בין לטוב בין למוטב
שנה חדשה קרֵבה, שנת תשפ"ג. בדרך כלל בהיותי מבקר ספרות איני כותב דברֵי ביקורת על ספרים שיצאו בהוצאתי מטעמים של אתיקה. לא נכון הדבר שיתערבב יתר על המידה המבקר עם המו"ל, מינימום של הפרדת רשויות הכרחית כאן. עם זאת, לקראת השנה החדשה החלטתי לחרוג ממנהגי ובעצם לברך במעין מדור אישי חמישה ספרי שירה יפים שיצאו לאחרונה בהוצאתי, הוצאת עמדה, כסוג של התחלה חדשה לשנה טובה שתבוא עלינו. ברצוני להודות לאתר הספרות היפה, המעניין והאיכותי "סלונט" שמאפשר לי לעשות זאת ואשר בתוכו אני מרגיש ממש כמי שהגיע ממרחקים לנמל הבית שלו. אז הנה, בבקשה, חמישה ספרי שירה של הוצאת עמדה, בין לטוב בין למוטב. שלא תאמצו חלילה את פסוקו האלמוֹתי של משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק: "כשבאתָ למו"ל – יצאת נימול". ביאליק התכוון דווקא לקשיי המוציאים לאור, אבל אין בעיה כמובן לאמץ אמירה זאת כלפי הסופרים והמשוררים עצמם.
"עונות יחידָאית" | יהודה לייב ויטלזון | עורך: חן יסודות | ניקוד והגהה: ציפי הראל | על הכריכה: דיוקן עצמי כפול – איוון ואבפוטיץ' | עמדה | 58 עמודים | 55 שקלים | 2022
בגלל הלשוניות:
לטוב: בספרו השלישי, "עוֹנוֹת יחידָאית" מציב המשורר יהודה לייב ויטלזון שלוש פואמות העוסקות בקיומי, באישי ובלאומי: "אֶצְעָדָה", "עוֹנוֹת יחידָאית", "הווֶה בין תולָדות". השפה הדחוסה, ההעזה והטיפּוגרפית והמעוף המטאפורי של הספר ממשיכים את סגנונו של ויטלזון מספריו הקודמים, "ממיתר החולין" (עמדה, 2017) ו"תועפות בראשית" (עמדה, 2019).
ויטלזון, שזכה בעבר על ספר הביכורים שלו בפרס שרת התרבות, מוכיח בספר החדש ביתר שאת את התפתחותו כמשורר בָּשֵׁל בעוברו מן השיר הבודד והמחזור אל עֵבֶר הפואמה המגובשת אווירתית ונושאית. יתרונו הוא בהיותו משורר אישי לירי, אך גם עמקני ביותר בשפה וחברתי.
"בואי נדבּר כאילו אני לא פֹּה / ואת לא פֹּה // כל אחד יתבּודד אל קְצה יער / יהיה גָּרוּם / ויישא קול אֶל אמירֵי דממה // הם יַזילו שלֶכֶת הס // ונמשיך לדבֵּר, / נדבֵּר הוֹמִיּוֹת / ונגמע מילותייך מילותיי".
למוטב: השירה הזאת היא למיטיבֵי קרוֹא. עם כל הצד הלירי האישי שלה, היא עושה שימוש צורני ומשמעִי משחקִי ומורכב בשפה לעִתים עד כדי סתימוּת מכוונת ויעיד על כך שם הספר הזה שהוא אוקסימורון המשלב שם ותוארו שלא כדרך הדקדוק אלא "עונות" משהו זמני שחוזר על עצמו, שֵׁם ברבים, ו"יחידָאית" משהו חד פעמי, שם תואר ביחיד. אולי מנסה לומר לנו המשורר כי בעצם העונות עצמן, מחזור החיים עצמו הוא יחידאִי וייחודי ולמרות התלאות והקשיים כדאי לבחור בחיים הן כבני אנוש בודדים והן כעם.
הנה עוד אחד יפה וקיומי משל ויטלזון מתוך המחזור "אֶצְעָדָה", אותו תכשיט קדום מקראי שנשאו על הרגל או על היד, המהדהד גם את הפועל בעתיד המאורך, המודוס קוהורטטיב בלטינית המשמש לזירוז פעולה עצמית, "אצעד" פלוס סיומת "אָה", דהיינו אצעדה כמו "אשיר" פלוס הסיומת "אָה", "אשירה ל-ה' כי גָאֹה גָּאָה…" אלה הם פעלים אמוטיביים, פועלי רגש כמו אדבְּרה וירווח לי, הבה נגילה.
"תהוּדת תנוּפה הדפה אותי / ממאהל במִדְבַּר יהודה / לָבוֹר לי את לֵילִי // אצעדה / נתרבּעו גרגירי החול לחצץ מִתְגֵי אור / וכל דריכה הניעה מטס שובלי תאורה // אצעדה / טביעת הקרסול הִפְעִילָה ברק מַבְכִּי ילדים / שיטוח המסרקים פָּרַט על מחלֶקֶת כְּלֵי מיתר המאוֹרוֹת / נעיצת האצבעות הִקרינה מחזה מגדלור מַבְעִיר ים // ועוד צעדתי / באלפי רגליי וידיי / ורִבבות עצמותיהן ועצבּיהן // עד שהייתי עומד על קצה עפעף המִדְבָּר / בגבִּי אֶל קרנית שלו, / זקוף ומוֹנֵעַ עצימה".
"ספִירת פּשטוּת" | ענת אורנשטיין גנאור | עורכת: ריקי דסקל | עיצוב, ניקוד והגהה: ציפי הראל | ציור כריכה "נחל יטבתה" שמן על בד וציורים בספר: איצ'ה שורץ | עמדה | 116 עמודים | 64 שקלים | 2022
בגלל הרוחניות:
לטוב: "…אני רוצֶה לומר זאת יותֵר,/ יותֵר פשוט,/ גובה האהבה היה לה קישוּט:/ אינני זוכר דבר,/ אני רוצה לומר זאת פשוט." קובע המשורר הנהדר יאיר הוּרביץ באחד משיריו הקצרים ללא שֵׁם. השירה של ענת אורנשטיין גנאור בספרה "סְפִירת פּשטוּת" היא ממש כזאת. בגובה העיניים, באופן פשוט אך לא פשטני, וכמובן תוך התבוננות, הֲכָלָה וקבּלה מבלי לאבּד את הרוח האופטימית והמסר שיכול, אם רק נרצה, להיות לנו טוב ועל כך יש להודות. במציאוּת השירה הצינית והאירונית של שנות החמישים והשישים, ואַחַר השירה הסוֹפיסטית והקרה-משהו בשנות השבעים והשמונים, ספֵק אם היה מקום לשירה יפה כמו זו של אורנשטיין גנאור.
אבל הזמנים משתנים ואיתם גם רוח הזמן, הצייטגייסט. המשורר כבר לא צריך לדמוע או לערבב את דִּמעתו במֵי סוכר תוך קריצה אלינו. הוא גם לא צריך להציב את עצמו לצד החפצים באותו גובה כדי להַראות לנו שהשיר האותנטי הוא בהכרח נגזרת של רגש מאופק. מוּתר גם מוּתר להיות בעלי לֵב-רַגָּשׁ, ואם יש לָךְ לב כזה זה לא אומר שאַתְּ נאיבית, זה רק אומר שאַתְּ חיה, נושמת וחווָה, יִצרית, יצירתית ויוצרת. זה גם לא אומֵר שאת חייבת לכתוב שירה דרמטית מתפרצת. את יכולה להיות בעלת לֵב-רַגָּשׁ וחשוף ללא מגן של אירוניה ופסימיות ולכתוב שירת עומק המעידה על חיים קונטמפּלטיביים עדינים ומרתקים.
למוטב: יכול להיות שהמפוכחים ביניכם ירימו גבה, מה לנו ולכל אווירת הניו אייג' הזאת? עם זאת, רוחניוּת אסור לה שתהיה מושא ללעג על ידי האינטלקט היוצר. אפשר להבין דברים דרך הרגש המזוקק, בלי הפילטר הביקורתי של השכל כל הזמן. אפשר לחשוב אחרת. כזאת היא השירה של אורנשטיין גנאור בספר הזה שיש בו מעבר לפשטות נוף המדבר, מהודו, מחוכמת הדרכים, מהנראוּת כלפי הזולת וכלפי עצמך, מהסדק הצר, אותו חרך בהוויה שממנו אפשר להציץ בשלווה על נורָאות שלעִתים קורות אותנו ולחלום על טבע עירום ועל מעשה אהבה והזמן החולף, ושוב למדבָּר הנצחי מאיתנו לאין ערוך, שהרי אורנשטיין גנאור באה מירושלים; אבל היא ממקימי נאות סמדר, קיבוץ בערבה שבו היא מתגוררת עד היום. השירים בשערים השונים ייקחו אתכם למסע רוחני מרתק סביב-סביב ובחזרה לעצמכם, לאני שלכם על כל גווניו.
הנה השיר היפה הפותח את הספר "חֶזיון פָּנים" ופניו אליכם: "וְאָז הִתְחַוֵּר לִי שֶׁפָּנַי מֻצְפָּנִים בְּעֹמֶק הַנֵּר / כָּל אוֹתָם הַפָּנִים שֶׁהָיוּ לִי, עֲדַיִן פֹּה אֶחָד לְאֶחָד / שֶׁהִתְהַוּוּ לְאַט וְנוֹלְדוּ זֶה מִתּוֹךְ זֶה בַּמִּסְתָּרִים / שֶׁהֵגִיחוּ לָעוֹלָם מְקֻמָּטִים וַאֲדֻמִּים / הִשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהַיַּלְדוּת אֶל אוֹר הַנְּעוּרִים / אַיֶּלֶת אֲהָבִים, / יָפִים / וּכְשֶׁטָּרְפוּ רוּחוֹת הָאֵשׁ הָיוּ פָּנַי מְחֹרָרִים, רֵיקִים / וּבָא הַגֶּשֶׁם וְהִנְבִּיט אִשָּׁה פּוֹעָה אֶל הַקְּטַנִּים / וְהָרוּחוֹת בַּזְּמַן מְגַלְגְּלוֹת / חוֹרְצוֹת בִּי מַעֲשִׂים / כָּךְ פָּנַי רוֹאִים, פָּנַי עִוְּרִים / וְלִבִּי הַקָּפוּץ מַתִּיז פָּנִים כְּעוּרִים / פָּנַי צְלוּלִית בְּמֵי אֲגַם שֶׁאַדְווֹתָיו הוּא סִפּוּרָם / פָּנִים קְמוּטִים עַד אָבְדָן / שְׁקֵטִים מֵעֵבֶר לְכָל זְמַן / פָּנַי שֶׁעֲדַיִן לֹא / פְּנֵי הָאֵינְסוֹף / פָּנַי שֶׁאֵינָם".
"זהירות! שירים עם וירוס" | רונית מזוז | עורך: רן יגיל | עיצוב: יגאל ארקין | על הכריכה: תמונת ילדוּת של המשוררת ואִמה ליזה ז"ל | עמדה | 123 עמודים | 74 שקלים | 2022
בגלל האותנטיות:
לטוב: היא משוררת קסומה ביותר – רונית מזוז. אי אפשר להגדיר זאת בצורה כנה וישירה מזאת. האמת, זה אחד הפספוסים המובהקים שלי כמבקר עד כה. יש לה יכולת אלתור נדירה וסינגולארית והיא נעה בטבעיות מדהימה בין האני האתני לאני האקזיסטנציאליסטי האוניברסאלי, חלומי הרטוב בשירה ובסיפורת.
היא נולדה בנתניה בשנת 1962 ושיריה פורסמו בבמות ספרותיות שונות "חדרים", "הליקון" "משיב הרוח", "עתון 77" והאתר "סלונט", ובשנות העשרים לחייה, לפני שנים רבות, השתייכה לקבוצת המשוררים "שופרא" של המשורר הטוב אילן שיינפלד ואף פרסמה משיריה בביטאון החבורה לצד הסופרת לאה איני. הקיצור – עברה לי מתחת לרדאר, אך מעוות יוכל לתקון ואני ממליץ לכל אוהב שירה בר דעת לקרוא את ספרה הראשון: "סרט בערבית" (ספרי עתון 77, 2018) ולראות שמבחינת הפוליטיקה של הזהויות היא הייתה שם לפני כולם כמשוררת לצד שלמה זמיר וארז ביטון.
כעת היא מוציאה בהוצאת עמדה את ספר השירים השני שלה. יש משהו ספונטני וזורם בשיריה היפים של רונית מזוז בספר החדש שלה: "זהירות! שירים עם וירוס". שיריה בנויים פעמים רבות כמונולוג קצר רגשי ביותר לנמען או לנמענת חסרים, והיא מקפלת בתוכם פנייה לכל מי שיָקר לה: משפחה, חברים וכלל החברה שלנו. זו פנייה רגשית היוצרת מרחב אינטימי עם הקורא, עד שצחקתי ואף דמעתי בקוראי את שיריה. לעתים אני תמה איך עורכי הספרות עוד לא גילו את יְפי שירתה מעבר לפרסום ספורדי פה ושם.
למוטב: ייתכן שיהיו קוראים אשר יקראו בחופזה את השירים ויאמרו כי הם פלקטיים ודקלרטיביים מדי, אבל כדאי לשים לב לדבר מהותי בשירתה והוא הדרך שבה היא מטפלת בַּפּוליטיקה של הזהויות. להבדיל ממשוררים מזרחיים אחרים היא חווה ומתמודדת עם הכאב גם באמצעות ההומור הבריא שיש לה וכבר קבע המחזאי סמואל בקט במרירות כי אין דבר מצחיק יותר מאומללות. עם זאת, תמצאו כאן גם שירי אמונה רליגיוזיים כנים עד דמע. ובכלל, אצלה הפוליטיקה של הזהויות לא מותירה את השאלה החשובה בצד: פלסטינים-ישראלים, לימים אחרים. מזוז קושרת בחוכמה בין תיקון העוול שנעשה למזרחים לבין החיבור למרחב הערבי, דהיינו: אי אפשר לשורר על קיפוח מבלי לקחת בחשבון עמים אחרים וצדק חברתי-כלכלי לכול. הנה שיר אחד מקסים ללא שם מתוך הספר, אחד מִני רבים:
"בְּוַדָּאוּת כְּבָר לֹא אֶפְגֹּשׁ / לְעוֹלָם בְּאֹפֶן מִקְרִי שֶׁכָּזֶה / אֶת דּוֹד שָׁלוֹם וְדוֹד כְלָאפוֹ / וְאֶת פְּנִינָה / אֲפִלּוּ / אִם אֶרְאֶה מִישֶׁהוּ שֶׁמַּזְכִּיר אוֹתָם אֵדַע / שֶׁזֶּה לֹא הֵם / אֲפִלּוּ לֹא לְרֶגַע כַּמָּה שֶׁהַחַיִּים מִקְרִיּים / וְכַמָּה וַדָּאוּת / מֵבִיא לָךְ הַמָּוֶת".
לא יכולתי להתאפק. הנה עוד אחד מִני רבים, מעין אח של השיר הקודם, גם ללא שם: "אתם זוכרים? כשהייתי קטנה ואתם גדולים / אתם זוכרים? כשהיינו הולכים ליָם?! / הייתם אומרים / שאם אני הולכת לאיבוד / לחכות לכם ליד המדרגות. / אז אני שָׁם עכשיו / אתם שומעים? אני שָׁם".
"מהו המסע ללא צילךְ" | גלי גולדברגר | עורך: יחזקאל נפשי | צילום על עטיפה: דוד ניובורן | עיבוד תמונה: אלי בוכבזה | עיצוב, ניקוד והגהה: ציפי הראל | עמדה | 67 עמודים | 52 שקלים | 2022
בגלל הנשיות:
לטוב: יש משהו נשי ומעודן, דק מן הדק, בשירים של גלי גולדברגר בספר הביכורים שלה "מהו המסע ללא צילךְ".אלה שירים ההולכים בקטנות מעדנות אך פוצעים נימי לב. גולדברגר עוסקת בספרות וכותבת שירים שנים ורק לאחרונה החליטה להוציא ספר שירים מוברר, קב ונקי. זה לא גירל פאוור פמיניסטי בוטה ומתריס, זאת אחוות נשים הנותנות יד זו לזו ממש כמו בתצלום המעובד שעל העטיפה. הנה שיר ללא שם, אבל עם הקדשה שהיא מעין מוטו אישי, המדגים זאת יפה. ההקדשה אומרת כך, "לחברות שלי שהן מים חיים":
"בַּעֲמַל יוֹמֵנוּ / הָאוֹר מַפְצִיעַ / בִּדְמוּתֵךְ וּבִשְׁאַר רוּחַ. / הַמִּלִּים וְהַדְּמָעוֹת / מְתוּקוֹת / בְּדוֹמֶה לְמַיִם חַיִּים. / מַהוּ הַמַּסָּע לְלֹא / צִלֵּךְ / אִם לֹא חָשׂוּף כָּל כָּךְ. / זֶהוּ הַמַּסָּע / וְאַתְּ נְוֵה מִדְבָּר".
למוטב: יש שיאמרו כי היבול השירי הן בתחום השיר הבודד והן בתחום הרצף של גולדבגר הוא דל מדי; אבל עורך הספר, המשורר והסופר יחזקאל נפשי, משלים את אפיונו של הספר יפה במילותיו בכותבו: "גלי גולדברגר היא בהחלט קול שונה בנוף המשוררים הישראלי. לשיריה התבטאות עמוקה של הנפש. יש שם משהו מן התום היַלדי, מן עמקות הנפש, אך עם זאת בַּשׁלות ובגרות נפלאה שיכולה לפלח ולחדור לליבו של כל קורא. וזה היופי שבה, הסימביוזה הזו, האיחוד של השלֵו והנעים לצד הבוגר המתבונן, וכך אנחנו מקבלים את הפרספקטיבה הנכונה של הדברים… בעזרתה ממש… תוך כדי קריאה בשורותיה אנחנו מגלים אישה שמטיילת בשבילי החיים עם זכוכית מגדלת רגישה רגישה, כזו שביכולתה להאיר לנו הקוראים את הדברים עצמם, וזה למעשה כל שאדם צריך כשהוא פונה לקריאת שירה".
באמת שימו לב לעדינות שבה נוגעת גולדברגר בצירוף "אי שלי"המהדהד כמובן באופן לירי צירוף מצלולי קרוב, "איש שלי", ובשיר אחר כיצד היא מרפרפת באמצעות פעלים בהווה כדי לתאר את ליבה כְּלֵב-רַגָּשׁ, שני השירים הם ללא שם:
"הָאִי שֶׁלִּי / אֲנִי רוֹצָה בּוֹ / וְהוּא רוֹצֶה בִּי. / שָׁם נָסִיר מַסֵּכוֹת, / שָׁם נַחְבֹּשׁ אֶת הַכֶּתֶר / וּנְקַבֵּל פֵּרוּרִים לִרְגָעִים / שֶׁל רָעָב. / בָּאִי שֶׁלִּי אֵין שׁוֹפֵט / רַק כַּר שֶׁל פִּרְחֵי אַרְגָּמָן".
"מְחַטֵּט וְלוֹחֵץ / יוֹנֵק וְיוֹרֵק / מְבֻצָּר מְבֻתָּר / מְנֻפָּח וְגָלְמִי / כָּכָה הַלֵּב שֶׁלִּי / מְרֻכָּז מְפֻזָּר / מְרֻצָּף מְקֻצָּף / מוֹרֵד וְכָנוּעַ / צַד אָטוּם צַד רְאִי / כָּכָה הַלֵּב שֶׁלִּי".
"תודה למרוממי נפשי" | יואב תורג'מן | עורך: רן יגיל | עטיפת הספר: כנרת פנטנוביץ | עיצוב פנים הספר, ניקוד והגהה: ציפי הראל | עמדה | 70 עמודים | 64 שקלים | 2021
בגלל הסקרנות:
לטוב: פליאה ונדיבות לב הן שני המאפיינים של הספר המקורי והאחר הזה "תודה למרוממי נפשי". זה נדיר כל כך בקריית הספר שלנו. המשורר יואב תורג'מן עושה פעולה פשוטה, יושב וקורא ספרים; אך בעקבותיה הוא סולל לו פעולה מקורית משלו – כותב שירים.
זוהי קריאת אקראי מתוך סקרנות וצימאון ממש כשל ילד המבקש לקלוט את המַראות אליו, לערבל אותם בתוכו ולפלוט את אשר חש אל העולם הגדול. אין מֵתוֹדת קריאה בהכרח, כל ספר שמזדמן לַיד ונראֶה לו מעניין הוא קורא. לא רק ש"י עגנון ועמוס עוז, אלא גם יוצרים עכשוויים כמו טל איפרגן ויובל ירח, וכן ספרים מתורגמים וספרי היסטוריה פופולאריים. הכול בכול מכול כול – נאגר בחובו ומוליד מתוכו שירים.
אולי תקראו גם אתם את הספר היפה הזה ותכתבו בעקבותיו שירים כמין מכתב שרשרת שנהגנו לשלוח בילדוּת מן האחד אל האחר וכן הלאה. זה כל כך פשוט, ישיר ויפה. ראו למשל את השיר היפה הזה, "פיוס":
"מִן הָרָאוּי שֶׁאָמוּת לְפָנַיִךְ, טָעַן. / לֹא, הִיא לָחֲשָׁה, / נִתֵּן לַטֶּבַע לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ // מִן הָרָאוּי כִּי תָּנוּחִי מְעַט לְאַחַר מוֹתִי, / עֹל וְטִרְדָּה הָיִיתִי לָךְ בְּחַיַּי. / לֹא, הִיא לָחֲשָׁה, / הַדָּבָר יִקָּבַע בְּשֵׁם שָׁמַיִם // מִן הָרָאוּי כִּי תִּזְכִּי לְנַחַת בַּעֲרֹב יָמַיִךְ. / לֹא, הִיא שׁוּב חָזְרָה בְּיִרְאַת קוֹל, / נַמְתִּין וְנִרְאֶה מָה יֵלֵד יוֹם // מִן הָרָאוּי כִּי תִּקְשְׁרִי גּוֹרָלֵךְ בְּאַחֵר לְאַחַר שֶׁאֵאָסֵף אֶל אֲבוֹתַי. / נִתֵּן לַגּוֹרָל לְהַכְרִיעַ, / שָׁקְטָה / לֹא יָסְפָה / וְהִסְמִיקָה". השיר נכתב בהשראת ספרו של תום שגב: "מדינה בכל מחיר" (כתר, 2018). שיחה בין פולה לדוד בן-גוריון, פולה נפטרה לפניו.
למוטב: יש קוראים שיאמרו כי שירי תורג'מן רומנטיים מדי. הוא מתמסר למעשה השיר כלמעשה האהבה. עם זאת, יפֶה כותבת עליו עורכת ספרו הראשון "קליפות הבצל שלי" (עמדה, 2020) המשוררת טל איפרגן ומאפיינת את רגש האהבה בשיריו: "תורג'מן מניח את ליבו על שולחן המנתחים. בכתיבה רגישה ורכּה להפליא, בוקעות ממנו המילים כמו קול, והוא מנצח עליהן בשתיקה. השירים נוגעים באהבות שתמו ובאלה שנבראו מעצמן, במהות הזמן ובקשת צבעי האדם המרכיבים את גווניו". הנה השיר "קליפות הבצל שלי":
"סְגֻלּוֹת וּלְבָנוֹת / שְׁכֵנוֹת זוֹ לָזוֹ / חֶלְקָן כֵּהוֹת / הַשְּׁאָר בְּהִירוֹת / מַרְבִּיתָן עֲגֻלּוֹת / מִעוּטָן מְכֻנָּסוֹת, / לִכְאוֹרָה מְבֻיָּשׁוֹת, / יֵשׁ שֶׁקְּלִיפָּתָן נֻקְשָׁה / יֵשׁ שֶׁכְּנוּעָה, / חֶלְקָן חֲבוּלוֹת / הָאֲחֵרוֹת הֲדוּרוֹת / בְּנִיחוֹחַ מְתַקְתַּק. // הַקְּלִפּוֹת נֶאֱחָזוֹת / הָאַחַת בִּרְעוּתָהּ / וְעָלַי קָשָׁה / מְלֶאכֶת הַקִּלּוּף / הַחֲתִירָה אֶל הַלִּבָּה / חֲשִׁיפַת אֵדֵי הָאֱמֶת / הַצּוֹרְבִים אֶת עֵינַי לִדְמֹעַ / הַמַּמְתִּיקִים לִבִּי".
תורג'מן, יליד טבריה, אב לשישה ילדים, הוא רופא לב בכיר, אולי מכאן באים שירי האהבה, שהרי דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. באמצע החיים, אחרי שהיה עשרות שנים קרדיולוג בכיר, יצא לדרך בתולית וחדשה ובחר להיות משורר, לא רק איש של ניתוחים וצינתורים, אלא איש של רגש ומילים. אני מאחל לכל קוראי "סלונט" שייצאו אף הם עם בוא השנה החדשה להתחלה חדשה ולדרך חדשה כמו תורג'מן. שנה טובה ומאושרת, יצירתית ופורייה לכל קוראי "סלונט".
קראתי הכל. כיף להם שכך כתבת עליהם בהבנה וברגישות. וכיף שממשיכה לפרוץ שירה. שנה טובה
סמדר היקרה, שלמי תודה על הקריאה ועל התגובה הנדיבה. שנה טובה. רני
קראתי בעניין רב את ספרו של יהודה ויטלזון. ספר מאתגר ומתגמל.
תודה רני על הרשימה היפה, שנה טובה לך וברכות להוצאת עמדה.
יפה, משוררת יקרה, שנה טובה וברוכה! שנזכה לראות שירים יפים משלך. בריאות ואושר. רני