נחמה רבינוביץ מסיטה את התריס ועומדת אישה יחידה, מול כל הקבל עם והעולם. היא נושמת נשימה עמוקה וקוראת בקול "ברוך אתה ה' מחייה המתים."

שקט. ציפור לא מצייצת.

"נו? את רואה?" היא פונה לאחור ומנופפת בידה. "כל בוקר אני מברכת אותו והוא? אפילו אות לא זזה שמה." מצביעה על שדה המצבות שמשתרע מולה. כף ידה נשלחת אל האוויר ומשרטטת בו קווים של קוצר רוח.

"מי את שתעשי לו ניסיונות?" נשמע קולה של תקווה אחותה מהדירה, "לכשירצה יעקור הרים."

תקווה מופיעה לרגע במרפסת ממלמלת משהו שותה קפה ומפטירה כי אין לה זמן לוויכוחים תיאולוגיים משום שהיא, בניגוד לאחותה, צריכה ללכת לעבודה.

לנחמה יש זמן. היא לא יוצאת.

"מוכשרת כמו שד," אמא אומרת.

"ועם הכישרון והשד יושבת כל היום בבית." אבא עונה.

אמא הולכת אליה להביא משהו לקחת משהו, לספר על אירועים בשכונה.

"רק שהעצלה הזו לא תשפיע על אמא שלך," אבא אומר לי, לוחץ על השלט בטלוויזיה ושם את הרגליים על השולחן הקטן.

גם בימים שאמי עוד לא הכירה אותן, גרו שתי האחיות יחד אבל זה היה בבית ההורים שלהם. האמא של האחיות היתה בת ארבעים כשילדה את תקווה ונחמה. כך קראה להן מתוך מחשבה כי אלה שמות עבריים חדשים. נחמה השאירה את שמה כמו שקיבלה אותו ואילו תקווה הפכה אותו לתיקי.

שתיהן היו מוכשרות ויפות אם כי מעט יוצאות דופן בנוף הילדות והנעורים של אותה תקופה. אולי היה זה הבית בו גדלו ואולי עומס המתים שהוטל על כתפיהן. "ההורים היו שם," אמא לוחשת.

"בשואה?" אני שואלת ואמא מגלגלת עיניים למרום.

נחמה למדה באוניברסיטה העברית ואחרי שלושה חודשי ניסיון להסתגל לאוויר הקריר ולסטודנטיות שכל הזמן חיפשו חתנים ירדה מירושלים וחזרה לבית הוריה במושבה שלימים תהפוך לעיר.

"מה תעשי?" שאלה אותה אמה.

"אני אטפל בכם." ענתה ומייד הלכה לחדש את המנוי בספרייה הציבורית. אז עוד לא הביאו לארץ פיליפיניות או רומניות. אחים ואחיות נאלצו לחלק ביניהם את הטיפול בהורים קשישים מה שגרם לחילוקי דעות להאשמות ולתחושות כעס וזה בלשון המעטה.

תקווה, או תיקי, למדה בתל אביב וסיימה את התואר השני בכלכלה בהצטיינות מרובה. היא החלה לעבוד ועתידה, כך טענו כולם, היה מובטח, לפחות מהבחינה המקצועית. במושבה ספרו שיש לה מישהו נשוי אחר כך דיברו על רומן עם חייל מהאו"ם.

בקר אחד טלפנה אליה נחמה וביקשה שתבוא הביתה. תקווה  לא שאלה יותר מדי שאלות והגיעה כדי להספיק ולהיפרד, כמו שאנשים אומרים, מאמא שלה. זו לא היתה פרדה משום שהאם איבדה את הכרתה עוד בשעות הלילה ומכיוון שלא הובהלה לבית החולים במהירות – נחמה סברה שהיא סתם שקעה בזיכרונות – לא הצליחו הרופאים להחזיר את ליבה ומוחה לחיים והיא מתה ללא ברכת שלום.

חודשיים אחר כך נפטר האב מדום לב פתאומי שעה שבתו חפפה את שערה ולא שמעה ולא ראתה ולא הזדרזה לעסות את ליבו או להנשימו. כשיצאה מחדר האמבטיה ושערה נוטף מים זה היה, כמו שאמרו השכנים, מאוחר מדי.

כדי שלא תגרם כאן לאיש עגמת נפש וחלילה אמצא עצמי עומדת בבית משפט נתבעת לשלם כסף שאין לי, אבהיר זאת בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: אין בסיפור זה כל ניסיון להטיל אשמה. הכול יודעים כי הורים טיבם להיעלם כך או אחרת.

עוד במהלך ה"שבעה" החלה תקווה לגשש ולשאול לגבי המכירה של בית ההורים המוקף עצי פרי וסתם אדמה שיש לה פוטנציאל לכמה קומות. היא החלה לתכנן תכניות לחלוקת השטח ובדקה מחירים של דירות בתל אביב. נחמה לא ענתה לה תשובה חד משמעית. היא משכה בכתפיה. בערב האחרון של ה"שבעה" הלכה תקווה לכספת סובבה את המנעול ופתחה את ההעתק של הצוואה. לתדהמתה גילתה כי רק אם תתגורר בבית הוריה תקבל את חלקה בירושה.

תיקי חזרה לגור בבית הוריה המתים עם אחותה החיה.

היתה לה ברירה? לא היתה לה ברירה. כסף הוא כסף. היא מצאה עבודה במועצה הגדלה, הפכה למנהלת אגף תברואה ואף היתה ממלאת מקום של ראש המועצה לימים אחדים שעה שזה נסע ללווית ראש העיר התאומה שהיתה בקנדה אולי בצרפת.

בערבים היתה חוזרת מהעבודה, חולצת נעלי עקב, שהשאירו פסי אודם על קרסוליה, ואחרי שעה או שעתיים שבה ונועלת אותן ויוצאת וחוזרת באמצע הלילה אפופה ריחות עשן.

"אני נקברת כאן בעודי חיה." התלוננה.

"המקום הזה, המקום הזה, אני בחיים לא אמצא כאן מישהו."

"אם היית עובדת היינו יכולות להשכיר את הבית." כעסה על אחותה.

אבל נחמה אמרה שהיא עובדת למחייתה. פירושו של זה היה ללכת ולתרגם לאנשים מכתבים או מסמכים שהעידו כל מיני דברים וגילו להם פרטים על הורים שמתו או קרובי משפחה אחרים שבסערת התקופה נעלמו ולא חזרו. מדי פעם תרגמה הוראות למכונת כביסה או שואב אבק והכסף שקיבלה הספיק לה די והותר כמו שאמרה.

אמא שלי אומרת: האדם בוכה והאלוהים מחייך. כך קרה גם לתקווה וסוף סוף היא מצאה את המיועד לה. היה זה אלי אפל ממחלקת שפ"ע. צעיר נאה עם מחשבות רציניות לעתיד. הוא תכנן לרוץ לפוליטיקה, תחילה לראשות העיר ואחר כך "העולם גדול", אמר לתיקי, ובעזרת השם הכול יסתייע.

אלי אפל שלאביו קראו אדון אפללו והיה מוותיקי היישוב (כלומר מאלה שהובאו לעזרת האיכרים), התלבט אם לשאת את תיקי זאת שאין לה הורים ואין לה משפחה או חברים עליהם יוכל לסמוך ביום פקודה. הוא ידע היטב כי דרכו אל צמרת צריכה תמיכה. ועדיפה, כך חשב, משפחה עם שורשים או כסף או גם וגם. הרי ידוע שחלוצי המושבה טרם הפיכתה לעיר יהיו לעשירים ויזכו לכבוד רב שיתבטא לא רק בקריאת רחובות וככרות על שמם אלא בכסף ממשי לצאצאיהם.

ללו, כך כונה בפי כל, אולי כדי להזכיר לו את שרצה להשמיט, שיתף בהתלבטות את אחיו ואביו, אדון אפללו, שסמך על בנו אמר כי מה שירצה השם הוא יעשה.

כשמלאו לתקווה שלושים ושלוש שפירושם שלושים ושמונה, יצאה ההחלטה:

תהיה חתונה.

תקווה היתה מאושרת עד הגג, נחמה היתה מאושרת בשבילה.

כמקובל, היה על שתי המשפחות להיפגש. לדבר על העבר ועל העתיד, לבדוק זה בציציותיו של זה, לשאול כמה ומה אתם נותנים כי אנחנו ניתן זה וזה וזה.

"אני חייבת?" שאלה נחמה.

"השתגעת? איזו שאלה?" צווחה תיקי וראו עליה שהיא חוששת.

"טוב, אל תתרגשי יותר מדי, אני אבוא."

"מה תלבשי?" שאלה אחותה בחשד.

"מכנסיים וחולצה."

"את רוצה להרוס לי? את רוצה להרוס כל מה שבניתי?"

ונחמה שכלל לא רצתה להרוס יצאה עם אחותה לקנות שמלה שחורה, שנראתה עליה קלאסית. בחנות אחרת הכניסה את כפות רגליה לנעלי עקב שחורות ולקינוח קנתה גרביונים תואמים.

"עכשיו את נראית כמו בן אדם," נאנחה תיקי שהלבישה את אחותה מייד עם שובן הביתה ונעמדה לצידה מול המראה.

נחמה חייכה, תיקי חייכה וזה היה רגע יפה של אחוות אחיות.

הארוחה המשפחתית בה הכירו כולם את הצד של תיקי שכלל למעשה רק את אחותה, נחמה שבימים רגילים נחבאה מעיני כולם ונחשבה למוזרה ומשונה, היתה הצלחה גדולה. נחמה התנהגה כאילו כל חייה עד כה נעו ממסיבה אחת לשנייה. לחצה ידיים בחוזק הראוי, אחזה יפה בכוסית היין ופטפטה בקלילות עם קרוב משפחה שרצה לדעת סוף סוף מי זו שהצליחה להפיל את הרווק המבוקש והמבוסס ברשת הנישואין.

אביו של החתן, אדון אפללו, קרא לנחמה ובעודו עומד מולה, נמוך ממנה בראש, שבגלל העקבים היה לראש ומחצה, כיוון את עיניו אל שדיה ואמר לה בשקט שהם עוד יסתדרו.

"כן," הסכימה נחמה, שלא ראתה סיבה לא להסכים אתו.

"את תתני משהו, אנחנו ניתן, לא כל יום מצליחים למצוא חתן בגיל כזה."

נחמה העדיפה להבין את המשפט כפשוטו. לחתן מלאו ארבעים ואחת שנים, אולי יותר.

אדון אפללו אמר לה "אני מסדר את הפרוצדורות. את יכולה לישון בשקט. אני יודע להוציא בדיוק מה שאני רוצה מהבעלים של האולם, זאת אומרת מה שהזוג ירצה ואת-" הוא חיכה.

"ואני?" שאלה אותו במאור פנים.

"אנחנו נסתדר, אני בטוח ששמת בצד, בכל זאת הקטנה מתחתנת."

נחמה לא העמידה אותו על טעותו אך הכול ידעו, או כך לפחות חשבה, שהכול יודעים כי היא הצעירה ואילו תקווה הבכורה. זה היה נכון והגיוני מבחינת סדר השמות. קודם היתה תקווה ואז הופיעה הנחמה. פשוט מאוד.

"מה ששמת שמת, בגילך, לא נפשיט אותך."

בשעת לילה החזירה מונית שאדון אפללו התעקש להזמין, אך לא לשלם עבורה, את האחיות לביתן. תיקי חיבקה את נחמה שרק רצתה לחלוץ את הנעליים ולשלוח סוף סוף אצבע שתשלוף את התחתונים שנתקעו לה מתחת לגרביונים המהודקים.

תיקי אמרה שהיתה אווירה קסומה, ושנחמה חייבת להמשיך ללבוש בגדים כאלה ולהיות קצת יותר מעורבת עם הבריות.

"איזו קלאסה" התפעלה מאחותה, "מאיפה את יודעת את כל הגינונים האלה?"

"מהספרים, מה זה מאיפה," ענתה נחמה שנפלה מהרגליים משום שלא היתה רגילה לגובה הזה והספרים כמובן לא הכשירו אותה לסד השפיצים שאיגדו את בהונותיה למשולש אפנתי זעיר.

אמא שלי אמרה כי יש סיפורים שהסוף שלהם ידוע. במיוחד סיפורים בינו לבינה. אישה מסודרת כלכלית, מלומדת ולא כל כך צעירה.

ללו ביקש מתיקי הלוואה קטנה. היא פתחה את פנקס הצ'קים ונתנה, כי מה זה הסכום הזה בינו לבינה. השאר כבר זרם ללא שליטה. מחשבון אחד לחשבון שני.

נחמה, שמעולם לא בדקה את החשבונות, התפלאה כשענתה בוקר אחד לטלפון ונשאלה על ידי פקידת הבנק אם ההעברה על דעתה.

נחמה לא נבהלה. אולי אף היא סמכה על ללו שכל גרוש שנדד לחשבונו יחזור מלווה בגרוש נוסף.

"אחרי הבחירות," אמרה תיקי, "חייבים להכין כל כך הרבה דברים."

נחמה הבינה.

"דגלים, מודעות, כינוסים."

"בשביל מי?"

"בשביל הבוחרים. מה את חושבת? וגם מתנות קטנות ואישיות. את זה אני מארגנת ויש לי כמה רעיונות. ללו לוקח את הבחירות, את תראי."

תיקי, שאוטוטו היתה לתיקי אפל, עבדה כל הזמן הן בעירייה והן במטה הבחירות של בעלה לעתיד. היא ארגנה כינוסים ויצאה לעצרות, היא ביקרה בחוגי בית ודיברה בלהט על חינוך ועל מערכת ביוב מהפכנית.

ואז בא יום הבחירות.

ואז בא הערב ונספרו הקולות.

ואז באה המכה.

ללו הפסיד.

הוא הפסיד והיא היתה חתומה. גם נחמה. היו חובות לגני אירועים וחובות לספקי שתייה קלה נקניקיות וחטיפים. נחמה שאלה אם היא מימנה את מערכת הבחירות, ותיקי נעלבה "הכול יחזור אלינו, ללו הבטיח ומילה שלו היא מילה."

לילה אחד, חודשים אחדים אחרי הבחירות כשראו כי כל הכסף שהיה להן הלך לתשלום החובות, חזרה תיקי מהעבודה עם רעיון.

"מה פתאום למכור?" התפלאה נחמה ואולי אפילו התרגזה, כי כסף שהיה בבנק ונעלם הטריד אותה פחות מקירות העלולים להעלם.

"אני צריכה כסף. וזה לא כל כך פתאום."

"אבל עכשיו תהיי נשואה."

"זאת בדיוק הנקודה, את לא מבינה?"

"לא."

"אז אני אמכור את החלק שלי" איימה תיקי כאילו אפשר היה למכור מחצית מהבית.

בלילה באה תיקי למיטתה של נחמה לפייסה. "אני רוצה אותו, אני רוצה את החתונה" אמרה. "אל תדאגי אני אמצא לך דירה. במזרח בונים קומפלקס חדש, ארבע קומות. הררי מכר את השטחים. כבר הפשירו את האדמות. או טו טו מתחילים לבנות. זה יהיה פרויקט טוב."

"מי זה הררי?"

"אני אומרת לך אני בדקתי במחלקת ההנדסה. אין בעיות הוא קיבל אישורים."

"בשביל מה את צריכה את הכסף?"

"בשביל החתונה. אנשים במעמד של אלי לא יכולים להרשות לעצמם לעשות איזה משהו קטן. יש לו מחויבות. אני אחזיר לך הכול עד הגרוש האחרון."

"איך תחזירי לי?"

"אחרי שנמכור יהיה לי כסף."

"אז לא נמכור ולא תצטרכי להחזיר לי." ניסתה נחמה לסכם את הדיון. המחשבה על מכירת בית הוריה הבהילה אותה. היא נולדה בבית הזה ומן הסתם חשבה כי גם תמות בו ולא משנה כמה מגדלי קומות יקיפו אותו.

"את הורסת לי את העתיד." תקווה יבבה.

נחמה לא הבינה איך אפשר להרוס משהו שעוד לא קיים אבל לא תפסה את אחותה במילה ושתקה.

"את לא תרגישי, אני מבטיחה לך. אני אארוז לך הכול. אני אעביר, אלי יעשה את כל הקדיחות. ויתלה לך מדפים ותמונות את תראי כמה שיהיה יפה."

נחמה שלא רצתה להרוס, הלכה למשרד עורכי הדין וחתמה וחתמה וחתמה. כל כך הרבה פעמים כתבה את שמה עד שכבר לא היתה בטוחה שהיא זו היא.

אחר כך אמרו לה "את לא צריכה ארבעה חדרים."

צודקים? צודקים.

אחר כך אמרו לה "בשביל מה מרפסת? את הרי לא מעשנת. תקני שניים ותסגרי אחרי זמן מה את המרפסת."

"וגינה?"

"מי צריך גינה?"

"ונוף?"

"למה רווקה צריכה נוף?"

הם מצאו לה דירה שנשקפה אל בית הקברות שבגלל כל ההרחבות התקרב במהירות אל בנייני המגורים. "נוף אנושי לשעבר" אמרה נחמה.

גם הורי רכשו דירה בבניין הזה וגם החזית שלנו פנתה לאותו נוף. אבא אמר שזאת דירה שהתאימה לכיס שלהם. אמי אמרה לכולם שזה מיקום נהדר. מדי פעם היתה מישהי שואלת אותה אם היא לא פוחדת, בלילות להישאר לבד, כשאבא שלי נוסע.

"ממי אני צריכה לפחד?" צחקה אמי, "מאנשים מתים? מה הם יכולים לעשות לי?"

לבניין היו ארבע קומות ולא היתה מעלית. אנחנו והאחיות גרנו בקומה השלישית.

נחמה, כך אמרה אמי, הסתגלה מהר מאוד לחיים החדשים בדירה. פעמיים בשבוע באה אליה אחותה, אחר כך באה שלוש פעמים וארבע עד שיום אחד הופיעה עם שתי מזוודות ונשארה לגור בה.

"מה קרה?" שאלתי את אמי, "לא היתה חתונה?"

"וודאי היתה." סיפרה.

ללו נשא לאישה את בתו הדוגמנית של הררי. הדוגמנית היתה כבר בהיריון ואבא שלה רצה לקבור את עצמו מרוב בושה אבל בגלל שכבר מכר את שטחיו ולא רצה להיקבר בבית הקברות החדש שלא היו בו עצים התאפק ולא מת אלא חשב מה כדאי לעשות ואיך. היו לו קשרים עם ללו, והוא סמך על הבת שלו שתדע לעשות מה שאישה צריכה לעשות על אף שבקושי היה לה עשרים ושלוש. היא באה לללו, שעבד כמו חמור, כדי להחזיר את החובות שלו לתיקי ונחמה אחותה. הוא פתח מועדון ריקודים ופאב. אחר כך הרחיב את עסקיו גם לתחום הרכב וכל אותו זמן אמר לתיקי שזה פשוט לא הזמן. והיא, טיפשה, במקום להיכנס להיריון כמו שעושות כולן, גרה אתו בדירה שהיא שכרה והיא שילמה כדי שחס וחלילה לא תהיה אישה מוחזקת.

בוקר אחד כשחזרה מהעבודה עם כאבי מחזור נוראיים, נדהמה לגלות את הגברת הצעירה של הררי במיטה שלה. לא היה לה כוח להתחיל לשמוע את כל הדיבורים של ללו או להרגיש חרא. אז היא עברה לגור בבית של אחותה. שני חדרים ומרפסת שתכננו לסגור ומעולם לא סגרו.

ללו התחתן עם הבת של הררי ונולד לו ילד נורמאלי לחלוטין על אף כל הקללות שתקווה קללה את אמו. לילד הזה נוספה עוד אחות צעירה ממנו בשנתיים ולבת של הררי נוספו עוד הרבה קילוגרמים אותם חזרה והשילה במכוני הכושר שהחלו צצים ברחובות העיר בזה אחר זה כמו היו מחלת עור מדבקת או פיצרייה.

נחמה אמרה שכסף זה רק כסף, ושאחותה יכולה לגור בדירה שלה גם עד מאה ועשרים ולא היא לא כועסת. אחותה הכניסה את הכסף שהרוויחה ישר לחשבון הבנק ואמרה שהיא עם הפוליטיקה גמרה. היא לא הלכה לכינוסים ולא ניסתה למצוא חן בעיני הבוחרים. היא עבדה בתחום שלה ולא נשארה לשעות נוספות אפילו לא יומיים לפני הבחירות. אחר כך נתפסה כמו שאומרים לדת,  אמרה שהכול נעשה כדברו, אמרה ברוך מחיה מתים על אף שבית הקברות שכב מול אפה ואחותה הוכיחה לה בכל בוקר שלא דובים ולא יער. היא אמרה שיש תכנית אלוקית, שהדברים לא קורים סתם. אפילו ללו, שפרץ לפוליטיקה הארצית ונבחר בבחירות האחרונות לכנסת נשלח אליה כדי שתתחזק.

ואמא שלי?

מסתכלת בי (מה את יושבת בבית כל היום אולי תצאי קצת לפגוש אנשים?)

אבא אומר: "מה זה מעניין כל הסיפורי אלף לילה ולילה."

אמא עונה לו: "אלה אנשים שפעם היה להם משהו ועכשיו אין. וזה לפי דעתה טוב יותר מאנשים שאף פעם לא היה להם וגם עכשיו אין להם."

"אוי באמת," אבא עונה לה, ושם את הרגליים על השולחן.

"כי אז לכל הפחות היה להם סיכוי. הנה. תראה."

את זה היא אומרת כשהיא רואה את ללו מדבר בתוך המסך הקטן שמזמן הוא כבר לא קטן כי לאבא שלי היה שווה להשקיע בלהגדיל אותו.

אני אומרת "זה טוב שבן אדם עושה מה שבראש שלו."

אמא שואלת "מה הקשר?"

בירה נשר.