בפאב הייתה ההמולה הרגילה. כוסות התגלגלו, צלחות רטטו בדרכן מהמטבח אל השולחנות הקטנים, או אל משטח דלפק המוזג. אנשים ונשים רכנו זה אל זו, מנסים לדבר מעבר לרעש המוסיקה. המקום היה מואר כולו אבל תאורה לא ממוקדת וחלשה במתכוון.

"תעזור לה, תעזור לה," רכן הבארמן מעבר לדלפק וזירז את בועז בתנועות יד מהירות ומצביעות לעבר הרצפה. שם היא קרסה במקום שעמדה קודם. שמלת הכסף הקצרה שלה שהופשלה חשפה רגליים ארוכות ורזות.

בועז מיהר לעברה ובאין לו משקה אחר שפך על פניה את שארית המשקה מהכוס שלו.

"מה קרה?" שאלה, מניעה בראשה. היא התיישבה על הרצפה, העבירה יד בשיערה השחור שנרטב והביטה בו בתמיהה.

"הברמן אומר שהתעלפת," הצדיק את עצמו, עדיין רוכן לעברה.

"אני? מה? איפה אני?"

"את כאן, בפאב. פתאום נפלת. איך את עכשיו?"

"הרגשתי טוב, רק שפתאום…"

"פתאום התעלפת," עזר לה לענות.

"אני לא יודעת מה קרה לי, בועז."

"מאיפה את יודעת את השם שלי?"

"מה זאת אומרת, למה שאני לא אדע את השם שלך?" השיבה בשאלה.

"עוד לא היכרנו," מלמל במבוכה.

היא הביטה בו בתמיהה. "הרי באנו לכאן ביחד."

"אבל רק הרגע נכנסתי," טען.

"מה קרה לך?"

היא עדיין ישבה על הרצפה, שמלת הכסף שלה חושפת את ירכיה.

בועז הזדקף, מרחיק את עצמו ממנה. "מה קרה לי?! מה קרה לך? למה את טוענת שאנחנו מכירים?"

"מה זאת אומרת? תמיד היינו יחד," היא אחזה בזרועו כדי לקום ולהזדקף.

הוא החל לאבד את סבלנותו. "סליחה, אני לא חושב שאנחנו מכירים." הוא הסתובב לעבר הברמן ואמר בקול רועד מהשתוממות: " תמלא לי עוד כוס בירה."

הברמן הביט בו בחמיצות. "כדאי שלא תשתה יותר, כבר שתית מספיק."

"אני לא יודע מה קורה איתכם." התמרמר בועז.

"תיראה אותך, אתה כבר מדבר לעצמך." לעג הברמן.

בועז הביט בו בתימהון. "אני מסתלק מכאן." פסק.

"אני איתך." הוסיפה הצעירונת.

"איך זה שאת איתי?" הקשה.

"אתה זה שתמיד קורא לי," הסבירה בסבלנות. הם פסעו לעבר הפתח כשהיא תומכת בו ובמעלה המדרגות הוא עזר לה.

"איך קוראים לך?"

"רות." השיבה בקצרה.

הוא זכר רק שנענע בראשו. כל מה שקרה לאחר מכן נמחק מזיכרונו. איך הגיעו לדירתו, איך פשט את המעיל והחולצה והיכן היא הייתה, כל זה לא זכר.

הוא התעורר בבת-אחת והזדקף במיטה. החדר היה מלא באור השמש מהחלון הפתוח. בראשו הדהדו נקישות חלולות שהקשו עליו את הראייה.

"יש לך קפה מוכן במטבח. תשתה אותו לפני הכול כדי להתעורר," הורתה לו.

הוא הבחין בגרביונים שכיסו במעטה אטום את רגליה ואיך בתנועה מהירה משכה את המעיל שלו שהיה זרוק על השולחן הפינתי ולבשה אותו על שמלת הכסף האפורה שלה. היא פנתה לעבר המראה התלויה ליד הדלת, העבירה יד בשערה החובק את כתפיה, פנתה לעברו, הפריחה נשיקה באוויר ויצאה, טורקת אחריה את הדלת ברעש שגרם לראשו לצנוח אל הכר.

היא לקחה את המעיל שלי, זה כל מה שהיה יכול לחשוב.