על ספרה של יעל רן "מבעד לעצב השקוף" | עורכת  ענת לוין, הוצאת פרדס תשפ"ו 2025

ספר הביכורים של יעל רן "מבעד לעצב השקוף" מפתיע בכישרון הפיוטי הגדול הבא בו לידי ביטוי ייחודי, בעוצמת המבע הלשוני העשיר שבו, המורכב בפשטותו והפשוט במורכבותו, בכנות החושפנית ובאמת האמנותית בה הוא מתאר סאגה קיומית קשה, רווית כאבים גופניים ונפשיים. זהו אחד מספרי השירה המקוריים והמעולים ביותר שקראתי בשנים האחרונות.

כשירה היודעת את סוד הצמצום ,הספר הוא מסע (ואולי משא, במינוח מקראי ההולם את השירים) המתחיל בנפתולי כאביה של המשוררת הלוקה במחלות נוירולוגיות כרוניות, החל בתיאור יחסה של הדוברת לגופה ולמימסד הרפואי המנוכר האמור לטפל בה , דרך שיתוף חוויותיה עם סובלות אחרות, עבור בהתנהלות עם הכאב הגופני והרגשי במעגלים משפחתיים וחברתיים, ועד לרוגע המוסב לגוף על ידי התשוקה הארוטית כפתיח לחלקו השני של הספר.  בחלק זה של המסע מרוכזים שירי האהבה והארוס: שירים המתחננים לנחמה מן האוהב, שירי אהבה תלותית המובילים אל סופו של הקשר הזוגי שככל המשתמע היה ארוך ועמוק. וניתוקו מגולם בשירים העוסקים באובדן האהבה שאחד מהם מעצב אותו כאובדנות עצמית של הדוברת ("כבר לא תבוא./ אני חלב שהחמיץ, / פגת תוקף/ כתשוקתך. // אהבתי – גוף קרטון, תתכלה לאיטה."), בשלב זה של המסע מתחלף הזעם על האהוב שנטש בגעגועים לעבר הזוגי, גם כאשר הוא הופך לסיוט (לדוגמה בשיר "חלמתי בלילה שבאת אלי", עמ' 52, שכולו הרמז לחטא הפיתוי של חוה עם הנחש, משמע, לאהבה שהפכה לחטא רעיל – "פרי הגן הפך לסיוט"). הסיוט מתעצם בהסלמה לשלב המתואר במושגים תיאטרוניים של התעללות פסיכולוגית של בן הזוג בדוברת, וממנו לשלב של תבוסתנות והתפייסות מודרגת עם החיים.

חלק הארי של שירת יעל רן הוא רומנטי-לירי – ובתחום זה יש בו מן השירים היפים, המזוקקים והמפעימים ביותר בשירה העברית העכשווית – וחלקה הוא ארספואטי. דומה שתו ההיכר הבולט ביותר בספר הוא ההיבט האוטוביוגרפי, המתוודה בפתיחות כובשת באמינותה ובאיכותה האמנותית הן על עולם המחלה והכאב, והן על עולם האהבה והאכזבה.

"גופי זירת מלחמה" – מזדעקת השורה הראשונה בשיר הפותח את הספר, "חזית", המסתיים בכך ש"בדומה למולדתה/ לא יהיה בה שלום". הדמיית המרחב האינטימי הכאוב למרחב הציבורי של מדינה הנתונה במלחמה בעצם ימי מלחמה, מלמדת על קו אופייני לשירים בכללותם – לא זו בלבד שאינם מהססים מטאפורית להתערטל, אלא שהם שירים מקומיים, נגישים בישראליותם המובהקת, ובדרך זו משתפים ומערבים את הקוראים בחוויית היחיד.ה באמצעות לשון פיגורטיבית המוכרת להם היטב. אולם הזדהותם של השירים כאוטוביוגרפיים אינה הופכת אותם לפלקטיים, נהפוך הוא. כך, למשל, מצויה הכותרת "הטכנית" לכאורה של השיר "אז ככה זה עובד" –  בהתנגשות אוקסימורונית קלילה כביכול עם שורות המלמדות על הסבל הכבד והפגיעה בדימוי העצמי שמסבה המערכת הרפואית לדוברת: "אני מתקצרת מיום ליום/ מתדפקת על דלתות רופאים שמעולם לא חשבו לרשום לי חיבוק, / רק אבחנות על אבחנות/ ואין פתרונות".  התנגשות קיצונית פי כמה עולה מכותרת שיר מרובה בתים, המדווח על ביקור אצל רופאים אדישים ואטומי עיניים, המגמדים את הדוברת, כחוויה המוכרת למטופלים רבים, לשתי שורות סיכום והופכים את העצב שלה לשקוף כשמו של הספר. הכותרת המבריקה היא "כתוב בעיניכם" המתכתבת בהפוך על הפוך ובאירוניה מרה עם כותרת הקומדיה העליזה של שייקספיר "כטוב בעיניכם".

זו רק אחת הדוגמאות לשימושים המפתיעים שעושה המשוררת במקורות, בספרות מופת, באגדות ילדים ("רפונזל" למשל), ובשירה עברית. הדיאלוג המפתיע שמנהלת רן עם המקורות ניכר למשל בשיר "הסוואה" , שבו "התער על מתווה קרקפתי / מאתר מכתשים מבריקים מאדמותם./ אצבעותי מיומנות במלאכת החיטוט,/ שערי הסוואה שופעת לפצעי העור// גלדים רבים לא ישטפוה/ לא ימעיטו מחומרתה / של מלאכת השנאה". שלוש השורות האחרונות עמדות בהנגדה סרקסטית ל"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (ישעיה י"ז), טכניקה של היפוך משמעות העוברת כחוט השני בשירים רבים. היפוך מעין זה, המעוגן בהרמז לאימרה הבריטית המוכרת "ביתי הוא מבצרי", מופיע ב"גופי מבצרי – / בית נידונים / בהמתנה". המבצר הזה מצטייר, מכוח שתי השורות החותמות, לא כמקום חם ומחבק, אלא כ"מבצר" דמוי טירת לונדון, אליה נשלחו כל הנידונים האומללים למוות במחזות שייקספיר. אולם גם מקום הקלאסיקה השירית הישראלית לא נפקד מיצירתה של יעל רן. כך מרפררים השירים מדי פעם לשירת גולדברג ואלתרמן, ודי אם אצטט את הבית הראשון מהשיר "דפוסים ישנים", שברקעו מתנגנות שורות מ"כוכבים בחוץ": "עוד דפוסים ישנים מכים בי כפעם, / ורגעים דקיקים נושבים נשכחות. / עוד דרכים חצויות נפתחות בכל לילה, / מקומות עלומים, לא הספקנו לחצות".

רוב השירים הפותחים את הספר מביעים ייאוש מהמצב הגופני חסר התקנה ומהשלכותיו הנפשיות,  כמו בשיר המתחיל ב: "אם תגיע לאדמת הטרשים". זהו שיר בעל מסמן מטאפורי ללא מסומן מוצהר, כביכול סימולקרה, אבל ברור שהוא מתייחס לדוברת הסמויה בשיר המדמה עצמה לאדמה טרשים עקרה, יחפה, ו"דבר אינו מצמיח", וכובדן של אבניה "אף לא מחצית ממשקל הנשמה". אבל אין בדוברת רחמים עצמיים, רק ניהיליזם ציני: "רק הרוח מפריחה/ דבר באוויר", בבחינת "הבל הבלים".

לעומת הכובד הסוליפסיסטי בשיר זה, משתנים מצב הרוח והפואטיקה תכלית שינוי כשהדברים מגיעים לנוחם הארוטי. כאן ניתן למצוא בין היתר משחקים אוקסימורוניים ורב-רובדיים בשפה. בשיר הקצרצר המתחיל ב"אתה השליט על ממלכת בשרי", משחקת רן באמביוולנטיות של הפשטה לקראת מעשה אהבים, ושל יכולת האוהב להרגיע את כאביה הגופניים והנפשיים באמצעות עינוג האיזורים הארוגניים בגופה: – "מפשיט אותי מכתפיות הצער / ומכזבי היום".  הכאבים והעמדת פני 'הכל בסדר' בחיי היום-יום בהם עוסקים שירים אחרים, ואשר מהם מצליח האוהב לפטור את אהובתו, הם המושא הנסתר של הפשטת החזייה; "שולף לשון עונג" – מחוות ההלעגה ב"שולף לשון" הופכת ל"עונג" כשהלשון משתלחת באיבר המגרה עוררות מינית, אבל בה בעת המשמעות המקורית השלילית מהדהדת ברקע ומסייגת את העונג; הוא הדין בשורות החותמות "ממונה על חלקת האושר/ בה טמון גופי": אותו איבר מרפרר בעת ובעונה אחת – מכוח המלים "חלקה" ו"טמון גופי" לקבר ולאיון הקיום, מה שמעיד על כך שהדוברת אינה מסוגלת לאושר שאינו מהול במודעות לכאבים. אובידיוס ואבלאר ואלואיז היו גם הם מתענגים, מן הסתם, על שירים מורכבים כאלה.

כבר בדוגמאות שהבאתי ניכר בעליל שיעל רן היא אמנית הלשון, לא בהכברה של מטאפורות ודימויים שנועדו להמם את הקורא, אלא בעדנה נשית מילולית של משוררת חכמה היודעת לענג לא רק את אהובה, אלא גם את הקורא, בניואנסים סינסתטיים ומטונימיים דקים כמו בשורות: "הפעלים – גופינו/ הרגשות – תארים/ ללחישות שענדתי לאוזנך/ לא נבראו שמות" . או בבית המתרגם דרישה יצרית לפעילות מינית ללשון פיגורטיבית רכה ורומנטית: "הסט עלי כותרת/ חדור עם מקורך/ עד עומק / הצוף". גם מבנה השורות ההולכות ומתקצרות בשיר זה מהדהד את התאווה הגואה והולכת, ללא שהות למשחק מוקדם, עד לאביונה. לקראת השליש האחרון של הספר, כשהזעם נגד בן הזוג שוכך, גם הנימה הז'אנרית של מקצת השירים משתנה, והם הופכים לשירי ביט בוטים, אך גם שופעי הומור מתיר כל רסן (ראו למשל את השיר "בא לי לשלוח אותך לאלף עזאזל": "כשאני מקללת, / נזהרת מלומר, / תזדיין. // אם כבר, / תעשה ביד / ורק/ עלי.") או שיר "בלעמי" מתהפך, המסגיר את אהבתה העזה של המוענת לנמען ממנו נפרדה, אהבה המובעת כאן במפורש ("ידעתי שלא ייוולד בינינו דבר, / שאנזק ושעל החבלות / הזמן יוסיף רק נגעים // ובכל זאת היית מושא / כל המשאלות / וכל השירים."), והכעס מתעדן ומתנקז לגילויי בדידות פיוטיים, שבהם כל אחד מהאוהבים מוסב על עצמו.

אחד מן המאפיינים הייחודים של ג'ינגוליה הלשוניים של יעל רן היא היכולת מופלאה לדבר על דברים בלי לציין אותם מפורשות, ולהשאיר לקורא טווח פרשני.  השיר "שתיקת המבינים" מתאר בשישה בתים זוג היושב במטבח "לשוחח", אך עושה זאת בשתיקתו ההדדית: "במטבח זה מול זו/ מלאים כמו הכלים/ נוקשים האחת באחר/ את שתיקת המבינים". השימוש במילה האונומטופאית "נוקשים" מרמז לצליל נקישת כלי המטבח אלה באלה, אך גם לתכנים הקשים שבהם בני הזוג "מלאים" ומטיחים זה בזה בשתיקה טעונה, מאחר שהשנים מבינים במה מדובר בלי לדבר.

עוד דוגמה מובהקת למשלב הסוגסטיבי המורכב של יעל רן המעוגן בפשטות הוא השיר "לחיי הדקויות". הוא כולל את הכותרת, ושלוש שורותיו הראשונות ביחד איתה הן לכאורה מעין המנון פרוגרמטי בשבח הניואנסים. אולם כשההמשך בא להמחיש את הדיסוננסים הללו מתגלה המורכבות:  "לחיי האנשים/ החיים כטיפות/ זולגות". כדרכה של יעל רן יש כאן דימוי אניגמטי הניתן להתפרש באופנים שונים. האם הטיפות הן מי מזרקה חיים, מי ברז דולף מעופשים, או דמעות? האם ב"לחיי" השיר מהלל את אנשי הטיפות הללו, או מצר עליהם כעל "טיפות זולגות" – ייצוג סינקדוכי מיניאטורי של מים מתכלים לשווא, ושל גילויי כאב, אבל, אובדן?.

טרם חתימה שותלת המשוררת אקורד סיום מאז'ורי שהוא בזעיר אנפין בעל ממדים אפיים של סרט הוליוודי מבית מדרשו של ססיל ב. דה מיל. הדוברת הצעירה משווה את חייה ל"ספר רב פרקים" שהייתה יכולה לכתוב, ספר שהיה מהווה  בסיס למלודרמה של אלמודובר או לטרגדיה שייקספירית לקהל רחב, עד כדי כך שכולם היו מגדירים את סיפורה כגוזמה.  אולם ההפקה נקטעה באיבה – "אבל התסריטאי עזב / הבמאי בדימוס / ולתאורן כל הנורות החשיכו", והדוברת מפטירה בתחושה של כישלון: "תותירי שירי צללים/ באפילוג שאת קוראת לו חיים".

כאן אני חלוק על המשוררת:  יצירתה לירית, חסכונית, לא מתלהמת ונפלאה בסוגה. לפנינו לא צללים, אלא שירים המטילים צל ארוך ומשמעותי. לפנתיאון של השירה העברית הצעירה מצטרף קול נשי עוצמתי, מובחר, מרגש ומיוחד במינו.