רקוויאם ליישוב שיינטש  (שדמות שיזף)

–  א –

  ההלך הפסיע לעבר ארץ הגבעות השוממה. הדרך ברוכה באבק עלתה והתפתלה בנוף רחוץ שטפים ושדוף רוח. שרב רבץ על האדמה. האופק טושטש במסך אבק נישא ברוח. הייתה שעה קרובה לצהרים. שמש גבוהה התגלגלה בדרום ומעט עננים אפורים העיבו על גבורתה. קבע כי נותרו לפניו עוד כארבע שעות הליכה. עד כה לא נתן לבו על סביבותיו. שרידי צמחיית החורף קמלו זה מכבר והחי נחבא מעוצם החם. עיניו היו מושפלות והתעוררו רק למראה שיטה בודדה ורחוקה או בהבחינן פעם בדאה שחורת כנפיים דואה באפס טרף. בראשית דרכו עוד הוכיח עצמו על שאחר בדקות מעטות את צאת רכב האספקה היומי, עתה השתדל להשלים עם השממה ועם המרחק. דרכו סטתה ממשור העפר ונבלעה כליל ביובלו של ואדי. מבטו נכלא בין שני שפועים זרועים סלעי גיר לאורכו של ערוץ חצץ חורק.

  נשמעה זעקת עוף מצריח. לבו נצבט בקרבו. ידיו אחזו בנשקו. משהבחין בצפור הגדולה והחומה ובעלת מקור עבה עומדת על צוק כבש את פחדיו ולא דרך את הכלי. התחוור לו כי הוא מתיירא. זה כמה פעמים שם לבו לגללים יבשים של צאן ושל חמורים מוטלים זעיר פה וזעיר שם. עתה הבחין גם בשקערוריות שנטבעו בעפר בחותם כף רגלו של גמל. לא הטיב לקרוא בעקבות כדי עמידה על זמן מעברם. העלה במוחו קטעי שיחות של גששים ליד מדורה; סיפוריהם של יוגבים בדרום על בדואים קנאים הנכונים לשפוך דם אדם תחת דם שה, שנגזל לכירת חיילים; כותרות עיתון אודות אחד ועוד שניים שנעלמו בישימון. והנה גם הוא עצמו הולך בוואדי רחוק. השאיר מאחוריו רשותו של ישוב והעמיק לכת לתוך תחומה של שממה. עמל הדרך וריקות במעיים הפיגו את חששותיו עד לעת צרה.

  הקיף עם פיתול וראה איש.  נעמד בסתר צמד אשלים. הסתכל בתחושת לעג באיש שלפניו. הגבר היה נוכרי למראה. גוץ ומוצק גוף ישב פשוט רגלים בצל שיח. לפת בכפו האחת כריך ולעס כשידו האחרת נשענת על קסדת שעם טרופית. לבושו וכליו היו כדרך התיירים ולצדו מפה כלשהי ומצפן. הצעיר גילה עצמו וקרב לזר.

  פרצופו של זה היה לוהט מחמת השמש ופולט זיעה. גבחתו עמוקה עטורת שיער שחור עם שיבה. אפו עקמומי מעט ושפתיו מלאות. האיש הפנה אליו עיניים מחייכות ושאל:

–  "העברי אתה?"

– "כן כמובן ישראלי", ענה בן הארץ ושאל: " ואתה, מה מעשיך פה? האם גם אתה יהודי?

–  "יהודי. ברוך שאינה אותך הלום." עמד ותקעו כף.

–  "אמנם הולך אתה ברגל, אך כלום ידוע לך כי אפשר לשלם ביוקר רב תמורת טיול בסביבות אלה?", נזף באדם המבוגר.

–  "הן רחוק הגבול", אמר הזר.

– "די רחוק, פחות מעשרים קילומטרים אולם זכויותיך כתייר נשכחו ברגע בו נפרדת מהרכב ומן הכביש. אתה ובעצם אף אנכי, שנינו, לא רצויים כאן."

  האיש שתק. ישבו. הצעיר החליק תרמילו לארץ. הוציא פיתה, זיתים, ממרח חומוס, לימון, ושמורי בשר. לקט זלזלים יבשים של רותם וערכם לבער. לאחר פתח את הפחית ושפת אותה על האש.

– "חבל כי אין אתי פנכה להרתיח קפה" התנצל וידיו זריזות בעריכת הארוחה. "התכבד!" עודדו להצטרף לסעודה.

– "רב חן לנדיבותך אולם אכלתי, שבעתי והנה הותרתי". אמר הזר, ארז יתרת כריך ופרש לשכב. הצעיר נוכח כי לעצמו טרח, פרש מאכליו לצד השוכב וסעד.

  – "הולך לקדים", אמר הצעיר, "אין זאת כי אף אתה הולך לשם, יימח שם אותו נהג רכב אספקה נבל: לא המתין לי".

–  " כן, פני לשמחה, הכלה היא בת אחי המנוח, מנוחתו עדן. אינה יודעת על בואי לארץ. לא אביתי להסיח את דעתה משמחתה אלי. אך לו שמעתי בקול אנשים שהזהירוני על קשיי הדרך והייתי שוכר ג'יפ."

– " נורא צר לי על נחלה ואפילו היום ביום חתונתה", אמר הצעיר, "קשה לחשוב על משפחה במקום כמו זה."

– "חם מכדי לישון" אמר הזר.

– "בעוד שעה נזוז", פסק הצעיר.

–  ב –

הצבר קם לאסוף את השיירים. רכן לחפור גומה באדמה והטמין את הפסולת. משסיים קרב וכסה את הגחלים הכבויים. שלה צפחת מנרתיקה ולגם כמה גמיעות.

– "שתה, אדוני!", הגישה לדודה של נחלה. האיש שתה לרוויה.

– יש לי בתרמילי צפחת מלאה.",  אמר.

מששתו החלו לחוש את מלוא משאה של העייפות. החום והאבק המרחף העיקו על החזה. הזר השתרע פרקדן שוקד להביא רפיון בשריריו, שואף ונושף עמוקות.

– "השמת לבך אל החריש הישן ולסחיש השעורים בשולי הוואדי?" שאל הנוכרי וניכר בו שהתגלית עוררה במוחו מחשבות ונחושים. "שבוליהם מלאות וקומת הגבעולים כמחצית המטר".

– "כן" אמר הצעיר, "עוד לפני שנתיים חנו פה כמה בתי אב. סלקו אותם אל מעבר לגבול. ברם, לא טרחו להסביר להם מה מהותו של 'גבול' …

– "תוכל למצוא פה דברים מפליאים מאלה", הוסיף, "בורות חצובים בני אלף שנה ויותר, שממשיכים ובולעים מאות מטרים מעוקבים של מי שטפים, מצודות מימי מלכי יהודה, ונתזים של כלי צור לאלפים המפוזרים סביב משכנות הקדמונים. קדים אינה הראשונה. אינני משיג לשם מה צריכים בני אדם לתור להם אחרי איזו ארץ גזירה ולתקוע בה ציפורניים  עד להישחקות בשיני הישימון. הארץ פה קשה ועוינת. אי אפשר להתמיד ולחיות בה דורות רבים."

– "אל לך!" הפריעו הנוכרי. "כביר המעשה הנפעל בארצכם וגם השממה סופה שתזריע." נסמך על מרפקו ותקע מבט בוהה במורדות הוואדי.

– "ספר לי על בת אחי", בקש.

  בן הארץ שכב דומם. נחלה חברת נעוריו הייתה ולא נעם לו לספר אודותיה באזני הדוד הרחוק.

– "הייתה נערה רגילה כמו כולנו" אמר כלצאת ידי חובה. "אך", חזר בו, "היום נותרו מעטות כמוה". שקל אם להוסיף ולדבר. "כן, נחלה חוננה בחכמה, בכישרונות ובאהבת העם", המשיך, "הייתה ראש בחבורתנו, אהבנו וכבדנו אותה. אך מעשיה הפכו למוזרים בעיני כולנו. הדבר קרה לפני שנה. יחד עם חבר מטורפים, שאינם ראויים לה, העתיקה את חייה וקבעה את חייה בארץ ציה זו, חצי פרסה מקצה העולם."

– "כמה נפלא!" קרא הנוכרי וישב כשעיניו נוצצות מהתלהבות.

-"נערה חביבה היא", סיים הצעיר, "תשמחו מאוד זה בזו". החליט להרפות מנושא זה עם הנוכרי. אמת, דודה הוא, אך אין לו עליה לא חזקה ולא זכות של קרובי משפחה – זר הוא.

– "שמע!" קרא האיש נרגש ונתן בו מבט בוחן, "מזה ארבעים וחמש שנים נשנתה עלי השנה ולא היה לי כקיץ הזה. כל ימי חיותי את העמים לא נתיישבה עלי רוחי. ישבתי בתוכם כאותו שותף מאונס: להלכה תמים חובות וזכויות ובלבם – נטע זר, תוספתן. הם כגינה ובה אנוכי יבלית רבת-חיל. עבדתי ארצם, חלמתי חלומותיהם, לחמתי מלחמותיהם וידי תמיד ברמה. אך הם בשלהם ואני במעמדי. אפס, עם זאת השלמתי ביום ראותי אור עולם. ולא בא לי כקיץ הזה. הארץ שלך, גבעות טרש אלה, הביאו לי שמחה, פרקו מעלי תסביך. נצטללה דעתי, שקע משקע השנים ומחי צח כשחר רענן. חפשי אני."

הצעיר היה מצטער על הפגישה. לא בקשהו לשתפו ברגשותיו ומיהו שילמדנו סניגוריה על הנעשה בארץ.

– "והערב תשמח בכלולות בת אחיך המנוח" , נסה להפסיקו בנימוס.

– "כן", אמר הנוכרי, "נחלה (הן זה שמה בפיכם), באה אל מקומה. לי אין תקנה אלא לשוב לארץ מגורי. פה אצלח רק לדשן את הקרקע ממנה יבקעו חיים חדשים אשר לי לא יהיה בהם חבל. נוכרי אני גם עמכם. אני חפץ בכם ונראה כי אתם אינכם צריכים אותי."

הצעיר התיישב, חלץ מנעלו ויישר עקב של גרב שהתקפלה. זכר כיצד עברה עליו אותה שנה: עבודה, אהבים, שעשועים- חיי כרך החוף. מה מכין לו העתיד? ידע כי חותר הוא לממון ולחיים נאים בחיק משפחה שיקים וידידים, וספק אם יזכה. האמנם טובים חיי מחייו? תמה.

– " ארץ אוכלת יושביה היא הארץ הזאת", אמר חצי ברצינות וחצי להכעיס.

-" דברי הבל", אמר הזר, "ימים גדולים נכונים לארץ. כביר כוחה של אמונה."

-" מזלך שנקרינו פה יחד", אמר הצבר, " הדרך מסוכנת ואתה הלכת לבדך על פי המפה. "מאז נסלל הכביש, הוואדי הושאר הפקר למבריחים ולתר חורשי רע."

-"נגיע באורו של יום", ענה לו.

-" ענין של תריסר קילומטרים, למעלה משלוש שעות צעידה טובה".

קמו ועמסו תרמיליהם. היישר קדימה הוביל הוואדי. בסמוך לאפיק נצמדו שיחי ערבה, שהכו שרשם בעקשנות באדמת הסחף החררה. מעל בצבצו כפות מכוסות שברי אבן צור מבריקה ומסנוורת וחצויות בשבילי צבאים.

–  ג –

   הזר חש ברע. הבוהק הזוהר של חלוקי הוואדי ושל הסלעים סנוור את עיניו. להט האוויר ויקוד החמה שללו ממנו שליטה שלמה באברים. תקפה אותו סחרחורת ועצם עפעפיו כדי לא לראות את האפיק ואת הגבעות נתקים מעמדם וחגים במערבולת  אדומה. שלה מכיס התרמיל משקפיים כהים ונתנם על חוטמו. עצר את הצעיר וביקש לימון. קרע את הקליפה  ונעץ שינים יבשות בפרי. לשמחתו, הנוזל העז נסך בו רוח חדשה. הלכו. בגידת כוחותיו רפתה את רוחו והתקשה להחזיק בקצבו של הצעיר. לכן הפקיר את רגליו לשביל ואמץ את נפשו בהרהורים על חוויות אותו יום.

   היה זה יומו השלישי בארץ. החוויות התכופות התגברו בקרבו לנחשול שפעם בחזקה והשכיחו את ענייני השעה. את אשר קלט – פירש לחיוב. נעמה לו חברתו של הצבר הנוקשה ויפה הגוף, שאין חיי שגרתו בארץ זאת דומים לחיי שגרה בשאר ארצות. ישר בעיניו שדור הכבשנים לא סתר בצלו את המאור שבחיי התושבים הללו. גלה בחרדה כל שהיא שפרט לידיעת השפה, קיימת בו תודעה לאומית היונקת ממקורות אשר נעלם ממנו לזהותם. והדבר היה לו כהתגלות עליונה ובה צו לשינוי ערכים. כאשר נפל היה מבטו מלטף בחבה מערכת של סכרים המבריחה את הוואדי מן הקצה אל הקצה.

  הצעיר היה רץ שחוח לעבר התל האפור, שבצדו של הבור הנבטי. מחשבתו היתה צלולה ונראה לו מוזר כי אינו נתקף בהלה. פעל מהר, מהר מאוד ותוך ריכוז. רק משראה את הגוויות השתיים מוטלות לפניו באה בלבו הכרה מרירה: הנה גם אני הרגתי. "היו רק שניים" אמר בקול רם לעצמו.

  מבטו רותק לגוויות. האחד היה מוטל על צדו דמוי סחבה. פניו הכהים התרווחו בעווית חושפת שיניים. מתחת לכתונת הפסים בצבצה כף רגל מצומקת. חברו, אולי עירוני, היה לבוש בגדי אריג מערביים בלויים. שכב על גבו ועדין היה נאחז בחיים. כדור אחד פגע בצווארו והשני בפניו. עיניו היו קרועות לרווחה ופניו היו שטופות דם בהיר אשר כסה את מלוא חלקת מצחו ושערותיו וצבעם אדום מבריק. גרונו היה משמיע נחירות וגניחות מקנה נשימה שסוע שנבצר ממנו האוויר. לא מצא עוז להפסיק את ייסוריו . הצעיר הביט במפעל ידיו וידע כי המראה עוד יחזור ויפקוד אותו ברגעי חולשה ובביעותי לילה.

  את הנוכרי מצא מת. אם כי הרגיש בחבה ובאמון שרכש לו האיש לא חש הצבר גם במעמד זה צער או קרבה למת. עת שהותם בצוותא לא הספיקה לו למצוא שבילים ללבו של הזר, ורק עתה, אחרי שמת, נחם על התקלסו בו. אך ישפטו נא חברי בעיר, צדק עצמו בעיניו: יהודי עשיר מאירופה, מהלך בגפו בוואדי נשכח בדרום. מה לנו ולו? וסופו שמת בידי מבריח ערבי אלמוני… אם כך ואם כך, ממנהגם של בני אדם לחלוק כבוד למתם. לא היה לאל ידו לכרות לו קבר ממפני תנים ועופות דורסים, ולמעכו בנטל גל אבנים לא רצה. כך ששטח על פניו צעיף שלבש לצווארו, פרש לצד והתאמץ להיזכר ולהתייחד עם דבריו.

  לא, הבלים. זנח את כוונותיו הטובות. דמיונו דל מלתת על בשר הנוכרי בגד עבודה טלוא  ולראותו חוזר מעבודתו בסדנה ושומעו מברך בלבו "שהחיינו", או לשים ברגליו מגפיים של חקלאי ובפיו שבחים על תנובת הארץ. דברי גבוהה ומוץ נדושים, סכם ברוח נמוכה, כאשר הולעטנו בנעורינו. ואם היו פעם ימים הרי אינם עוד. בחזהו הכאיב חלל כבד. הנענש על תמימותו או על השקר שבלשון אנשים מלומדה, חשב מחשבה טרופה.

  בעל כורחו נמשך אל הבור. הגופות נחו קטנות. לא נותר בהם מאום מן הממשי שדמיין. מבטו נדד אל שפם שחור ועבות, לאבזם מפותח ומקושט של חגורת עור, ולקופסת טבק מוכספת מתגוללת. לאלה הייתה משמעות רבה יותר בעיניו. הללו הצביעו על חיים שאינם חיי חברתו הקטנה בכרך החוף המרוחק, שהפיכו ורחשו סביב, שרישומם תקיף ותובע. אם כן, אלה הם אויבי המתנכלים, שונאי בנפש ומקור פחדי. משנטלה מהם רוח החיים כמוהם כפגרי בקר. תמה מה היה יחסם אליו. אלו רק השאירוהו לנפשו בחינת לא מדבשם ולא מעוקצם. התבונן בתת המקלע קרל גוסטב, ברובה הרוסי החצי אוטומטי ובמעט תרמילי הכדורים המפוזרים.

   בפי הבור רבצו הבהמות – שתי אתונות ונאקה טעונות משא ומקושרות. באפו עלתה צחנה חריפה ומוכרת לו של בית פלאחים דל ובה זיכרונותיו של בערות, קנאות וצרות של מח. העלו גרה ולא שתפו עצמן בנעשה. בהמות. אדישותן שלחה בו צמרמורת. כמוהן כמדבר הזה דומם וזומם. בדידות רבה ירדה עליו. לבו נמחץ במלחציים גדולים של ייאוש. עורו פלט זיעה והיה רועד בכל גופו מפחד השיממון הגדול. נשא רגליו והחל לרוץ. משכלו כוחותיו ישב לפוש ולאחר מכן המשיך לעבר הישוב שישחק בשיני הישימון.

מוקדש לזכר יונתן פ. מפתחת ניצנה

הסיפור האלגורי הקצר "במוקדו של אחר צהרים" נכתב בשנת 1958 בסגנון ובשפה של הימים ההם. אז האווירה הייתה של רצון אידיאליסטים ליישב את הנגב. האזור היה מיושב על ידי שבטי בדואים עוינים את כניסת היהודים ולאזור ניצנה (אזור מפורז) חדרו לעיתים פטרולים של המודיעין המצרי. הוחלט על הקמת 4 התנחלויות נח"ל גם חקלאיות וישובים נוספים. ה – 4  פורקו אחרי מלחמת ששת הימים וכיבוש סיני. בהתנחלות שיזף היו יומרות לחקלאות חלוצית.

י.ק.