close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הגיאומטריה של האפלה

    רן יגיל | מאמרים | התפרסם ב - 22.11.26

    אפלה בחיי, עמוס אדלהייט, עמדה חדשה, 50 עמודים, 70 שקלים

    בספר השירה החדש של עמוס אדלהייט האפֵלה איננה רק עוד מטפורה. היא כמעט גוף שאפשר לגעת בו. "אפלה בחיי" זהו אולי ספרו הפסימי ביותר של המשורר, ספר קודר, אפלולי, שמציב את האדם בתוך מציאות של בדידות, מאבק ושבר. עם זאת האפלה שלו אינה עומדת לבדה. מולה ניצב אור גדול, בוער, לעיתים מסמא ושורף. בין שני הכוחות האלה מתנהלת השירה: לא כהתבוננות שלֵווה בעולם, אלא כמאבק על עצם האפשרות להתקיים בתוכו.

    אדלהייט, משורר ותיק ומעורכי כתב העת "עמדה" במשך עשרות שנים, הוא אחד המשוררים בעלי העולם הפואטי המובחן בשירה העברית-ישראלית העכשווית. שירתו אינה מתמסרת בקלות. היא תובענית, שכלתנית ודחוסה מאוד, לעיתים עד כדי הקשחה מכֻוונת של הלשון. אין זו שירה המבקשת לשאת חן בעיני קוראיה, והדבר האחרון שאפשר לומר עליה הוא שהיא מתנחמדת. היא דורשת קורא מיומן, מיטיב קְרוא, המוכן לשהות בתוך שורה, לחזור אליה, להקשיב לה ולנסות לפענח את יחסי הגומלין בין המילים. גם שירים קצרים שלו עשויים להכיל דחיסות סמנטית ומחשבתית של שיר ארוך.

    אפשר לזהות בשירת אדלהייט כמה מרחבים פואטיים החוזרים ביצירתו. הראשון הוא נוף גיאומטרי מופשט, שהייתי מֵעֵז לקרוא לו לעיתים נוף של דמיון מדעי או מדע בדיוני. זהו עולם של תדרים, חללים, כוחות, התפרקויות, מערכות שמימיות ומרחבים שאינם כפופים בהכרח לחוקי המציאוּת המוּכּרת. מצבי הנפש אינם מתוארים בו באמצעות וידוי ישיר, אלא מקבלים פרישה בנוף מופשט, כמעט פלנטרי. לצד הנוף הזה מתקיים נוף קונקרטי מאוד: חוף ים, שכונה תל אביבית, דרך, עיר, מדבָּר, פרטים מקומיים ושרידים של היסטוריה. זאת קונקרטיזציה המזכירה משוררי נוף טבע ונוף אורבני כמו אבות ישורון האַ-טונאלי ואסתר ראבּ המצלולית. בספרו המוקדם והיפה "איגרת מפלשתינה" אפשר היה להיווכח בכוחו של הנוף הממשי, על פרטיו ועל המטען ההיסטורי שהוא נושא. המפגש בין הנוף הגיאומטרי המופשט לבין הנוף הארצישראלי והאורבני הוא אחד מסימני ההיכר המובהקים של שירתו.

    "האפֵלה בחיַי מדבּיקה את החלל באפֵלה דביקה יותר / ששמה הבדידות הגדולה / של בודדים כמו נהרות גדולים / יושבים בחמסין // ובמטר / על בְּדל אדמה / בַּגליל / ששמה הבדידות הגדולה שבין כּוכבים גלקסיות חלליות שטות".

    שני הנופים הללו אינם מנוגדים זה לזה. הם מתקיימים בעת ובעונה אחת, ולעיתים הנוף הממשי מתגלה כקליפה חיצונית של נוף נפשי. במובן הזה אפשר לחשוב על שירת יאיר הוּרביץ, שגם בה הנוף החיצוני נעשה מרחב של תודעה ומצב נפשי. אלא שאדלהייט שכלתני יותר מהוּרביץ. הוא אינו מניח לדימוי להתפתח רק מכוח האסוציאציה וההִדהוד הלירי, אלא בונה סביבו מערכת צפופה של יחסים, חזרות והסטות סמנטיות. הנוף אצלו אינו רק מראה; הוא מנגנון מחשבתי.

    ב"אפלה בחיי" המנגנון הזה נעשה קודר ומאיים במיוחד. האפלה אינה רק היעדר אור. היא כוח פעיל, נוכחות שממלאת את החלל. אפשר לחשוב כאן על לשון המקרא בפרשת מכת חושך: "וַיָּמֵשׁ חֹשֶׁךְ" (שמות י, כא). החושך אינו רק מצב שבו אין רואים; הוא נעשה ממשות שאפשר למשש אותה. גם במסורת חז"ל ובמדרשים מתעבֶּה החושך לכדי חומר כמעט מוחשי. הקִרבה הזאת מעניינת במיוחד אצל אדלהייט, משום שגם בשירתו האפלה אינה רק תיאור של מצב רוח. היא מרחב פיזי ונפשי כאחד, דבר שאפשר להיתקל בו, להיאבק בו, להיחנק בתוכו. הכותרת "אפלה בחיי" אינה מציעה אפוא רק הודאה אישית בקדרות, אלא כמעט הכרזה על מצב קיומי.

    אלא שכאן נכנס לתמונה הניגוד הגדול: האור. לא אור מרפא, לא אור של נחמה או של גאולה, אלא אור עז, שמש בוערת, מסנוורת, לעיתים זכרית באופייה. השמש והירח בשירת אדלהייט אינם רק פרטים בנוף. הם כוחות הפועלים בעולם, כמעט דמויות זכריות בעלות רצון ונוכחות, המדברות אל העיר ועם העיר, דמות נקבית. מתרחש כאן עימות בין פלאי הבריאה, בין מחזוריות היממה והקוסמוס, לבין מה שהאדם ברא לעצמו: העיר, המרחב האורבני, התרבות האנושית. העיר אינה בהכרח ניצבת במרכז הבריאה; היא לעיתים גוף זר, יצירה אנושית הנחשפת לעוצמתם של כוחות גדולים ממנה.

    "האם זה הכול אמר שמש / האם זה הכול אמר ירח / האם זה הכול אמר ים / זה הכול אמרה עיר / נפרמתי מבְּסיסי הצבאי / פרום כצֶמֶר עננים מתפזר / עכשיו // אני // נוכחותהּ // נוכחותי // בחללהּ // בחללי // חיכּוך הלילה בְּחלוני / חיכּוך הלילה בִּגרוני".

    מכאן גם האווירה הצבאית, הכמעט מיליטריסטית, החוזרת בספר. המרחב הפיוטי נדמה לעיתים למוצב חזיתי, לבסיס קדמי, לעמדת המתנה לקראת קרב. יש בו דריכות, חיכּיון, חשד, היערכות לקראת התנגשות. האדם אינו מתבונן בעולם מבחוץ; הוא נמצא בתוכו, בתוך זירת מאבק שאין לו בהכרח תכלית ברורה או הכרעה. במובן הזה עולה על הדעת עולמו של פרנץ קפקא: האדם הנאבק בתוך מערכת כוחות שאינו מצליח לפענח עד תום, מערכת שבה עצם המאבק נעשה תנאי הקיום, כשם סיפורו המוקדם של קפקא: תיאור של מאבק. אצל אדלהייט המאבק הזה מתקיים גם בתוך הנפש עצמה. האני נדרש להתמודד עם כוחותיו, עם זיכרונותיו, עם בדידותו ועם האפשרות שהעולם החיצוני אינו אלא הקרנה של המלחמה הפנימית: "אני ברעבוני הבּסיסי / בִּבסיסי הצבאי מחכֶּה לְאות".

    הדבר מתבטא גם במבנה השירים. אדלהייט נוטה לעיתים לשיר קצר, שבתוכו מופיעה לפתע שורה החורגת מן המבנה, מתארכת או נפרדת ממנו מבחינה טיפוגרפית. השורה החורגת אינה קישוט גרפי. היא יוצרת מתח בין מה שנאמר לבין האופן שבו הדברים מונחים על הדף. לעיתים נדמה שהשיר אינו יחידה סגורה אלא פרגמנט מתוך רצף גדול יותר. למעשה, אפשר לקרוא את הספר כולו כרצף של פרגמנטים, פיגמנטים לשוניים וצבעוניים, הנקשרים זה לזה באמצעות חזרות, הדהודים ומוטיבים חוזרים. משפט כמו "מאה חלונות צופים אל לילה אחד" מקבל מכוח החזרה מעמד כמעט מאגי. הוא אינו רק מתאר תמונה; הוא נעשה לחש, מעין נוסחה החוזרת אל התודעה ומטעינה אותה מחדש. החזרה אינה משכפלת את המשמעות אלא מעמיקה אותה, כמו צבע הנמרח שוב ושוב על אותו משטח.

    גם הפתיחה בשאלה היא מאפיין מובהק של שירתו. שאלות כמו "מי נותר?", "מי באפלולית?", "מי כאן גיבור?" אינן שאלות רטוריות שנועדו להוליך לתשובה. הן חידות קיומיות. הן מעמידות את הדובר מול עולם שאיבד את המובנות שלו. מי נותר אחרי שהכול התפורר? מי נמצא בתוך האפלולית? מי מסוגל עדיין להיחשב גיבור? עצם השאלה היא כבר ביטוי של מאבק, ניסיון לאתר נוכחות אנושית בתוך מרחב שהולך ומתרוקן ממנה.

    הנה מבעים ושורות של אדלהייט שיוכיחו את הדברים: "מתפורר ים לפרודות התפורר האוויר" מתרחש פירוק של יסודות העולם. הים והאוויר, שני חומרים בסיסיים של הקיום, חדלים להיות מרחבים יציבים. גם היום מיתמר מבסיסו, מותיר אחריו אוויר חרוך ופריך, והלילה נעשה חלק ממערכת של התפוררויות. זהו נוף שכמעט אפשר לדמיין אותו כיקום בעל פיזיקה עצמאית. אלא שבתוך המרחב הקוסמי הזה מופיעה גם הבדידות האנושית, עד לשורה המוחצת הקונקרטית: "זאת הבדידות הגלילית בגרון". כאן מתרחש המעבר המרתק מן המרחב אל הגוף. הבדידות אינה עוד תופעה שמימית או נופית; היא נתקעת בגרון, במקום שבו נפגשים הנשימה והדיבור, השירה והשתיקה.

    בשיר אחר מופיעים המדבָּר, החמסין, הדרך לפָּארן, עמודי החשמל והשדרות הנפתחות אל הים. אלה פרטים של נוף ממשי, ישראלי, שאפשר לזהותו. אלא שהם עוברים טרנספורמציה בתוך לשונו של אדלהייט: המדבָּר פועל בתדר משלו, החמסין נעשה חלק מן הערנות הקוסמית, והמרחב המקומי מתפוגג אל תוך מערכת של אותות ותדרים. ובכל זאת, דווקא הופעתו של השלדג הגמדי, לצד הדרך, מעניקה לרגע עוגן מוחשי לעולם הזה. הציפור אינה מבטלת את המופשט; היא חיה בתוכו. כך נוצר המתח המיוחד בין הנוף הקונקרטי לבין הנוף הפנימי, בין המוּכּר לבין מה שנראה כאילו הגיע מכוכב אחר.

    בשיר נוסף מופיעים הים, חוף הסלע, העיר התלויה בחלומה והזכוכיות המתנפצות כמו עיר בנובליטה פנטסטית של מייקל מורקוק. גם כאן המרחב החיצוני נעשה מרחב של תודעה. השורה "זאת הבדידות הגלילית בגרון" מקבלת כאן משמעות נוספת כשהיא מופיעה בתוך עולם של התנפצות, של אופק מאדים ושל עיר שבויה בחלומה. הבדידות היא בעת ובעונה אחת מקומית וקוסמית, גופנית ומופשטת.

    הטון הלירי של "אפלה בחיי" מזכיר לי, במידה מסוימת, את "אנקראון על קוטב העיצבון" של אורי צבי גרינברג. לא מדובר בזהות סגנונית, כמובן, אלא בקִרבה של תודעה לירית הניצבת מול עולם גדול, מאיים, רווי כוחות, ומנסחת את מצוקתה לא באמצעות וידוי קטן אלא באמצעות התנגשות בין האדם לקוסמוס. אצל שני המשוררים הליריות אינה בהכרח רכות או אינטימיות במובן המקובל; היא עשויה להיות התפרצות, מאבק, הצבת האני מול כוחות אדירים ממנו. אצל אדלהייט, עם זאת, ההתפרצות מרוסנת על ידי מבנה שכלתני ודחוס יותר.

    "קוצֶר ידן של מילים מתגבר בַּלילה / נתחים מגוף הלילה / מתפזרים באפלת חיי עד שאין הבדל בין הלילה לבין חיי / ואין הבדל בין קוצֶר ידי וקוצֶר ידן של מילים / נותרנו אפלים אני ומילים / ככה המשכנו / באפלה לחגוג את אורו המשכֵּר של היום / את חומו המיטיב / על קוטֶב / עיצבוני בְּלילה ערירי עומד בַּחוצות".

    אם לחפש מקבילה מוזיקלית לשירה הזאת, הייתי חושב על הג'אז החופשי והא־טונלי של ג'ון קולטריין. לא על מלודיה המתפתחת בתוך הרמוניה מוכרת, אלא על רצף צלילים המתנגש, מתפרק ונבנה מחדש. יש כאן דיסוננס, אך אין זו שרירותיות. מתחת לכאוס לכאורה מתקיימת משמעת פנימית, מערכת של חזרות, מוטיבים ותנועות. השירה דורשת מן הקורא להקשיב לה כפי שמקשיבים ליצירה מוזיקלית שאינה מגלה את מלוא משמעותה בהאזנה ראשונה.

    דווקא על רקע הניסיוניוּת המוּקשה הזאת מפתיעים שירי האהבה של אדלהייט. שיריו הקצרים והסונטות החופשיות שכתב בעבר המופנים אל נמענת או אהובה מגלים צד אחר ביצירתו. לכאורה יש כאן דיסוננס בין השירה השכלתנית, הגיאומטרית, הקוסמית, לבין הרגש האינטימי. אבל אולי אין זה דיסוננס כלל. גם שירי האהבה אינם בהכרח מבקשים להתמסר לרגש באופן פשוט. הם מאפשרים לו להתקיים בתוך מסגרת צורנית, בתוך מתח בין קִרבה לריחוק, בין נוכחות להיעדר. דווקא משום שהשירה אינה מתרכּכת בקלות, הרגעים שבהם היא פונה אל אהובה נעשים מפתיעים ויפים כל כך.

    "אני רוצֶה שתיגעי בַּבּדידות המופלאה שלי / כמו חֶדֶר בוער המחשבה על בּדידותי המופלאה / בתוך חדר שבו אני בוער מעצם המחשבה עכשיו / רהיטים עולים באש ורוח מִתְרַחְרֵחַ בחוץ כְּים לוחך / אֶת בדידותי הסחרחרה המסתחררת באפלת היום באפלת הלילה / דירות ששכרתי בערים הבודדות שלי / חדרים מסוחררים / מבדידותם / ממתינים לנו בקצה הפלנטה / בַּגליל הבוער / בַּמִּדְבָּר הבוער".

    "אפלה בחיי" הוא ספר שאינו מבקש לנחם. אין בו הבטחה שהלילה יחלוף, שהשמש תביא עִמה גאולה או שהבדידות תתפוגג. היופי שלו נובע מן המאבק בין האפלה לאור, בין החומר המתפורר לבין השמש השורפת, בין המרחב הקוסמי לבין הגרון האנושי. זהו ספר שמעמיד את הקורא מול שירה שאינה מקילה עליו, אך גם אינה מסתפקת בהפגנת קושי. הדחיסות, ההפשטה, החזרות והפרגמנטים אינם תרגילים צורניים בלבד; הם הדרך שבה המשורר מנסה לגעת במציאות שאינה ניתנת עוד לתיאור פשוט. לא הכול בספרות צריך להיות נחמה, חמלה, ציפורים ופרפרים. לעיתים דווקא האפלה היא שמאפשרת לראות את הדברים בחדות רבה יותר. אדלהייט אינו מבקש להאיר את החשכה מבחוץ. הוא נכנס לתוכה, ממשש אותה, נאבק בה, ומנסה למצוא בתוכה את שארית האור. זהו ההישג העיקרי של הספר: לא הניצחון על האפלה, אלא הפיכתה לחומר של שירה.

    רן יגיל

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    קוצים

    שחר שמאי
    קוֹצִים קוֹצִים אֲנִי זוֹכֵר יָמִים כְּבֵדִים וּסְמִיכִים כְּעָשָׁן וְאֵגֶל זֵיעָה שֶׁמְּטַפְטֵף...

    נעים להכיר – מאיה בנבנישתי

    מאיה בנבנישתי נולדה וגדלה באילת. היום היא מורה בשנתה השמינית למקצוע...

    נעליים אדומות

    אירית שושני
    נַעֲלַיִם אֲדֻמּוֹת קָנִיתָ לִי מְחֹרָרוֹת בְּצוּרַת פֶּרַח יָשַׁבְתִּי בַּגַּן וְקוֹנַנְתִּי עַל...
    דילוג לתוכן