close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • דהוי

    אוהד עוזיאל | סיפורים | התפרסם ב - 09.12.17

    “די, נו!” שוב היא מנסה להניח יד מפייסת על הכתף שלי. אבל נגמרה לי הסבלנות שלא היתה לי מלכתחילה ואני עושה תנועת התפתלות החוצה. היד שלה פתאום שוקלת טון. מכאיבה לי. לוחצת עלי. מבעד לחולצה אני מרגיש את החום של כף היד שלה כמעט כווה לי את העור. אני עוצר באמצע התנועה. מרגיש שאני מתנהג פתאום כמו שחקנית בסרט רע. עכשיו היא מדברת. המון. אין לי סבלנות לשמוע. אני לא מקשיב. מילים חולפות ליד האוזן שלי כמו יתושו של טיטוס. חסרות פשר, אבל מביאות אותי היישר אל גבולות השיגעון.

    כל מה שאני רוצה זה קצת שקט. אבל את זה אי-אפשר לבקש עכשיו. לא באמצע ריב. שתלך כבר. זאת הבחורה השישית שאני מגיע איתה למצב הזה. ספרתי אותן אחת אחת. שש בחורות עד גיל שלושים ושלוש. גם כשזה כבר קורה, כל פעם זה נגמר אותו דבר. לא לוקח להן הרבה זמן, אולי חודש, עד שהן מתחילות עם תלונות על זה שאני לא קשוב, לא מתייחס ולא נותן מספיק תשומת לב. שאני יותר מדי עסוק בדברים שלי ולא מתעניין באמת בשלהן, שהן מרגישות שהן נעלמות ברקע.

    הן לא מבינות שהתהליך הוא הפוך. שאני זה שנעלם. שכל כישלון כזה הופך אותי ליותר ויותר דהוי. יותר ויותר חיוור. גם את זאת בקושי הצלחתי להכיר, בקושי הצלחתי לגרום לה לשים לב אלי. רק האפליקציה הצילה אותי, כי התמונה שם קצת ישנה והצבעים שלי עוד חזקים ולא רואים כמה אני אינני. אני מתקרב במהירות לנקודת האל-חזור, שבע. שבע הוא מספר מאגי. עוד רומן כושל אחד ואני אהיה שם. במקום שממנו אני פוחד ואליו אני שואף בכל מאודי.

    היא הלכה.

    עכשיו יש מישהי חדשה. ההזדמנות האחרונה.

    אני חושב שהפעם בחרתי אחרת. אולי היא בחרה בי. היא יותר שמחה, קצת יותר מחוברת למציאות ולא מאוהבת בעצב שלה או שלי. היא לא מחפשת בי אהוב או מאהב, או אבא, או חבר, או ידיד נפש או אפילו סתם שותף. סתם מישהו שיהיה לידה עכשיו כשהלילות נהיים קרים יותר.

    בעצם לא הייתי צריך להיכנס לזה. הייתי צריך לקחת תקופת צינון. למלא מחדש את המצברים, לתת לעצמי קצת יותר צבע. להרחיק את עצמי מסכנת הדהייה. אבל אני לא יכול לעצור את עצמי.

    דווקא נוח לי שאין לה דרישות ממני. אפשר לשרוד ככה. להיות עם חבר’ה מהעבודה, ועוד כמה חברים ברשת לשחק איתם על המחשב בערב. שום דבר מעיק מדי. גם היא לא. אחיה את חיי לידה, היא תיתן לי כמה עוגנים שיקבעו אותי למציאות, יאפשרו לי לתפוס צבע, אפילו אם הוא רק משתקף ממנה.

    אני ממש מנסה שזה יעבוד הפעם. מכיר את התפקיד שלי ושואל “איך היה בעבודה?”, אבל במקום התשובה הלא-מחייבת שכוללת בדרך כלל בסדר אחד ואנקדוטה אחת או שתיים, היא מסתכלת לי בעיניים ושואלת, “באמת אכפת לך?”

    למה היא היתה חייבת לשאול את זה? למה זה משנה לה? יש שאלות שעדיף לא לשאול. אני לא עונה, וכשאני עוזב את הדירה שלה אני מרגיש כאילו אני כבר יכול לחלוף מבעד לדלת מבלי לפתוח אותה.

    עכשיו אני אחד מהם. אחד מהדהויים. אחד מאלה שרק אני רואה. אנשים סתם. שנפלו דרך הסדקים. לא הומלסים או קבצנים שאותם רואים. הם תלויים למחייתם בזה שיראו אותם. הדהויים הם כמוני –עובדים, נוהגים במכוניות משפחתיות, לבד. ממעטים לצאת מהבית כי זה לא נעים לשבת במסעדה ולזכות בהתעלמות בולטת מצדה של המלצרית, אבל יש לנו בתים, וחשבונות בנק, ומספרים אישיים וקודים סודיים לכספומט.

    אנשים כמוני אפשר לראות בחוץ מדי פעם. מנסים לזכות בקורטוב של תשומת לב מהסביבה. אני זוכר לילה אחד, כשעוד היה לי קצת צבע, אחת מהדהויים ניסתה להיכנס לבר פופולארי. השומר עמד בכניסה ולא ראה אותה בכלל. היא הייתה צריכה ממש להיעמד מול פרצופו ולצעוק אל אוזנו כדי שהוא ישים לב שהיא שם, וגם אז הוא לא נתן לה להיכנס. ביצע את מלאכתו כהלכה. היא סתם היתה תופסת מקום בבר.

    אנחנו כמו החומר האפל ביקום: יש לנו מסה, אבל אף אחד לא יכול לראות אותנו.

    כמעט.

    אני ראיתי אותנו גם כשעוד הייתי חלק מהעולם הצבעוני.

    אני מנסה להיזכר מתי התחלתי לראות אותם, אותנו, לראשונה. זה היה מזמן. הייתה זו בחורה שהצביע עליהם בעבורי. לא היינו ביחד, היא כבר הייתה אז בחצי הדרך לדהייה, ואני עוד הייתי במלוא צבעיי. אבל היא הכירה אותם, אותנו, היטב.

    איך קראו לה? אני לא מצליח להיזכר בשם שלה, אולי אפילו לא ידעתי אותו, אבל בזכותה היכרתי אותנו. בגללה. בזכותה. אני כבר לא יודע. אני רק יודע שהיום אני כבר בטח כמוה, דהוי לגמרי.

    אני תוהה אם יש דרך חזרה. היא בטח יודעת. אני חייב למצוא אותה.

    אני חוזר הביתה. פותח את דלת הבית שלי ומוצא את עצמי במקום המוצק היחיד שנשאר לי ביקום. המקום היחיד שבו אין אף אחד שמתעלם ממני, כי רק אני פה. פתאום כל העניין הזה לא נראה לי כל כך רע. אני כבר לא כל כך בטוח שאני רוצה להיפרד מהסטטוס החדש שלי.

    יש משהו מאוד נעים בללכת ברחובות ולדעת שאף אחד לא רואה אותך, שאף אחד לא יזכור אותך אפילו אם תחטיף לו סטירה באמצע הרחוב. הוא יראה אותך לרגע, אבל מיד ישכח ממך ומהסיטואציה. לא שהייתי עושה את זה. אנשים שמסוגלים לתת סתם סטירה לזר באמצע הרחוב לא הופכים לדהויים לעולם.

    אני קם בבוקר ויודע שאני לא ממש צריך להגיע לעבודה, אף אחד לא ישים לב אם אני שם או לא. אם לא אהיה שם העבודה שלי פשוט תתחלק איכשהו בין אנשים אחרים, שיצטרכו להקדיש עוד רבע שעה למשימות שהיו פעם שלי. המשכורת תמשיך להיכנס, אפילו הבנק לא ישים לב. בעיני הבנק כל העולם דהוי, או לא, בכל מקרה לא אכפת לו כי כולם שלו.

    אני שם לב שכמות הידיעות שלי על החיים הצפויים לי כדהוי די מפתיעה. בעצם אני יודע על החיים האלה המון. זה כאילו כל החיים שלי הכינו אותי לקראת המצב הזה. ואז אני חושב עליה שוב, ועל כך שבעצם היא זו שהכינה אותי אליהם. אני מרגיש את זה. איפשהו בעיר היא מחכה לי. מחכה שאהפוך לכמותה ואבוא אליה.

    אלא שאין לי מושג איך אני אפילו מתחיל לחפש. אני לא זוכר אותה כמעט. אפילו השם שלה אבד לי. אני רק יודע שהיא שם. מחכה לי.

    אני יוצא לרחובות. מחפש. יום ועוד יום, לילה ועוד לילה. חורש את רחובות העיר. קל לזהות מי דהוי כמוני ומי לא. הדהויים רואים אותי. הם יודעים מי אני. אבל אין בינינו שום תקשורת. אנחנו דהויים. רק רואים אחד את השני ולא מכירים זה בזה, אפילו לא במבט.

    בשביל כל האחרים, הצבעוניים, אני לא קיים. הם חשים אותי איכשהו, מתחמקים מלהתנגש בי כשאני סורק את הרחובות והסמטאות בחיפוש אחריה, אבל הם לא רואים אותי. הנוכחות החמקמקה של דהוי כמוני גורמת להם לאי-נוחות מסוימת, ומהר מאוד למדתי שאני לא ממש צריך להתאמץ, הם תמיד יזיזו את עצמם בשבילי.

    הם לא חייבים, כפי שגיליתי. איש כבד משקל למדי, מאלה שנראים כאילו תכננו אותם עם מרכז כובד נמוך כדי שלא יתהפכו, הלך דרכי. הוא דיבר עם איזה חבר ולא שם לב אלי, ופשוט עבר דרכי. זו הייתה תחושה מוזרה, כאילו מישהו מנופף את האצבע שלו מול פרצופך, רק עם כל הגוף. אבל אני נותרתי מבולבל לחלוטין ומיד ברחתי חזרה הביתה.

    בבית ישנה הטלוויזיה. הטלוויזיה לא שופטת אותך. בטלוויזיה כולם כל כך צבעוניים שכולם דהויים מולה. היא הנחמה היחידה שלי.

    ואז אני רואה אותה. אני יודע שזו היא לפי המאמץ האדיר שהיא משקיעה בלא לראות אותי. אף אחד לא משקיע כאלה מאמצים בלהתעלם מאנשים דהויים. הצבעוניים פשוט מתעלמים מאיתנו, אבל היא ממש ממש מתאמצת שלא לראות.

    היא נראית שונה ממה שציפיתי. קצת יותר יפה ממה שזכרתי. אני נזכר גם בשם שלה, דניאלה, ופתאום הוא ממלא את הלב שלי באופטימיות. הנה בחורה שאני באמת יכול להעביר איתה את שארית ימי. הנה האישה שחיפשתי, שחיכתה לי, דהויה כמוני.

    רק כשאני מתקרב אני רואה שהיא לא דהויה בכלל. היא צבעונית. צוחקת, בלעדיי, במסיבת מרעיה.

    אוהד עוזיאל

    אוהד עוזיאל הוא כותב, יוצר ועורך בעל ניסיון רחב במגוון תחומים, מספרות ועד תכניות בידור והומור, דוקומנטריים רכים וקשים ותכניות ריאליטי. פעיל בהיי-טק ובמדיה חדשה, ובכלל זה יצירת תוכן משלים לתכניות טלוויזיה ופיתוח משחקים ואפליקציות. עבד בערוץ 2 ובחברות בינלאומיות שונות. ספרו "תל אביב-גן עדן-גיהינום" יצא לאור בשנת 2017

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 4
    • 0
    • 1

    תגובות


    2 תגובות על “דהוי”

    1. גדעון הגיב:

      סיפור אדיר ! ממש אהבתי!! צריך עוד כאלה פה באתר ובספרות הישראלית בכלל

    2. מיקה דפני הגיב:

      מעולה אוהד!!

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    עקידת יצחק וישמעאל  

    אלי יונה
                         ...

    העיקר שאתה אוהב את אבא

    שי מרקוביץ'
    על פי המסמכים שנמצאו באחרונה, לא מן הנמנע שרדיפותיו של הכתר...

    מקריות

    מערכת סלונט
    תנו מקום למקריות. ולא מקום מקרי. אסוציאציות יכולות להיות כמו אזיקים...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית