תומאס הביט מבעד לחרכי התריס.
נחיל אדם אינסופי עבר ברחוב מתחת לביתו. אלפי אנשים. אולי יותר. הם צעקו בקצב אחיד:
דמוקרטיה!
דמוקרטיה!
דמוקרטיה!
אחרי 25 שנות רודנות, שלטונו של הקיסר אלברט קרס כמגדל קלפים. בקרוב ייערכו בחירות דמוקרטיות.
שחר חדש האיר על ויזגוטיה הצפונית.
דמוקרטיה!
דמוקרטיה!
תומאס פחד. זה היה פחד מצמית, חייתי.
היתה לו סיבה טובה לפחד: כמה שעות קודם לכן נחשף ברשת מאגר המידע הסודי עם פרטיהם של כל אנשי "הארגון" – שמה הלא רשמי של המשטרה החשאית הידועה לשמצה.
תומאס היה אחד מהם.
הוא לא היה סוכן חשאי. גם לא חוקר. או סוהר. הוא לא דפק על דלתותיהם של מתנגדי משטר באישון ליל. הוא לא עינה אנשים במרתפים חשוכים עד שיודו במעשים שלא עשו או יפלילו את חבריהם. הוא אפילו לא גייס שטינקרים.
תומאס היה בסך הכול מכונאי רכב: החליף קרבורטורים, עשה טיפולי 10,000, תיקן ראשי מנוע בוגדניים. זו היתה עבודה טובה עם שעות נוחות, הפרשות לקופת גמל ואופציה לקביעות אחרי עשר שנים.
עדיף להיות עובד מדינה מאשר לקרוע את התחת במוסך פרטי.
לפעמים, כשהיתה מגיעה אליו לטיפול אחת מהמכוניות המסחריות האלה של המשטרה החשאית – מי שלא הכיר, יכול היה לחשוב שזה רכב של מאפייה או של מכבסה – צריך היה לנקות מאחורה את כתמי הדם. לפעמים גם כתמים אחרים.
תומאס לא היה מסוגל. תמיד היה מבקש מאחד העוזרים שלו לעשות את העבודה השחורה.
הוא לא היה מסוגל לראות דם.
איך אמא שלו תמיד אומרת? "תומאס לא מסוגל לפגוע לרעה אפילו בזבוב."
ובכל זאת.
במוקדם או במאוחר הם יגיעו גם אליו.
ואל ילדיו.
תומאס הביט בהם.
גונטר בן העשר ישב והכין שיעורים בחשבון. אנה בת החמש שיחקה על השטיח.
מאז מות אשתו גידל אותם כמעט לבדו.
ברשת כבר החלו מסתובבות שמועות על אנשי "הארגון" לשעבר שהוצאו בכוח מבתיהם. אפשר רק לדמיין מה עלה בגורלם.
מה יקרה אם ההמונים חדורי הנקמה יגלו שממש ברחוב שבו הם צועדים מתגורר אחד מאנשי "הארגון"? מה יעשה תומאס אם הם יעלו לכאן? הרי זה לא יעזור לו אם יאמר להם שהוא בסך הכל מכונאי, שהוא לא מסוגל לפגוע לרעה אפילו בזבוב, כמו שאימא שלו תמיד אומרת.
אין לו ברירה. הוא יגן על משפחתו בכל מחיר.
תומאס ניגש אל ארון הבגדים. מאחורי החולצות היתה כספת קטנה. הוא פתח אותה והוציא את הגלוק 19 שלו. קטן אבל אפקטיבי.
אשתו תמיד שאלה בשביל מה הוא צריך להחזיק אקדח.
בדיוק בשביל זה, חשב.
אם הם יבואו, הוא יחביא את ילדיו בארון ויילחם.
הוא ילחם עד הסוף, חשב, והכניס מחסנית לאקדח.
אבל אז עלה במוחו רעיון.
תומאס לקח את התיק שהיה תלוי ליד הדלת ודחף לתוכו את האקדח. רק ליתר ביטחון.
"בואו ילדים," אמר.
"לאן?" שאל גונטר.
"לטייל."
הוא אחז בידו של גונטר, הרים את אנה הקטנה וירד לרחוב.
תומאס הצטרף להמונים והחל לצעוק יחד איתם:
דמוקרטיה!
דמוקרטיה!
דמוקרטיה!
**איור ראשי:שרון וובר-צביק.
ספור מעורר מחשבה כתוב נהדר של יואב קרן עם סוף פתוח
סיפור סוחף ומצוין על האנשים שלא זוכרים בדרך כלל. חזק מאוד.
תודה מאיר
תודה ענבל