בסדרה חדשה – "מי זו אמריקה?" – שעלתה השבוע ברשת "Showtime" האמריקאית, מגלם השחקן והקומיקאי היהודי־בריטי סשה ברון כהן, ארבע דמויות קיצון שונות, שבוחנות את גבולות המציאות. אחת הדמויות היא של לוחם ישראלי שפיתח שיטת אימון בכלי נשק לילדים מגיל שלוש. מה שמייחד את הסדרות והסרטים של ברון כהן (בוראט, עלי ג'י ועוד) היא שהמצולמים אינם שחקנים. המרואיינים אינם יודעים שהדמות שמולם היא ברון כהן עצמו, כך שתגובותיהם אותנטיות – וחושפות תמונת מציאות מפחידה.

דמות הלוחם האבסורדית של ברון כהן, "ערן מורד", מגלמת גבריות מאצ'ואיסטית, מוחצנת ופסוקת רגליים, שכוחה נובע מההילה המיסטיות של המיליטריזם הישראלי. בכישרון המשחק של ברון כהן, הוא מותח את הדמות אל אבסורד, והעובדה שהיא מתקבלת כלגיטימית בקרב מרואייניו – מעוררת אימה של ממש. משום שהכוח הוא מדומיין, כמעט על גבול המיסטי – מצליח ברון כהן בקלות מצחיקה לשכנע סנאטורים לתמוך בגלוי בתוכנית הנשק לעוללים, בטענות "מדעיות" מופרכות. בשלב זה, הצחוק הופך לייסורי דאגה כנה – ובכך מצליח להפוך את הסאטירה למסמך אנושי נוקב. חבר הקונגרס הרפובליקאי לשעבר, תומך הנשק הנלהב ג'ו וולש, משתכנע בקלות שבישראל הספרטנית קיימת תכנית נשק לילדים מגיל שלוש, ואם בישראל החזקה זה אפשרי – אז למה לא בארה"ב?

ברון כהן כערן מורד וחבר הקונגרס לשעבר וולש

ברון כהן פוגש את איינשטיין

לא רק שוולש תומך ברעיון של ברון כהן, הוא אף מסכים להצטלם לקלטת ילדים שבה מדגימים לפעוטות איך וכיצד לירות בנשק. בהמשך, פוגש ברון כהן את לוביסט הנשק הגדול לארי פראט, שמשתכנע גם הוא לתמוך באותו רעיון אבסורדי, נוכח הגבריות המיליטריסטית שמשחק ברון כהן, שמתיידד עמו באמצעות בדיחות שוביניסטיות ודעות קדומות גזעניות. "זה טוב שילדים יילמדו מגיל צעיר לא לפחד מנשק", אומר פראט, "ככה כשהם ישמעו מישהו צועק 'אללה הוא אכבר', יוכלו אינסטינקטיבית לשלוף נשק". בתגובה משתף ברון כהן בבעיה שנתגלתה במתודת פעולה זו, כשגנן מוסלמי שבתפילתו קרא "אללה הוא אכבר" נורה בשוגג. פראט בתגובה פורץ בצחוק מתגלגל מדושן עונג, שמותיר את הצופה אחוז פלצות.

שיאו של האבסורד מגיע עם הקרנת סרטונים שהקליטו מספר סנאטורים, בתמיכה בתכנית ללימודי הנשק מגיל שלוש. נבחרי הציבור אינם מהססים או מסתייגים בתמיכתם, והסצנה מזדקקת כאשר פראט מתהדר "במדע המוכח שמאחורי התוכנית". בין הממצאים והצידוקים "המדעיים" שהוא מקריא בלי להניד עפעף, היא היכולת של ילדים מתחת לגיל חמש "לראות בהילוך איטי" תודות להפרשת הורמון "בלינק 182" (שם של להקה אמריקאית), מציין גם את חלקי הגוף הייחודיים של הפעוטות: ה"ריטה אורה" וה"קרדי בי" (שמות של יוצרות), וכו' וכו'. הסקירה "המדעית" האבסורדית מוכיחה לצופים שאכן יש רק שני דברים אינסופיים, היקום והטמטום האנושי.

ברון כהן שוב חושף את ארצות הברית במערומיה, והתמונה המפחידה שניבטת מהמרקע צריכה להדיר שינה מעינינו. הקלות שבה תכניות מופרכות מקבלות תמיכה, ללא צורך בקבלת החלטות שקולה או מבוססת, מעידה שבמקרים הרי גורל לאזרחי החברה האמריקאית – ואין ספק שגם הישראלית – דווקא הבסיס הגזעני, השמרני או המיזוגיני הוא שמפעיל את המערכות העדינות ביותר, ומשמר את העליונות הלבנה.

צפו בקטע המלא:

ברון כהן, זוכה פרס גלובוס הזהב לשחקן הקומי הטוב ביותר בשנת 2006, מערער ב"מי זו אמריקה?" על גבולות האבסורד וחושף תמונת מציאות מפחידה שבה כל האמצעים לשמירה על הכוח כשרים – גם הילדים שלכם. משום שרוב האנשים, כך מסתבר, שווים כקליפת השום.

"מי זו אמריקה?" על גבולות האבסורד