בנימה מעשית

זכרתי שהיא סיפרה לי פעם שהיא אוהבת את המרפסת שלי, להשקיף ממנה לצמרת הדקל בזמן שקצותיו משעשעים בדגדוגי משב רוח את אדניות הנענע והריחן ואת הפרחים הצבעוניים המתחלפים על פי עונות, לשקול בעיני הסתיו שלה את כובד האשכולות המתפקעים מן התמר ומקמרים את ענפיו, מאתגרים את מידת מתיחתם.

קראתי לה אפוא ממנה בשעה שהיתה נהוגה לנו, שבה קשה לדייק טעמי רחוב ולנחש את תנועת הצעדים (אם הלוך או אם שוב); השעה שבה הכול מחשיך ושוקט, קולות הופכים לרחשים, ומין איכות צרופה נמזגת מתוכם במתינות; זו גם השעה שבה הדי המולת היום נמהלים בלחותו של הלילה, בכותלי הבניינים, בחלונות קרובים ורחוקים, בדלתות, בשערים, בפחים ובשאר מיני פתחים. זאת השעה שבה מולך צילו של הלילה מעל גושי המלט, ורק משבצות אלומות מתבקעות מתוכם כמו סופגות לגופן את תוגת השטחים המתים.

אני מכחכח. שותק. מתוודה חרישית: "זה זמן סיכום."

"ממ… יחסינו לאן,” היא מהדהדת אותי בהבנה. מעולם לא הניחה סימני שאלה בסופים.

"את זוכרת," אני מכייל עבורנו נֶגֶן נוסטלגי, "את הימים שבהם קראתי לך 'מדוזה'? לא יודע לומר אם זה בגלל הצליל המתחרז עם שמך, אם אלה הזרועות הסבוכות והפזיזות שלך או כושר הצלילה למצולותיי, אבל את נענית לכינויך זה בלי להלין או להשתאות, הופעת מולי כל אימת שהגיתי בו."

מוזה מבליעה את הנהונה. אני מושך ופורט לה את חופי המילים שלנו לאורך עקבות הדרך, את הקונכיות והצדפים שמילאנו לכיסינו והשלכנו ושוב אגרנו לתוכם. במאזן הכולל, נדמה לי, תמיד הקפדנו להשאיר יותר לים. עיניה מחזירות לי מבט מוכר של לילות שתוקי ירח.

"זוכרת איך באחד הלילות פרסת לרגלינו יריעת בד דקיקה, בנקודת החיבור בין גל ליבשה? צבי מים ריחפו על פניה בינות איורי שבלונות ושאריות של גרגירי חול. פתחת בשינייך משקה צונן עם אחוזים מעטים של אלכוהול ונתת לי לנסות לעשן מהסיגריה הריחנית שלך; איך צחקת על ריקוד האקורדיון שאלתרו ריאותיי עוד לפני שנשאף לתוכם משהו ממנה; איך השתכרתי רק מאוושת צחוקך ומריח המלח שכיסה את קצות שיערך, זוכרת?"

"מוזה," אני מחייך ומכייל נימה מעשית הפעם, "זמן להודות. הרי מכל הרומן השמימי הזה שבינינו לא תיפתח שום מזמוזה. ואת היום כבר במקום אחר, איך לומר, קצת יותר מיושבת והרבה פחות אמיוזה. ואני, אני נדמה לי שכבר הורגלתי היטב למרקם הג'לי הלא-יציב שלך, לאופן השקיפות שבו את קוראת אותי ואפילו לתחושות הצריבה שבין מופע למופע. אני חושב שאולי זה הזמן שלי לחפש את דרכי ללא את."

מוזה מסתכלת עליי. מעולם לא נדרשנו לאשר במילים. ורגע לפני שהיא מרחפת מן המרפסת, היא מדביקה לי בחטף וואחד בוסה.

כף רגלה השמאלית

צינת שחר מדברית. פס שמש דקיק נמתח מתוך מעבה שמיים כמו מהסס להפציע. נדמה כי טרם בשלו תנאיו כדי לבתר כליל את הלילה, להיפרד מהעלטה שבה הורגלו העיניים לטובת תחילתו של יום חדש. שמיכת פליז בורדו רכה עוטפת את ברכיה המשתדלות להישתל לחצי לוטוס. רק קולו של יונתן נשמע ברקע, סמכותי ורך באותה מידת איזון, מפר את שקט הבוקר, מסתנן מבעד הנשימות השלוות הנמדדות סביבה.

"אתם מוזמנים לאפשר לעצמכם עכשיו כמה דקות נינוחות. הישיבה תהיה הפעם ללא הנחיה. אתם יכולים להתמקד בנשימה שלכם. בשאיפה המתחילה מחלל הבטן, ממשיכה דרך הסרעפת, עולה לחזה, לקנה הנשימה ומתחברת בטבעיות לנשיפה ארוכה דרך הנחיריים, וכל הדרך חזרה בהוצאת אוויר שקטה ואיטית. אפשר לדמיין מצלמה שמתחילה בזום-אין, מתמקדת בנקודה אחת ברורה. לאט ובהדרגה העדשה שלה מתרחקת. הנקודה המפוקסת הולכת ומתערפלת. מצטמצמת עד כדי שנעלמת. זום אאוט. המרחב שלכם הולך ונפקח."

שאיפה… נשיפה…

כל מוֹדֵט מתכנס אל תוך עצמו, והיא מכנסת את כל קובצי פקפוקיה. הנה הם משתרכים בשיירה ארוכה: איך הגיעה לשבת על מחצלת קש זו באמצע הערבה? מה היא עושה עליה בין כל הגמישים, הווירטואוזים החטובים האלה? חלקם, כך הבינה, מצויים בעיצומו של מסלול הסמכה למורי ויג'ננדה, או איינגר או אשטנגה. והיא בקושי יודעת לאמוד את דקויות ההבדלים בין כל השמות האלה, מרגישה קצת כמו עוף מוזר בערב רב של מתרגלים אורגניים. היא גם בטח היחידה שאינה בוגרת סדנת אום שאנטי שברישיקש. מחצית מרפרטואר האסאנות שהללו מבצעים נדמים בעיניה כמעשה שנע בין לוליינות לאקרובטיקה. מה לה ולקרקס זה? מניין אזרה את התעוזה להתיישב ככה ביניהם? ואיך מלכתחילה שוכנעה להגיע לריטריט יוגה של סוף שבוע ארוך? כבסי תעלומות נותרים תלויים לייבוש על חבלי האוהל.

שאיפה… נשיפה…

בתרגולי הפראניאמה שקדמו למדיטציה זו עלו מקצבים וקולות משונים, מעט מרתיעים לטעם אוזניה הבלתי מיומנות – קפלאבאתי, אוג'יי, סדרת פיהוקים, שיהוקים, אנחות, לחישות, לשונות. ויונתן זה, נדמה כי משאבת ענק התמקמה בתוך שלד הגוף שלו. וכי יש  דרך אחרת להסביר את צליל המתכת שהוא מפיק מתוכו?  מה הוא מחביא שם שאין בתוכה? והקומבקה הזאת שהוא מותח לאינסוף… איך אפשר לעצור נשימה לזמן כה ממושך בלי להכחיל? בפעם האחרונה שישבה למדוט, היא נזכרת, נפלה שדודה על מזרן התרגול. היתה זו תקופה של הנקה, של שינה טרופה וגם דעת. מאז חלף עידן. החלב בשדיה יבש, אך הכבדות והעייפות עוד שופעים מכל איברי גופה.

שאיפה… נשיפה…

בועות. כמה היתה רוצה לקרוא עכשיו את בועות המחשבה בוקעות מראשם של כל היושבים סביבה במרחב אוהל המדבר הזה. שיהפוך הַמִּדְבָּר לִמְדַבֵּר, לאיזה דבר ברור. בועות ענן כמו אלה שמופיעות מעל ראשיהם של גיבורי הקומיקס שבנה כרוך אחיהם, מתווכות לקורא את הגלוי והנסתר בלי לשבור מדי את הראש. הנה בנה, לא משנה כמה השנים נוקפות, הוא נותר בשלו, סרבן טקסטים אדוק. לא ימשש כריכה בין ידיו אם אין בתוכה איורים כרונולוגיים. והיא, כל כמה שהיא מתאמצת, אינה מצליחה לעקוב אחר הקוהרנטיות שבהם. סוג של נכות ודאי. והוא, כמה הוא מפספס. עד כמה זר לו עולם המילה שקרוב לליבה. נו די, באמת, הניחי למחשבות עליו. הניחי להחמצות. הניחי למחשבות כולן. הלוא תודרכת לפני רגע. נשימה צלולה. התמסרי לה. התמסרי לה כבר.

שאיפה… נשיפה…

איך מאלפים תודעה להיות שקטה? והיא, הרי באמתחתה צי של מדליות במקצה ציות למרחקים ארוכים. אלופת קריאת התמרורים, מילוי ההוראות והמשבצות, היענות לבקשות, לעמידה בלוחות זמנים, לשיוף הֶרְגֵּלִים. אבל פה, בתוך שטח השקט היזום-כפוי הזה, פזורים מוקשי הסחות בכל פינה. למשל הגירוד הזה בקצה האף. מה לעזאזל עושים איתו כל השאר? מגרדים בכוח הקומבקה? ואם לא די בו, מצטרפת גם כף רגלה השמאלית למגנט את תשומת ליבה, דורשת לשאוב את כל כובד משקל הריכוז. מקפצת ממקומה ומנפנפת בבדל כוחותיה – תרגישי אותי. אני כאן! וכל הכבודה הזאת מתחילה להיות בעבורה קשה מנשוא. כאילו שותקה, נותקה מהיכולת לזוז או להגיב. זה לא הנימול הרגיל המוכר בקצות הגפיים. זה משהו אחר. מעיב הרבה יותר. איך נפטרים ממועקה? איך נפטרים ממשקל הכאב הרדום?

שאיפה… נשיפה…

היא נזכרת במפגש אמש באוהל, זה שהתקיים אחרי ארוחת הערב על טוהרת הטבעונות. היא וקבוצת הזרים הזאת הסתופפה סביב יונתן כדי לקרוא סוטרות של פטנג'ילי. והיא, שאוהבת להתעמק בטקסטים, לא נרתעה מאתגרי הפיצוח. "יוגה היא הפסקת תנודות התודעה.” משהו בה נזכר. נרגע קמעה. המצלמה הולכת ורוחקת ממנה עד כדי ריחוף. ממרום גובהה העדשה קולטת הר מרוחק. היא מתבייתת עליו. הוא מכונס בהרריותו. איתן, מאוזן מהודק לשורש האדמה. עננים חולפים מעליו. רוחות וגם אבק. אבל אין בהם כדי להפריע לו להישאר ביציבותו. רעם. דממה. אחריה גשם של ממש שוטף את כל ערוציו ומדרונותיו של ההר. שאריות מתוכו נקוות בשק דמעותיה. אגן ניקוז. ועוד אמר פטנג'לי: "ויתור ונסיגה זהו האימון המשחרר מהשתוקקות.” ההר לא זע. רק נותר נטוע במקומו להשקיף על נקודת האופק הרחוקה, למצוא שם כתם צבע מעורפל. ענן סגלגל. אולי בורדו. ענבל נוקש הנה והנה בין דופנות פעמון כדי להפיק מהן צלצול אשראם נעים. "אפשר לפקוח בהדרגה עיניים,” נשמעה ממרחקים הוראה סמכותית רכה ומוכרת. כתם בורדו בוהק בדמות שמיכת פליז המשיך לעטוף את ברכיה. הן כבר לא כאבו. רק ביקשו מעט להימתח אל זיו המדבר, אל הבוקר החדש שנעתר סופסוף להפציע.