את יוסי בנאי
שר ברסנס שמעתי לראשונה בתכנית שנקראה, נדמה לי, "אין אהבות שמחות".
למרות הזמן הרב שחלף מאז, כל אימת שאני שומעת שיר משירי הערב ההוא, נלווה להנאתי
גם רגש מבוכה ואפילו בושה, לא בושה גדולה, אלא קטנה ועלובה, מעין זו שחש אדם
שמשחרר, תסלחו לי, נפיחה בחברה. ואין לאותה בושה קשר לשירים, אותם אני מאוד אוהבת,
אלא למעשה שזיכני בכרטיס להופעה.
ומעשה שהיה כך היה. קיץ אחד, בימיו
הצעירים של הקיבוץ, הגיעו אלינו אישה ובנה. הפרטים המעטים שנודעו לנו מפי מזכיר
הקיבוץ היו שהם עלו מרומניה, שהאישה גרושה ובנה, כבן עשר, מבוגר מבכורי ילדינו
ולכן הם יישארו אצלנו רק עד שיימצא להם קיבוץ מתאים. בימים הרחוקים ההם , לא היו
עדיין גרושים בינינו וחברה אחת העירה בלצון "נו, עכשיו תהיה לנו גרושינקה
משלנו" ובו במקום דבק באישה הכינוי "גרושינקה" ואת שמה המקורי אם
ידענו, שכחנו. אם אמנם הבינה גרושינקה את פשר הכינוי, לא הראתה זאת ונענתה לו
בפשטות ובטבעיות.
כשהגיעה אלינו,לא היה דבר יוצא דופן
בהופעתה, מלבד אולי שערה הבהיר מאוד, כמעט לבן. אבל כשבוע לאחר בואה כבר היו פניה
וגופה מנומרים בכתמי יוד ואספלניות, תחבושת אלסטית על כל ברך ותחבושת רגילה על פרק
ידה, ממש פצע, מכה וחבורה טרייה. כל יום לפנות ערב, שמענו אותה מחפשת בצעקות את
בנה סנדו. היא הייתה פותחת בסדרה של שלוש קריאות רצופות. אחת קצרה
"סנדו" השנייה מתארכת "סנדוו" והשלישית , הארוכה מכולן, הסתיימה
בהגבהת קול ובטון שיש בו סימן שאלה וסימן קריאה כאחד : "סנדוווו?!"
ובטרם נדם הדו של הסנדו האחרון, כבר החלה סדרה משולשת חדשה וחוזר חלילה, עד שנמצא
לבסוף הבן האובד.בערבי קיץ, נהגנו לרבוץ בחבורות על הדשא וכשהופיעה בינינו, תמיד
נמצא מי שיחקה את קריאת הסנדו לקול צחוקם של השאר והיא הייתה מצרפת את צחוקה
המתגלגל והחם לשלנו. כעבור שלושה חדשים, נעלמו כלעומת שבאו ורק לפעמים מישהו היה נזכר בהם,
פוצח בקריאת סנדו וקוצר את תשואות הצחוק הצפויות.
אך כל זה קדם למעשה שעליו אני רוצה לספר
ושהיה כרוך בתחפושת. מסיבות פורים בקיבוצנו היו אירוע עליז ותוסס ששיאו תחרות
תחפושות נושאת פרסים. אותה שנה התייסרתי בשאלה למה אתחפש. לא רציתי שיחזור המקרה
של פורים הקודם, בו התחפשתי לקליאופטרה. חברה הביאה לי אז מהעיר תלבושת מוכנה על
כל אביזריה: שמלה צרה בעלת שסע עמוק, תכשיטי פח נוצצים ובהם נחש מוזהב ופאה נכרית.
אמנם , נאלצתי להרעיב את עצמי שבועיים, כדי שאוכל להשתחל לשמלה, אבל בערב המסיבה,
כשנתתי הצצה אחרונה בראי טרם צאתי, אמרתי בליבי שהסבל השתלם. ואכן, בכניסתי לחדר
האוכל, במלוא תפארתי הקליאופטרית, זכיתי למחמאות והרגשתי יפה, עד לרגע בו נכנסה
חברה יפה באמת, שהתחפשה אף היא למלכה המצרית. תלבושתה הייתה מרומזת ומעודנת, שמלתה
נחה בחן ובקלילות על גופה, איפור קל על פניה ותסרוקת הולמת ואני חשתי כמו איזו
מומיה חנוטה בתכשיטים. חמקתי מחדר האוכל ומיהרתי, ככל שאיפשרה השמלה הצרה, לחדרי,
נחלצתי מהשמלה, הסרתי את האיפור הכבד ולא שבתי למסיבה.
השנה, אמרתי לעצמי, מי צריך תחפושת 'יפה'?
מוטב שתהיה מקורית, משעשעת ובלעדית. אלא שכזו לא נמצאה לי וכשכבר אמרתי נואש, צץ
במוחי רעיון, שנראה לי מבריק בשעתו: אתחפש לגרושינקה! ההכנות לתחפושת היו קלות ומהירות.
פשתן שנועד לליפוף צינורות השקאה, שמצאתי במחסן הנוי, שימש ליצירת פאה בלונדינית.
המרפאה תרמה לי שני בקבוקי יוד סגול ותחבושות, הוספתי לכך מכנסי ברמודה רחבים, חולצת
טריקו מסמורטטת, זוג כפכפים, שלוש קריאות סנדו והרי לכם גרושינקה. זכיתי בפרס שני
והייתי מרוצה, מה גם שהפרס היה זוג כרטיסים לתכניתו החדשה והמצליחה של יוסי בנאי.
שבוע ימים עבר עד שהצלחתי להיפטר מכתמי היוד הסגול ועוד שבוע עד שמימשתי את הזכייה
בפרס ונסעתי בלווית ידיד להופעה, היה נפלא!
אינני
זוכרת מתי קלטתי את מלוא כיעורו של מעשה התחפושת. אבל כל פעם שאני שומעת יוסי בנאי
שר ברסנס, אני מתכווצת מבושה. אני חוזרת ואומרת לעצמי, שגרושינקה בכלל לא נכחה
במסיבה ולו הייתה שם, סביר להניח שהייתה מצטרפת לצחוק הכללי, כדרכה ואם גם הייתה
נעלבת, הרי מן הסתם הייתה סולחת לי ולו הייתה בי מידת הסליחה, שהייתה כנראה בגרושינקה,
אולי גם אני הייתי סולחת לי. וחוץ מזה, מעבר לבושה הפרטית שלי, מסתתרת כאן בושה
קולקטיבית שהיה לי חלק בה ואף היא זקוקה למחילה, אבל זה כבר עניין אחר.
חנה, עיון ב"בושה הקטנה" יוצרת בקרבי הערכה עמוקה לרגישות שאת מציפה לגבי ארועי-עבר שבמהלך השנים חידדו והעמיקו את איכותך כאדם יוצר וכאדם בכלל… התאימות שאת מציגה בין הדמיון הכתיבתי לריאליות של החיים מרתקת.
זו אינה פעם ראשונה שאני נתקל בכך כשאני קוראך.
תודה רבה יהודה. תגובותיך תמיד מפרגנות ומרגשות!
מאוד אהבתי את הסיפור. מביא נתח של חיים, באופן קולח,עם דמויות חיות ופועלות, כאילו הייתי שם.
מאוד יפה להביא נקודת מבט חדשה, לאירוע, מהמקום שאת נמצאת בו עכשיו, בחלוף השנים, שלא לדבר על השיתוף הכנה בתחושותיך.
כולנו נושאים עמנו זכרונות לא נוחים, ובכל זאת בחרת לשים אותו על השלחן, ודווקא בפורים, כאילו הסרת מעלייך מסכה, את אותה תחפושת שהעיקה עלייך…
אז הנה, זה החלק השמח. והפורים מצווים אנו לשמוח.
ועוד אחת קטנה. בחוויה שלי היא לא עשתה סיפור, או שאולי רקמהעמידה פנים, שהיא נעלבת מהחיקויים שישיתם עליה.
אולי הייתה נהנית מהתחפושת שלך.
לא תמיד מה שפוגע בנו, פוגע באחר.
תודה רבה אילנה. את מגלה לי פנים נוספות בסיפור, כאלה שלא חשבתי עליהן במודע. זה בעיני תמיד החלק המרתק בתגובות של קוראים.
אהבתי מאוד את הסיפור, הרגישות העמוקה שלך באה בו לידי ביטוי, שהרי התחפושת נוצרה בתום נעורים מבלי לחשוב על הפגיעה שיכולה ליצור ואלו האישה שכבר בגרה מתקשה לסלוח לעצמה על המעשה בשל היותו לא ראוי בעיניה, אף שבפועל לא פגע.
אני מאוד מבינה את המספרת , כי גם אני מתקשה להיפרד מתחושות אשמה על מעשים שיכולים לפגוע, כולל תחושות על פגיעות שלא קשורות אלי כלל.
הסיפור מאפשר לחוש את האווירה , המראות, התחושות , וגרושינקה היתה אישה עם חוש הומור ושמחה פנימית, שלולא כן יש להניח שהיתה נפגעת מהיחס כלפיה, והחברה בקיבוץ, לפחות בעבר לא העניקה תחושה קלה ליוצאי הדופן
תודה רבה נגה על דבריך המרגשים. יש בהם משהו מכיל ומנחם!