חלק א –

"מה אתה עושה?" איש קטן ועגול למדי נכנס לחדר ונופף בידיו בעצבנות.
איתן לא היה אמור להיות שם והוא ידע את זה אבל נמאס לו לחכות לחבילה שלו שהדואר הזה איבד.
היה זה הביקור השלישי שלו בסניף בניסיון למצוא אותה, למרות שהיה לו כמובן מספר מדף ג'. בביקור הראשון לא מצאו אותה ואמרו שאולי מנהל הסניף יכול לעזור. בביקור השני מנהל הסניף היה, אבל החבילה עדיין לא, והוא לא ידע איפה היא יכולה להיות למרות שהכריז שחיפש כבר מאחור. כשהגיעה הודעה שנייה מאיימת, שאם תוך יומיים החבילה לא תיאסף היא תישלח בחזרה לשולח, ואיתן היה בטוח שמצאו אותה ומיהר לסניף. אלא שגם הפעם לא היתה חבילה והפקיד רק אמר שהמנהל אולי יחזור עוד מעט ויוכל לעזור.
איתן רתח מזעם, אבל לא היה לו הרבה מה לעשות, אז הוא חיכה למנהל בירכתי הסניף. כשראה את הדלת לאחד לחדרים האחוריים של מרכזת הדואר נפתחה, הוא מיהר לחמוק פנימה בלי שאף אחד ירגיש. היה שם מסדרון מלא מדפים עמוסים מעטפות תפוחות שהוביל לחדר אחורי בו היו מונחות ערמות של קופסהות קרטון – חלקן על מדפים וחלקן על הרצפה. אולי היה סדר מסוים בבלאגן ששרר שם, אבל איתן לא הבין אותו.
הוא ניסה למצוא את ג' 5638, החבילה שלו. ובהעדר עקרון מסדר הוא פשוט התחיל לעבור על החבילות השונות בצורה רנדומלית למדי, מקפיד להחזיר כל קופסה למקומה למקרה שפספס משהו והכאוס הזה סביבו הכיל בכל זאת איזה סדר נסתר. ככה לא יהיה לדואר ישראל תירוץ לאבד את החבילה למישהו אחר. כאילו הם צריכים אחד.
איתן שמע את הדלת נפתחת מאחוריו. "אני מחפש את החבילה שאיבדתם לי," הוא ענה בעצבנות מבלי לחכות לשאלה או להסתובב. תשובה אגרסיבית שנבעה לא מעט מזה שידע שהוא לא כל כך בסדר.
"מי נתן לך להיכנס לכאן?" שאל האיש העגול שנכנס לחדר. ואז עבר לטון יותר מאיים, "תפסיק מייד את מה שאתה עושה ואל תיגע בחבילות יותר. תסתובב אלי."
לא היתה לאיתן ברירה והוא הזדקף, מסתובב לראות את מנהל הסניף מביט בו בכעס מהול בתחושה נוספת. איתן היה איש גדול, מטר תשעים ושלושה סנטימטרים וכמעט מאה ושלושים קילו שגימדו את רוב האנשים, ובטח מנהלי סניפים שהגיעו אולי למטר שבעים בכל כיוון בו זמנית ביום טוב. הוא ציפה למבט של פחד או לפחות דאגה בעיני מנהל הסניף נוכח ממדיו, אבל מה שפגש אותו היה מבט של אימה צרופה אליו לא ציפה.
"שמע חיכיתי לך ולא באת, ושלחתם לי הודעה שנייה כבר על החבילה הזאת, אבל אתם לא מוצאים אותה, אבל הגיעה הודעה שנייה, ויש מספר ג' אז היא בטח פה. אז החלטתי לחפש אותה בעצמי כי אתה לא היית, וגם בפעם הקודמת ממילא לא מצאת אותה…" איתן יכול היה להמשיך עם המונולוג הזה עוד איזה עשרים דקות רצוף, אבל פניו של מנהל הסניף החווירו והוא נראה כאילו הוא עומד לחטוף התקף לב, "אתה בסדר?" שאל איתן. דואג שמא הפחיד את המנהל יותר מדיי.
"צא מפה," לחש המנהל בקול שהיה מלא אימה יותר מכל דבר אחר, "צא מפה עכשיו."
איתן ראה מספיק סרטי אימה כדי להבין שכשמישהו כל כך מבוהל אומר לך ללכת, אתה הולך, לא מתווכח ולא מסתכל אחורה. הוא החל לרוץ לכיוון הדלת אלא שזו נטרקה בפניו, והוא לא הצליח לפתוח איתה אפילו שניסה.
"אתה לא הולך לשום מקום," הצטרף קול חדש לשיחה. קול שבא מכיוון ערימת החבילות. איתן הרגיש את הלב שלו הולם בקול. הלמות כאילו שאתה מרגיש גם בבטן. הקול דיבר בלשון אנושית, ובמילים ברורות לחלוטין, אבל היה בו אלמנט לא אנושי כלשהו. לא משהו רובוטי וחד כמו קול שבוקע ממכונה אליו אנחנו רגילים בימינו, אלא משהו רקוב, כאילו הקול מבעבע מבעד לשכבות של סמרטוטים רטובים.
הוא הסתובב לאט ולא ראה איש בחדר "מי זה?" שאל, מנסה להישמע מתריס, ומצליח חלקית בלבד.
מבין החבילות עלה יצור קטן שנראה כמו שילוב מוזר בין גרמלין לבין חשופית. היה לו גוף רירי שנראה כמו חתיכת סמארק שמנמנה. מתוך הריר התרומם פלג גוף עליון של שד ירקרק עם אוזניים גדולות ומחודדות. הגובה שלו לא היה יותר מחמישים סנטימטר, אבל היה בו משהו מבחיל ומעורר אימה, כמו שהיית מצפה אילו ראית חילזון בגודל חצי מטר. החילזון התעלם מאיתן ופנה למנהל הסניף, "מי זה הוא?" שאל.
מנהל הסניף מלמל, "הוא אזרח, הוא לא צריך להיות פה, הוא לא שייך, תן לו ללכת."
"ללכת," אמר היצור בקול ארסי, "אתה מנסה לרמוז שאני לא יודע ללכת?"
"מה?" אמר מנהל הסניף מזיע כולו "לא, לא, מה פתאום. זה לא קשור, הוא פשוט אזרח, תן לו לצאת מפה."
"אבל הוא ראה אותי," ענה היצור, "והוא חיטט בחבילות של הבוס. אי אפשר לתת לו – – ללכת," אמר כשהוא מוסיף שאט-נפש מודגשת במילה האחרונה. "הוא יגיע רק למקום אחד. למכרות."
מנהל הסניף החוויר עוד יותר ואיתן החליט שמספיק ודי.
"אין לי מושג ומה ומי אתה," הוא אמר, מתקרב ליצור וחושב איפה יהיה הכי פחות מגעיל לתפוס בו "אבל מספיק עם זה כב…" התנועה המאיימת של איתן לא הסתיימה. הרכיכה החווה איזה תנועה מבטלת עם היד שלו ואיתן מצא את עצמו קפוא במקומו. לא מסוגל לזוז.
"מי זה הליצן הזה? איך הרשית לו להיכנס לפה?" שאל השד החלזוני את מנהל הסניף שלא הפסיק לרעוד כולו, "מאיים עלי כאילו הוא יכול לעשות משהו. פתטי."
"זה לא, אני לא, לא הרשיתי לו להיכנס, הוא פשוט נכנס," גמגם המנהל. כשהיצור הרירי החליק במורד ערמת החבילות.
איתן ניסה בכל כוחו להזיז לפחות אצבע אחת, אך ללא הועיל, לא משנה כמה ניסה, שום שריר בגופו לא נענה לו.
היצור הרירי החל סובב סביב איתן, ואז לטפס במעלה הרגל שלו. כל גופו של איתן ביקש להתכווץ ולהצטמרר בגועל ולא הצליח. השיתוק המפחיד הפך לאימה של ממש כשאיתן הרגיש איך היצור תופס בלחיים שלו ומושך עצמו למעלה כך שיהיה פנים אל פנים מולו, "אתה אקזמפלר לא רע" הוא אמר. "גדול, חזק, בריא, אולי אפילו אינטליגנטי, הרבה יותר טוב מהזבל שהם שולחים לנו בדרך כלל." היצור הסתובב והציב עצמו על הכתף של איתן.
הוא פנה שוב אל מנהל הסניף. "יש לך מזל," הוא אמר, "יכול להיות שאסלח לך על עברת הבטיחות החמורה שבוצעה כאן ולא אשלח גם אותך למטה. אם הבחור הזה יתגלה כרכש מוצלח ולא חלק מאוסף ההומלסים והמקרים הגבוליים שאתם שולחים אלינו בדרך כלל."
החילזון הנוראי ירד במורד הגב של איתן, מה שהביא איתו גל חדש של צמרמורת שהיתה נוראית פי כמה כי גופו של איתן לא היה מסוגל לשחרר ולו רעד קטן, וכולו היה כלוא במחשבותיו.
"יש שיקולים," התחיל המנהל לענות בקול רועד, "זה לא אני מחליט, אבל אנחנו שולחים את הכי טובים שאנחנו יכולים בלי שישאלו שאלות מיותרות."
החילזון העיף בו מבט מזלזל ואמר, "אני מכיר את התירוצים שלכם והם לא מרשימים. לא אותי, ולא את הבוס. אני אשלח צוות טרוגלודיטים לאסוף אותו עוד מעט, אבל בינתיים אני צריך עדכונים על מה שקורה פה בסניף."
המנהל, שנותר חיוור למדי התחיל ממש לבכות "למה?" הוא שאל, "משהו לא בסדר? אני תמיד מקפיד להעביר את מכסת החבילות שלנו למקדש."
"המכסות בסדר, תרגע. למעשה אפילו עברתם את המכסות החדשות של המסחר באינטרנט, יפה מאוד. אבל אנחנו דואגים מהנוכחות של הדוורים, ורציתי לשמוע ממך אם שמת לב לאיזושהי פעילות חריגה בתקופה האחרונה."
"אין אצלי דוורים, אני מבטיח לך," ענה המנהל, מקבל קצת יותר ביטחון כשהוא מרגיש שהנושא איננו הראש שלו או גורל גרוע מזה, "אני מפעיל סניף דואר מסודר."

איתן התגבר קצת על האימה שבמסע החילזון לאורך גופו, וניסה לעקוב אחרי השיחה, אבל הוא לא ממש הצליח להבין על מה הם מדברים. כלומר השירות בדואר באמת היה מזעזע, אבל היה דוור בשכונה שלו. הוא ראה אותו מחלק דואר משהו כמו פעמיים בשבוע, למה המנהל אומר שאין דוורים? ומה אכפת ליצור מהם?
איתן הוסיף לנסות להשתחרר מהשיתוק, הוא חשב שאולי הצליח להזיז את קצה הזרת, אבל הוא לא היה בטוח.
"היה לי הרבה יותר קל להאמין לך אם לא היו קורות פה תקלות בטיחות כמו זה," אמר היצור והצביע על איתן.
המנהל שוב התחיל לרעוד ולגמגם איזה תשובה כשלפתע נשמע פיצוץ.
משותק, איתן לא יכל להסתובב לראות מה קורה, אבל מישהו צעק "פצצת מלח!" וחבילה של מלח שולחני פשוט, מהסוג שקונים בסופר, עפה מעל לראשו של איתן ונחתה ליד החילזון. המלח התפזר לכל עבר, וחלק ניכר מהגבישים הלבנים נחתו על גופו החלזוני של השד. מעולם לא נשמעו צווחות כאב מספקות יותר מאלו שהשמיע היצור כשמלח ספח את הנוזלים מגופו ושחרר את איתן מהשיתוק הנורא.
איתן לא חיכה אפילו לרגע, ומיקד את כל הזעם, האימה, והתסכול שלו בבעיטה ברגל ישרה, שפגעה במרכז גופו הרירי של היצור והעיפה אותו כנגד הקיר. כוחה של הבעיטה והמלח שיטחו את היצור ואיתן עמד להסתער ולחנוק את החלק האנושי של השד כשיד אחזה בכתפו.
"אתה, בוא איתנו," אמרה מישהי לבושה בציוד קרבי מלא וגררה את איתן החוצה מהמחסן של הדואר, בעוד מישהו אחר קושר את המנהל וסותם את פיו.
"מה זה? מי אתם?" שאל איתן, מנסה להבין אפילו חלק מהבוקר רווי האירועים שעבר עליו.
"אני אלכס, ואנחנו הדוורים," היא ענתה וחצי משכה חצי זרקה אותו לתוך וואן דואר אדום עם חלונות אטומים שחיכה בכניסה לסניף.
"דוח מצב," היא קראה לשאר חברי הקבוצה שמיהרו חזרה לתוך הוואן. היה שם איש אחד מקריח וקצת שמנמן בשם מיכאל, ועוד בחור צעיר ורזה מאוד, שלא ממש סיים עם פצעי הבגרות שלו.
"אין אצלנו, ושד מסוג ד'2 הושמד. נתפסו מנהל סניף לחקירה, ובלתי מעורב שצריך להחליט מה לעשות איתו," ענה מיכאל השמנמן בזמן שסגר את הדלתות ודפק על המחיצה שהפרידה בין החלק האחורי של הוואן לתא הנהג.
"הבלתי מעורב זה אתה," אמרה אלכס לאיתן, "ואם אתה רוצה שנחליט שאתה נשאר בחיים, כדאי שלא תעשה צרות במהלך הנסיעה."
איתן לא התכוון לעשות שום צרות בעיקר כי היה עוד המום לחלוטין, ולמרות האיום, שנראה מוזר ממי שהרגע הצילו אותו, אפילו לא שקל לנסות ולברוח. הוא היה אסיר תודה לחבורה המוזרה הזאת על ששחררה אותו מהיצור הדוחה, ולא היתה לו באמת ברירה, אז הוא הרים ידיים להראות שאין לו שום כוונה לעשות צרות. "מה פתאום צרות?!" ענה. "ותודה שהצלתם אותי. מה זה היה הדבר הזה?"
"זה היה שד, שד לא בכיר במיוחד, אבל גם לא מישהו שאפשר לזלזל בו."
"מה שד? ממתי יש שדים?"
"תמיד היו, רק צריך לדעת לראות אותם."
"לראות אותם? איך? אני אף פעם לא ראיתי כלום."
"עד היום."
"עד היום, ועד בכלל. מה פתאום התחלתי לראות שדים? מה השתגעתי?"
"זה תלוי בהגדרה שלך לשיגעון."
"ההגדרה של להיות משוגע, לראות דברים, לשמוע קולות שלא שם."
"אז לפי ההגדרה הזאת אתה לא משוגע, הדברים האלו בהחלט שם."
"אז אני לא משוגע?"
"תלוי, רוב האנשים שקוראים לעצמם 'נורמליים' לא רואים אותם. אבל השדים אמיתיים לגמרי ושולטים על חלק גדול מהעולם שלנו."
איתן לא הבין כלום. הוא הניד בראשו ושקע בדממה, מנסה לעכל ולהבין את התשובות שקיבל ואת מה שעבר עליו. חלק ניכר מהמוח שלו רצה לבטל את כל מה שקרה לו הבוקר. להתייחס לכל זה כמו חלום מוזר ולשכוח אותו. אבל הוא הרגיש את הגועל של הרגל הלחלוחית והרירית על הגוף שלו, ולא יכול היה לשכוח את מה שראה. במשך שאר הנסיעה הוא נותר בוהה בחלל, שקוע במחשבות.
גם שאר הנוסעים שקעו כל אחד בעולמו, והנסיעה בחלק האחורי של הוואן האטום עברה בדממה מוחלטת. איתן לא ממש שם לב לכמה זמן עבר, אבל בשלב מסוים הרכב עצר, הדלתות נפתחו לתוך האנגר ענקי שהזכיר את המדפים בסוף של איקאה.
"הי סוכר, שמעתי שהלך מעולה היום," אמר בחור חמוש מכף רגל ועד ראש לאלכס כשיצאה מהחלק האחורי של המכונית. הבחור לא היה נראה יוצא דופן בסרט מלחמה אמריקני, כולל תספורת ג'ארהד של מרינס ואפוד מלא כיסים, אלמלא היתה תלויה לו חרב ארוכה ורחבה על ירך שמאל.
"אל תקרא לי ככה," ענתה לו אלכס בקור מצמית שלא נראה כאילו הרשים אותו מי יודע מה, "וקח את מנהל הסניף הזה לחקירה."
הבחור החמוש הרים ידיים ותפס את המנהל מהצווארון, מוליך אותו לעבר אחר המעברים ונעלם מעבר לפינה.

חלק ב'