close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • האינטלקט הרגיש והמוחֶה של גד קינר קיסינגר

    רן יגיל | מאמרים | התפרסם ב - 07.07.24

    עיון בספר שיריו "היונה משתוקקת לְמַבּוּל"

    הייתי מגדיר את שירת גד קינר קיסינגר, אחרי שקראתי כמה וכמה מספריו, וזה האחרון שבו אעסוק כאן "היונה משתוקקת לְמַבּוּל" הוא מצוין, שירת האינטלקט הרגיש. קינר קיסינגר הוא פרופ' בדימוס לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ולשעבר ראש החוג לתיאטרון; אבל אסור להתבלבל כאן, כי כל הידע העצום הזה לא עוזר בהכרח לכתוב שירים טובים. לא הפרופסורה היא שכותבת את השירים, אלא גד עצמו. רוצה לומר, רק שילוב של רגש ואינטלקט יכול להוליד שירים חזקים שכאלה.

    אכן הליריות והמחאה שלו כלפי העולם, העם, המדינה, המשפחה, האמנות עצמה, הן מאוד אישיות ופוצעות. יש לו כאן שירים יוצאים מן הכלל נושאֵי הֶרמזים על אמו, שמצטיירת אישה לא קלה בלשון המעטה, ועל אביו. ילדוּת בבית יֶקֶה די נוקשה. יש לו שירים קיומיים חזקים המשוטטים בתוך האני הכותב, ויש לו שירים קסומים לזוגתו או לאהבת חייו. שיר אהבה שכזה בעל יסודות ארס-פואטיים, שירה על שירה במובנו הרחב של המושג, מובא דווקא בראשית הספר הזה.

    השיר קרוי "אני קורא בך". שירים ארס-פואטיים, או טרמינולוגיה ארס-פואטית, דהיינו שירה העוסקת בשירה, בדרך כלל נשמרים לסוף ספר השירים המסורתי, כמעין סיפא לעיסוק בחיים עצמם, אבל קינר קיסינגר ועורכו הטוב והוותיק חיים פסח, שיש לחלוק לו שבח על עריכת הספר הזה על נבחרת הכדורגל של שעריו, 11 במספר, בחרו דווקא בשיר בעל יסודות ארס-פואטיים לפתיחת הספר כי כל אלה מתכופפים לַפורטֶה של השיר שהוא מעין מכתב לזוגתו האהובה של קינר קיסינגר. הנה "אני קורֵא בך":

    "אני קורא בך כבר יובֵל / ואינני יכול להניח / מיָדי / ומשפתיי / ומגופי. // ובסוף כל מַחזור הנאתי גוברת. / כחוקר להוט הפולש לספריית מנזר / וקורא בחושך / את הבּרייל של גופֵךְ / אני אוהב את ריח גווילייך / המתיישנים / המוכתמים במגעי / ומתפוררים לאיטם לקֶמח / ממנו יֵיאפו ספרים ונכדים. // אני קורא בך כבר יובֵל. / אני יודע אותך בעיניים עצומות. / יודע מה תגלי לי / על עצמי בעמוד הבא. / ועדיין מֵשים עצמי / לא יודע. // יובֵל שאני קורא בך / ובכל פעם / מדלג על הפרק האחרון".

    אני אוהב בספר הזה את הצורה: השפה, הקצב, האנאפורות והקטאפורות, דהיינו החזרות בתחילת שורות או בסופן, כמו בשיר בעל השם המקורי "אוחילה", דהיינו אייחל עם עתיד מאורך, קוהורטטיב בלטינית, כמו הצורה: אֲדַבְּרָה וירווח לי; את הבחירות השיריות וההרמזים הרבים, את האופטימיות כי תמיד, למרות העוולות, אפשר להתחיל מאל"ף כמו המוטו של הספר הלקוח מתוך שיר של ברטולט ברכט האהוב על קינר קיסינגר בתרגום ה. בנימין במקרה זה, המוטו האומר: "הכול משתנה. להתחיל מחדש / יכול אדם גם בנשימתו האחרונה".

    אמירה אופטימית, הצהרה מוארת, בתוך ספר שירה העוסק בזִקנה, בחולי, במוות, ובעיקר בחשבון נפש תמידי ותיק. יש כאן כאמור כנות וחדות נדירה ביחס אל האם שדיוקנה בעיני הבן מצטייר היטב ובאופן פלסטי לקורא בשיר נהדר כמו "חלבה המר של אמי", שיר סינגולארי ומייצג בקובץ הזה, שאין טעם לצטטו כי פרופ' ניצה בן-דב כבר ניתחה אותו ב"הארץ" לעילא ולעילא, כמה קצרצר השיר הזה, כך הוא מפוצץ באלוזיות מקוריות ביותר ליחסים עם האֵם; אבל אפשר לצטט שיר מעולה אחֵר על האֵם הנקרא "היא". הנה הוא:

    "היא הייתה בּולֶסֶת אבנים / כדי ללמד את פיה דברֵי כיבושים / בקרן רחובות סואנים / שלא תשמע את עצמה / ושאחֵרים לא ישמעוהָ // כלֶקח שקיבלה מצָארית דגולה / חילקה לצאצאיהָ את מעותיהָ / ביום הולדתם / שיִקנו לעצמם מתנות בשמהּ / ויחברו לעצמם ברכות מזל טוב / ואִשרורים לאהבתהּ // כמו נָטָשָׁה המשננת ריקוד לקראת / נשף אהבה ראשון / אימנה את זרועותיה השדופות / משנים שחוּנות רגש / ודלקות מפרקים / לחבק / וְּכשכמעט הצליחה בכך / מוטטה עצמה לזרועות נכדיה – / וּמתה".

    יפה תיאור החיים כמו דרמה של מי שקשה לה מאוד עם רגש גלוי. זה נבנֶה ממש כמו מחזה חיים או אופֵּרה עם הסיום הדרמטי בסוף שכמובן מקבל גם קריצה אירונית. אחר הכול, קינר קיסינגר שייך לדור המדינה בשירה האמון על האירוניה מבית מדרשו של המשורר נתן זך. יתר על כן, יפה האזכור האינטלקטואלי לנָטָשָׁה ולנשף ב"מלחמה ושלום" של לב טולסטוי. והשימוש בפועל בָּלַס, אבנים בלשון השיר, שפירושיו השונים הם חרץ פסים בתאנים כדי להבשילם, כלומר בולס שקמים; או ערבב מספוא או אכל בכל פה, דהיינו זלל, באים כולם כדי להראות בפועל אחד יחיד את הניסיון של האֵם לרכּך בכוח את הרגש הקשה שבאופייה, שאולי מתבטא בדיבור גם במבטא היֶקי. זה עדִין וזה זורם וזה יפה.

    לקינר קיסינגר מגרש רחב כמשורר לירי והוא רץ עליו בחופשיות יתרה, הרי כבר הזכרתי אחר עשר שערים לספר הזה. השואה נוכחות כאן, למשל השיר "קינדרטרנספּורט", אם כי במידה ואינה משתלטת על הספר, ובאותה המידה גם המצב הפוליטי הקטסטרופלי כאן לפני שבעה באוקטובר וְודאי לאחריו,"סופת אובך" ובכלל הטבע, המוות הרהורי אמונה ומחשבות קיומיות. קינר קיסינגר הוא משורר היודע לכעוס ולהוכיח. אחרי הכול הוא תלמיד נאמן של הספרות הגרמנית באמפליטודה שבין ברטולט ברכט שכבר הוזכר כאן ופטר הנדקה. המילה כאגרוף.

    אי אפשר כמובן לפסוח על האינטלקט העצום שלו שניצוק אל השירים עצמם כמו ברשימותיו ובמאמריו, ואת אהבת התיאטרון הטוטאלית שלו הנוכחת היטב בשירים, כמו בשיר האישי מאוד "אופליה" או בשיר נהדר הנקרא, איך לא, "אנטיגונֶה": "אמי עדיין מוטלת בקרבּי / ללא קבורה / ואין בי תעצומות הנפש / של אנטיגונֶה להתקומם / נגדי לָצֶקֶת נֶסֶךְ / ולזרות חול / כדי שנִשרֵי האֵבֶל / יחדלו לבתֵּר אותי". הכול מהדהד כאן תרבות במובן הטוב של המילה. באיזה יופי אישי הוא יודע לאמץ נשים גדולות מן התיאטרון אופליה או אנטיגונה ולהשליך ולשלב את גורלו בגורל הטרגי שלהן. אם תרצו גם מהדהדים כאן גם הנשרים הקלאסיים-המודרניים המנכרים את כבדו של פרומתאוס במיתוס וכמובן בפרגמנט האלמותי של פרנץ קפקא.

    אולי כדאי לסיים את הרשימה הזאת על הספר המרשים הזה בשיר שנתן לספר את שמו. זהו שיר קיומני מובהק שבו עושה קינר קיסינגר שוב שימוש אישי בסמל תרבות אבסולוטי, קטע מהפרסקו שצייר מיכּלאנג'לו על תקרת הקפּלה הסיסטינית, הנקרא "בריאת האדם". אני מזכיר אלוהים בדמות זקֵן לבן זקָן כמעט נוגע באצבעו בגבר צעיר עירום שאמור להצטייר כאדם הראשון. הנה השיר: "מול קרחון באיסלנד, או: היונה משתוקקת לְמבּול":

    "מתקרב אליך אלוהיי. // מתקרב אמרתי. לא קרוב מדי. // אני אֵש דהויה / על אש כבויה. / ואתה. // אבל, זרועי ואצבעי / שלוחות אליך זקורות / ומהוססות / כאצבעות הגבר הלוטפות / נוגעות ולא נוגעות / בפלומת ראשה הנואש / של אמו בגוויעתה. // וגם אם לא תשלח אצבעך / לגעת בשלי / ולא לגעת, / וגם אם לא תהיה / אשר לא תהיה, / אצבעי תמשיך לעד להיות / שלוחה זקורה ומהוססת אל אי- / היותך / כמו יונה המשתוקקת / למבול".

    זה ברור שזה שיר אקזיסטנציאליסטי אינדיבידואלי מובהק, העושה שימוש של שקלא וטריא בשאלת אמונתו או אי אמונתו של היחיד, והקִרבה לקטבים, איסלנד, וראיית הקרחון בחזקת נוגע-לא-נוגע, מזכירה אסוציאטיבית את האצבע האלוהית והאצבע האנושית שכמעט נוגעות, אבל לא, אוטוטו נוגעות. הנה אינטרפרטציה מודרניסטית בשיר לאותו מצב מטאפורי בציור הנפלא ההוא, האומר בעצם במילים אחרות ושיריות את משפטו של יוסף חיים ברנר החזק מתוך "שכול וכישלון", הרומן האחרון שלו: "נצח! נצח קר! הנה מוּשָׁטָה לקראתך לשוני החמה!", בולט הדבר בשמו הלא כל כך מוכר של אלוהים, אחד משמותיו הרבים "אהיה אשר אהיה", כך מגדיר עצמו אלוהים למשה רבנו. ועם זאת, אינני יכול להתנער מהמחשבה העולָה בי כי יש כאן גם אלמנט חברתי סמוי בשיר הזה, מחאתי וזועם-משהו כמו שקינר קיסינגר אכן אוהב. רצון שיבוא המבול וישטוף הכול, את כל הסחי והמאוס הקיומי והחברתי הזה שאנחנו חיים בו תחת ההוויה הזאת ותחת השלטון הזה המצוי תדיר בידי בני אדם כוחניים ובני עוולה.

    היונה משתוקקת לְמַבּוּל, גד קינר קיסינגר, עורך: חיים פסח, כתב הוצאה לאור, איור ועיצוב העטיפה: מורן ברק, 129 עמודים, 78 שקלים

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 2
    • 2

    תגובות


    3 תגובות על “האינטלקט הרגיש והמוחֶה של גד קינר קיסינגר”

    1. אביחי קמחי הגיב:

      קשה לכתוב שירה טובה, קשה עוד יותר לכתוב שירה המשלבת אינטלקט ורגש. נדיר לקרוא ביקורת כה נלהבת. ברכות לגד.

    2. רן יגיל הגיב:

      אביחי היקר, דייקת בדבריך להפליא. יום מקסים. רן

    3. מארי רוזנבלום הגיב:

      אביחי היקר, איך תמצתת בכמה מילים את קיסינגר. נהדר. מארי

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    ליל בהלה

    יצחק גוילי
    בַּחֲלוֹמִי עָרִים עֲשֵׁנוֹת, לֵיל בֶּהָלָה, רַעַשׁ מַסּוֹקִים הקוֹרֵעַים שְׁמֵי תַּבְעֵרָה, חַגִּים...

    גרסת הבמאי

    שי מרקוביץ'
    בספרו האוטוביוגרפי, שיצא בשבוע שעבר בארה"ב וקטעים ממנו פורסמו ב"ניו יורק...

    חשופיות

    עירית אבני כהן
    מתוך ויקיפדיה: *החשופית הצהובה היא רכיכה יבשתית, שבלול ללא קונכייה. אורך...
    דילוג לתוכן