא נותנת לכלום להשפיע עלי, אבל היום אני חושבת שלא היה בה משהו עמוק מספיק כדי לגרום לי להוריד דמעה, למרות שגם בארץ לא הייתי כל כך מעריצה של דמעות של עצב או כאב. מה שכן, כפיצוי, צחקתי הרבה בגלל הסמים, למרות שלרוב הם גרמו לי להשתתק ולרצות להירדם מיד גם בלי כרית.

    שילמתי לראג’ על התה של דניאל ושלי ועוד קצת טיפ, למרות שלא נהוג, כי בתכלס הוא עני והרגשתי לארג’ית כי נשארו לי עוד 200 רופי מיותרים לפני שאני עוברת לשקלים.

    הושטתי לדניאל יד והלכנו בחזרה לחדר שלנו, לבית שהקמנו לעצמנו פה בחודש האחרון. היה קשה לארוז ולא נותר הרבה מקום בתיק. הייתי בטוחה שהייתי מחוברת בכל הזמן הזה לטבע אבל הבנתי שהחומריות משתלטת עלינו גם כשאנחנו בטוחים שלא, גם כשאנחנו לא רוצים.

    נרדמתי בין הבגדים, או כמו שאמא שלי הולכת לקרוא לזה – “הסמרטוטים החדשים”, הרגשתי שדניאל מכסה אותי ואולי גם קיוויתי ששמעתי אותו קצת בוכה בשירותים. גם הלילה חלמתי על ידיים, שחומות וגדולות. לא ידעתי לזהות אם הן בצבע של אבא שלי או של ראג’, הפעם הן חיבקו אותי, ליטפו את ראשי ולחצו הפעל על מוזיקה כזאת של אושר ושל חלומות נעימים.

    ***

    התעוררתי בבהלה, שכחתי לשים שעון מעורר, שכחתי מה זה שעון מעורר, שכחתי שאני צריכה להתחיל לזכור מהי אחריות.

    סיימתי לארגן את המוצ’ילות, שטפתי פנים והערתי את הזומבי שלידי. הוא פקח את עיניו. הן היו אדומות, לא ידעתי אם זה כי הוא עוד מסטול או כי בלב יש בו עדיין עצבות. קיוויתי שזו האופציה השניה, אולי נותר בו עוד רגש אחרון כשהוא חי את המציאות בלי שום עזרה. חיבקתי אותו חיבוק של נצח, עד שכבר הידיים נתפסו והגב היה כואב, והלכנו לתפוס לנו מונית לשדה התעופה.

    דניאל אמר שהוא לא מאמין שהגיע הרגע הזה שהוא עוזב את האדמה שעזרה לו להתנתק. הוא כבר תכנן את הבריחה הבאה שלו, בלי לחשוב אפילו על הדרך הקשה שייקח לו להגיע אליה. אני הלכתי לשירותים. רציתי לבכות ולא הצלחתי. הבטתי למעלה וביקשתי, נותרה לי פה שעה אחרונה, תן לי לשחרר קצת, תן לי להרגיש את מה שכולם מרגישים, רק דמעה אחת, כזאת של עצב, של פרידה, שאני אוכל לסמן עליה וי.

    הרגשתי שההוא שם מסתכל עלי למטה, חושב קצת ולבסוף אומר לי שאני יכולה להמשיך עם החיים שלי גם במקום אחר, שעוד שעה פה לא נותנת לי דבר אחר, שהגיע זמן להרפתקה חדשה, שבתוך תוכי אני יודעת את זה כבר הרבה זמן. המסע שלי לא תלוי במקום או בדברים אחרים, הוא תלוי בי, רק בי, המושכות תמיד היו ויהיו בידיים שלי.

    כנראה שהסמים עוד לא הפסיקו להשפיע עלי, הלכתי לשטוף פנים וראיתי שנוזלת מאחת העיניים דמעה קטנה, הרגשתי שהיא נוצרה מתקווה. היא עשתה לי טוב, היא שחררה את המחסום האחרון, והודיתי עליה, תודה אמיתית כזאת שלא יצאה ממני הרבה זמן.

    עליתי למטוס, עם ערבוב של רגשות שעשו לי קצת כאב בטן, אבל דבר אחד ידעתי. מכאן הדרך שלי ממשיכה, לטוב ולרע, אבל היא לעולם לא נעצרת.

     

    שריאל שמשיאן

    שריאל שמשיאן, בת 22, סטודנטית לתקשורת ויחסים בין לאומיים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 3
    • 3
    • 3

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הַאִם אֶהֱיֶה כָּאן גַּם בַּקַּיִץ

    שחף ויאר
    הַאִם אֶהֱיֶה כָּאן גַּם בַּקַּיִץ – בּוֹכֶה, מִתְפַּקֵּעַ מִזֶּה הַיֹּפִי שֶׁאֵין...

    בּגד אחד

    ענת לויט
    חוּט מַחְשָׁבָה תּוֹפֵר אוֹתִי אֵלֶיךָ. גַּם אִם לֹא רְאִיתִיךָ שָׁנִים, אַתָּה...

    אוֹדוֹתָי

    מישל גרינברג
    אֵין לִי מָה לְסַפֵּר לָכֶם הַכֹּל בְּסֵדֶר. לִבִּי לֹא גַּס לֹא נוֹאָשׁ...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית