בעזרת השם
האמת, כבר לא היה לי כוח. רצתי על המגרש הלוך ושוב ושוב ושוב… ושום כלום. נשארו עוד כמה דקות לסיום המשחק ועדיין היה שוויון, אפס – אפס. אם לא ננצח את הבית"רים האלה נרד ליגה. כל הקיבוץ הגיע וכולם באדום, אפילו גיורא מזכיר הקיבוץ בא וגם הוא לבש גופיה אדומה, בחיים לא ראיתי אותו ככה, אבל היום, כאשר "כל הכבוד שלנו על כף המאזניים" כמו שאמרה לנו חננה המטפלת לפני המשחק, במקום להגיד "על המשקל" המציאה מילה חדשה – מא-ז-נ-יים. אבל היא ממש בסדר, קצת יותר מדי אשכנזייה אך נחמדה ודואגת לנו כמו תרנגולת דוגרת – היום כולם בכדורגל. אפשר לחשוב שאנחנו באליפות העולם, אבל בלי אצטדיון… והכי חשוב אולי בקהל ישבה גם אביבית היפה מקבוצת "שיבולת" וראתה אותי משחק.
זה לא פשוט לשחק בנבחרת הנוער של הקיבוץ, אני לא באמת נולדתי פה. ביום שהגענו גיורא המזכיר אמר שהוא שמח שהגענו מ"הפריפריה", לא ידעתי מה זה, ואני פה רק לבינתיים. אהרל'ה, המאמן, תמיד לוקח מחברת הנוער רק את חיימקה בתור שוער מחליף, כל יתר שחקני הנבחרת הם בני קיבוץ… הרמתי יד שימסרו לי כי עמדתי בלי שומר בצד השמש, ב'אגף השמאלי' כמו שאהרל'ה אומר, אבל רז הקוסוקר לא ראה אותי והמשיך לכדר-ר-ר עד שהפסיד את הכדור. זאת הפעם הראשונה שעליתי למשחק אמיתי, למרות שאני לא מפסיד אף אימון. אהרל'ה תמיד אומר שאני לא מוכן, נו טוב אני לא ממש מהקיבוץ אני עזרא מחברת הנוער, כמו בן קיבוץ אבל באמת… אני בן שכונת מנשה.
בינתיים הייתי צריך לחזור להגנה… רצתי ורצתי אחרי הבית"רים האלה, הם שחקנים די טובים, אבל את זה לא אומרים בקיבוץ, אצלם צריך להגיד שהם גרועים. אני לא יודע למה חשוב לבית"רים לנצח את הקיבוץ, מקומם בליגת הנוער – בטוח, ואנחנו ממש בסוף. ואז… שוב הזדמנות, פז הצליח להוציא את הכדור ונתן בעיטה גבוהה, אני מיהרתי יחד עם הרבה שחקנים שלנו וגם שלהם אך הגעתי ראשון, והייתי צריך לנגוח, אבל לאן?… ואז ים הגיע למרכז והיה חופשי, מיד נגחתי חזק לכיוון שלו ושמעתי בקהל, 'יופי עזרא' וגם מחיאות כפיים. מזל שאהרל'ה הכניס אותי אחרי שארז נפצע. "זה היום שלך" אמר ואני עניתי על אוטומט "בעזרת השם", ונורא נבהלתי. אלף כל, כי כל הקיבוץ רואה אותי משחק בפעם הראשונה ובטח אומרים אחד לשני, "זה עזרא מחברת הנוער", כי לא כולם מכירים אותי כי אני כאן רק שנה ובית כל, אמרתי משהו קצת דתי ובקיבוץ אפילו אין בית כנסת.
בהתחלה אבא שלי לא כל כך הסכים שאני אגור ואלמד בקיבוץ, הוא אמר לכולם שהוא לא ישלח את הבן שלו למקום שאין בו אלוהים. אבל אני מאוד שמחתי, כי בעיר הייתי סתם פושטק כמו שאומרים. בכלל לא למדתי והסתובבתי כל היום ברחובות אבל גם לא הייתי בכלל דתי. בשכונה הלכתי עם כיפה ביתר המקומות הייתי בלי. יום כיפור זה סיפור אחר, מה שבטוח – בטוח. בקיבוץ דורית המורה, "לקחה אותי לידיים" כמו שפנחס ושלומית אמרו לכולם, הם המשפחה אליה אני הולך לבילוי כל יום אחרי צהרים. הם כמו הורים מחליפים, הם נחמדים אבל את ההורים המולידים שלי, שרה ואברם אני אוהב יותר. הורים לא מחליפים… אני חושב.
וי, וי ממש בדקה האחרונה, הבית"רים מתקיפים ו… פצצה לשער…ו…ו… חיימקה שלנו קופץ ומצליח לתפוס את הכדור וכול הקהל צווח, חיימקה, חיימקה…למרות שהוא מחברת הנוער ולא בן קיבוץ… נשאר אולי עוד רגע לסוף המשחק.
נכון, פה התחלתי ממש ללמוד כמו ווזווז ואני מאוד מבסוט בשעורים… ועוד יותר בהפסקות. וגם, לא כמו בבית האמיתי שלי, כאן אוכלים טוב יותר, אבל מה… לאוכל פה אין ריח אולי אין להם מספיק כסף. והכי חשוב יש לי הרבה חברים חדשים, אנחנו ממש כמו ילדי הקיבוץ… אולי לפעמים קצת פחות חשובים אבל רק לפעמים… והם ממש די בסדר. חבל שהם כל כך לבנים. ומה כעת יחשבו עלי? עזרא דתי? לא הייתי צריך להגיד בעזרת השם… ואם אביבית שמעה מה יהיה?
או… הגיעה לי הזדמנות… הכדור היה אצל חיימקה השוער והוא מס-ס-סר לי… אני קצת התקדמתי, אבל מולי באו שני ג'לובים ומיהרתי להחזיר לו את הכדור והוא בעט אותו עד למרכז המגרש. אני יותר מדי חולם אבל הריצות האלה הרגו אותי, פתאום שמעתי את אהרל'ה שצעק אלי, "קדימה עזרא" ומיד קבלתי מרץ ורצתי קדימה. הייתי חופשי אבל לא מסרו לי… ככה זה, אני עזרא מחברת הנוער ועוד לא סומכים עלי מספיק. חזרתי בריצה להגנה תקלתי את גוריון הכוכב הבית"רי ושוב זכיתי למחיאות כפיים, ומישהו צעק בקול "ע-ז-רא" ועוד כמה הצטרפו ואני שוב קיבלתי מרץ ורצתי מצד לצד… עוד רגע והשופט ישרוק והמשחק ייגמר. אפס – אפס זה רע מאוד בשבילנו. שרק יגיע אלי הכדור, "בעזרת השם" אני לוחש… שוב זה קורה לי, אני בכלל לא רציתי להגיד, זה בטח נשאר מהבית, אבל כאן אין בית ואין נעליים הכול כעת תלוי רק ברגליים שלי.
אולי אני עוד בחלום? שנה אני כבר פה ואף פעם… הו… הכדור טס לכיוון שלי הייתי צריך לרוץ מהר-מהר לפני שהמגן הבית"רי יגיע, אולי הגיעה ההזדמנות שלי, הכדור היה אצלי ומולי הגיע המגן הבית"רי, הוא הגיע משמאל אז אני שלחתי את הכדור ימינה ועד שהוא שינה כיוון אני כבר הייתי מאחוריו, רצתי במהירות אל השער… עברתי את קו ה-16 ואני עם הכדור לעבר השער, הזדמנות חיי, זה יהיה גול באבו-אבוהה, כל הקהל צעק 'עזרא – עזרא', כעת צריך רק לכוון ולבעוט, השוער עשה שגיאה גדולה ולא יצא לקראתי, הוא בטח חשב שאני רק עזרא שחקן ספסל מחברת הנוער ובטח אפספס… הזדמנות חיי… עזרא מחברת הנוער יתקע גול וינצח, כולם צועקים… מאחורי אני מרגיש שכול השחקנים כבר מגיעים, אבל לשוער לא היה סיכוי… לאן לבעוט לשמאל או לימין, חשבתי על מה חושב השוער הוא הרי חייב לקפוץ בשנייה שאבעט… אולי גם אביבית ראתה אותי וגם היא צעקה עם כולם "עזרא – עזרא"… הזזתי את הרגל ימינה כאילו לבעיטה לימין ובאותה שנייה ממש השוער זז ימינה ואז החלפתי רגל ובשמאלית בעטתי שמאלה ו… הכדור בשער, גול, גול… כל הקהל קם על הרגליים, כולם נפנפו בידיים ואני כבר לא שמעתי את הצעקות. החברה שלי קפצו עלי, כמו שקופצים בעגלת הכותנה לאחר הקטיף כדי להדק אותה וכעת הם מהדקים אותי… ובינתיים שריקת סיום והקהל פרץ למגרש, אולי אביבית ביניהם?… פתאום אני הרגשתי שאהרל'ה מחבק אותי, "ניצחנו ועוד עם רגל שמאל", אמר ולא הפסיק לחבק ואני כמעט ועוד פעם נפלט לי "בעזרת השם" אבל החזקתי וחשבתי… עכשיו על בטוח, אני כבר לא עזרא מחברת הנוער אני עזרא מהקיבוץ.
זה הסיפור שלי ממה שאני זוכר.
תגובות