close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • בית התבלינים

    צביקה אלון | סיפורים לילדים | התפרסם ב - 11.10.20

    לפני הרבה מאוד שנים, כשהייתי בחברת הילדים של הקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי, ישנו כל ילדי הקיבוץ בבתי ילדים ולא בבתי ההורים. הילדים בני אותה קבוצת הגיל  –  קראו לזה “קבוצה” ולכל קבוצה היה שם של ציפור או של צמח בדרך כלל –  ישנו כולם בבית הילדים שלהם, וכל ערב היתה “השכבה”: ההורים היו מלווים אותנו מהבית של המשפחה לבית הילדים, משכיבים אותנו במיטה, מקריאים לנו סיפור קצר לפני השינה, נפרדים מאיתנו בחיבוק ונשיקת “לילה טוב” וחוזרים לישון בבית שלהם.

    בין בתי הילדים היו מסתובבות במשך הלילה שתי שומרות לילה  –  וגם שומר בחור, עם רובה  –  כדי לבדוק שהכל בסדר, ובבוקר היו המטפלות מעירות אותנו לקראת יום הלימודים החדש. זה היה הנוהג, שנקרא “לינה משותפת”, שהיה קיים בכל הקיבוצים. עברו שנים רבות של מאבק, בעיקר של האימהות, לשנות את האידיאולוגיה הקיבוצית שביסוד הנוהג הזה ולעבור ללינה הפרטית, של שינת הילדים ביחד עם הוריהם, בביתם הפרטי, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר…

    ***

    לילדים הקטנים ב”לינה המשותפת” היה לא נעים ואולי אפילו מפחיד להישאר בלילה בלי אבא ואימא, אבל לנו, הילדים הגדולים, זה דווקא היה יופי. כל ערב, אחרי שההורים הלכו, היינו עושים מלחמת כריות, משחקים במחבואים, רודפים אחד אחרי השני בין החדרים, משחקים כדורגל בפרוזדור הארוך…  בקיצור, היה לנו כיף.

    רחל המטפלת, שבאה מאוחר יותר בכל ערב כדי להשגיח שלא נשתולל, היתה כועסת מאוד ומאיימת עלינו תמיד שהיא תקרא לאברם שלופקינד השומר, שיצעק עלינו  –   בעצם, שם המשפחה של אברם השומר היה שלוסקין, אבל המבוגרים קראו לו שלופקינד משום מה  –   ורק אז, כששמענו את השם “אברם שלופקינד”, היינו משתתקים ושוכבים בשקט במיטות, כי באמת פחדנו ממנו. היו לו, לאברם שלופקינד, פנים מכוערות ועיניים מאיימות. לא היתה לו משפחה בקיבוץ וגם לא ידידים והוא פשוט העדיף לשמור בלילות באופן קבוע, במשך כל השנה, כי ככה אף אחד לא הפריע לו ולא הטריד אותו. החבר היחיד שלו היה כלב בולדוג, מכוער כמוהו, שקראו לו מק, שהיה הולך איתו תמיד לכל מקום.

    יום אחד החלטנו, גיא החבר שלי ואני, להכין “הפתעה” לאברם השומר. בהפסקה הגדולה הלכנו למטבח של החברים, ניגשנו לברונקה “מבשלת הילדים”  –  כלומר, המבשלת שמכינה אוכל בשביל הילדים, לא שמבשלת את הילדים עצמם! –  וביקשנו ממנה שתיתן לנו תבלינים.

    “יש לנו ‘יום בישול’ והמטפלות ביקשו שנביא תבלינים בשביל המאכלים שאנחנו מכינים,” שיקרנו לה במצח נחושה.

    “יום בישול? איזה יופי,” התמוגגה ברונקה והחלה למלא את הספלים שהבאנו אתנו בתבלינים שהוציאה מפחים גדולים שהיו על שולחן הבישול. “אולי פעם, אחרי שתלמדו לבשל,” הוסיפה בציחקוק, “תוכלו להחליף אותי כאן.”

    חזרנו לקבוצה, הכנו קופסת קרטון גדולה שלתוכה שפכנו את התבלינים  –  פפריקה חריפה, אבקת שום והמון פלפל שחור  –  ובערב, אחרי שהילדים כבר נרדמו, שמנו את הקופסה על מדף העציצים שהיה מעל דלת הכניסה, קשרנו אותה בחוט ארוך אל הידית של הדלת וחיכינו לסיבוב הביקורת של אברם. 

    שכחתי לספר שכל זה קרה בחורף, בלילה בלי ירח ונורא חשוך, או כמו שכתוב בספרים “לילה אפל”. לא ירד גשם, אבל היתה רוח נוראית.

    השעה היתה קרובה לחצות.

    גיא ואני עמדנו ליד החלון, צופים לעבר השביל המוביל אל בית הילדים.

    “הנה הוא מגיע!” לחש גיא והצביע לעבר דמות כהה שהתקרבה לבית.

    זינקנו לחדר הראשון, למיטות שלנו,  וחיכינו בלב הולם מהתרגשות לפתיחת הדלת.

    ברגע שאברם לחץ על הידית, מק, הבולדוג שלו, שכנראה הריח את המלכודת, התחיל לנהום באיום  –   הרררר…  הרררר….  –  אבל אברם גער בו:”שקט מק, אתה תעיר את הילדים…” ואז נפתחה הדלת לגמרי.

    שמענו את קול נפילת הקופסה ואת הקללה הרוסית שפלט-סינן בזעם אברם השומר מבין שפתיו הקמוצות  –   י-ו-פ-ט-פ-י-ו-מ-א-ט! – ומה שקרה מיד אחר-כך, היתה המהומה האדירה ביותר שראיתי בימי חיי: אברם שלופקינד ומק, שהקופסה נפלה כמעט ישר עליהם, התחילו להתעטש בשני קולות, תוך כדי קללות איומות של מק ונביחות רמות של אברם… סליחה, להיפך, קללות של אברם ונביחות של מק, וזו היתה רק הפתיחה לקונצרט הלילי שגרמנו ב”הפתעה” שהכנו להם. רוח הסערה שחדרה דרך הדלת הפתוחה, העיפה ופיזרה את כל תוכן הקופסה ומילאה את כל בית הילדים בענן סמיך וחריף של תבלינים! מהרעש והתבלינים שבאוויר התעוררו כל הילדים ותוך 20 שניות רעם כל בית הילדים במקהלה אדירה של התעטשויות, צעקות וצחוקים של הבנים –   בעיקר, כמובן, של גיא ושלי  –  יללות בכי של עדנה ותרצה, שתי בנות שהיו תמיד בוכות מכל שטות ונבהלות מכל רעש הכי קטן, וכמובן הקללות וגערות הכעס של אברם והנביחות של מק. רק רוני הישנוני, ששום רעש אף פעם לא היה מעיר אותו, המשיך לישון ו… להתעטש מתוך שינה.

    כמובן שכולם כעסו עלינו נורא  –  גם שומרות הלילה שהגיעו כעבור כמה דקות, גם רחל המטפלת ושלומית המורה למחרת וגם ההורים, שקיבלו מהן בהמשך דיווח על מה שקרה.

    גיא ואני, שהודינו על המקום ומיד בביצוע ה”פשע”  –  מאימת אברם שלופקינד המפחיד ומחמת גערות השומרות הזועמות  –  גם לא הלכנו למחרת ללימודים: במשך למעלה מחמש שעות שטפנו וקירצפנו וניגבנו, שוב ושוב, את כל בית הילדים…

    נוסף לזאת, הוזהרנו בחומרה שאם נעשה שוב תעלול לילי כלשהו, נישלח, כעונש, לישון אצל ההורים.

    ולבית הילדים שלנו, שנשאר “מריח” עוד המון זמן, למרות כל הניקיונות, קראו מאותו לילה סוער… נכון, ניחשתם: “בית התבלינים”.                                                                                                             

    צביקה אלון

    קשיש צעיר בנפשו, חובב נלהב של קריאה בכלל וכתיבת סיפורים קצרים בפרט, חותם לעתים על פרי מקלדתו בשם העט צָדִ"י. אָלֶ"ף. בן קיבוץ המעפיל, בוגר שני קיבוצים נוספים ומושבה אחת – כפר עזה, עברון ופרדס חנה – וכיום תושב גבעתיים. נשוי באושר ואבא-סבא נלהב לשני ילדים ושני נכדים. עורך הפרק הקיבוצי באתר האינטרנט "נוסטלגיה אונליין", בוגר ביה"ס לעיתונות ולתקשורת "כותרת" זצ"ל וחתום, נכון ל-2018, על שני ספרי ילדים וספר סיפורים קצרים למבוגרים אחד – "לאקי" "קרוקסי, החייזר השכחן" ו"בושם מהול".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נֵזֶר / הָאַהֲבָה שֶׁאַחֲרֵי הָאַהֲבָה

    שושנה קרבסי
    נֵזֶר שָׁנִים לֶאֱהֹב אוֹתְךָ וְהֵמָּה כְּיָמִים אֲחָדִים. עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי אֶתְהַלֵּךְ...

    רשימות ממגדל האשפוז [2]

    אבי גולדברג
    18 לחודש אפריל, כמעט פסח על דלת הזכוכית הרחבה בכניסה למחלקת...

    עבודה ייחודית

    יורם אורעד
    היום המרגש ביותר בחייו של אמיר הגיע. הוא היה מרגש דיו...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית