close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • בהשראת יעל הקינית

    שולה ברנע | סיפורים | התפרסם ב - 08.03.21

    זכור לי, כי באותו היום היה חם מהרגיל. החזרתי את הטליות מהמרעה, הכבשים כבר שבו קודם לכן. הן פעו במכלאה בספוק שלאחר האוכל. זו היתה שנה גשומה ופורייה – עשב רב  וגבוה צמח באותה עת. רוח עזה נשבה והעיפה את החול באוויר, ריח גשם מתקתק וריח עשב עלו באפי. נתמלאתי תחושת חופש ועצמאות.

    נעלתי את המכלאה והלכתי לפוש סמוך לדופן האוהל שלנו בצד הצל.  בשעות שבין הערביים אהבתי ליצור חליל מקנה סוף ולחלל מנגינות ככל העולה במוחי. אחיי  התרוצצו בחצר המשק, אימא כיבסה כביום חמישי בשבוע, אבא יצא למסעותיו על סוסו השכם בבקר, ובדרך כלל היה שב כעבור ימים רבים ואף חודשים. מאז היותי ילדה, ידעתי,  מה הוא נוהג לעשות במסעותיו. הוא היה אורב לשיירות סוחרים מאזור כנען ומערי פלשת, תוקף אותם בנשקו, בוזז, מה שנראה לו ושב האהלה עליז וטוב לבב. האם הוא פגע בנפש – לא ידעתי ולא ספרו לי – על כל פנים התענגתי על האביזרים המשעשעים, שהיה מביא לי: אצעדות מכסף, צמידי זהב מסולסלים ועליהם דמויות של נחשים, עקרבים ותנינים קטנים. התקשטתי בהם, והרגשתי ייחודית בהשוואה לבנות השבט השכן. כמו-כן, היה מביא לאימא עופות שמנים למאכל עבורנו, כמו שליו וחוגלות וכן הביא עורות צבאים ואריות-כל מה שהשיג בשללו אצל הסוחרים.

    אבי הצטייר בעיניי כאיש חזק. היו לו עיניים שחורות, בורקות ונחושות, לצד עינו השמאלית היתה חרותה צלקת אנכית, זכר לקרבות שעברו עליו, כשהיה זעף, זו היתה נמתחת באופן מפחיד, דבר שנתן ממד נוסף לכעסו. קבלתי את אבי כבן חיל, ידעתי, שדם סב סבו קין זורם בעורקיו. מגיל צעיר נחשפתי למלחמות, שהתנהלו בקרבתנו, וכבת שבט הקיני לא חששתי מדבר.  בחודשים האחרונים נודע לנו מהכרוז בשבט, כי ניטשים קרבות איתנים בין שבטי ישראל לבין יבין מלך חצור בהנהגת סיסרא, שר צבאו. המטרה של כל צד בניצים היתה תפיסת שטחי מרעה של היריב. קרבות עזים במיוחד התחוללו בעמק יזרעאל.  

    לאחר ארוחת הצהריים והמנוחה אחריה, אימא ואחיי פנו לעבר חלקת העשב הגבוה ללקט קטניות ופירות אכילים וכן עשבי מרפא כדי להיערך לעת שובו של אבא, למקרה שייפצע במסעו.

    ריח זיעה מצחין בלוויית קללות עסיסיות, העירו אותי משנתי העמוקה.

    “איפה כאן בעלי הבית? מה, אי אפשר לקבל פה קצת אוכל לחייל עייף ורעב?” בעודי משתרכת מבין שמיכות הצמר, קלטתי כי בפתח האוהל ניצב קצין חגור בבגדי קרב, מיוזע, מתנשף וזועף. “היי!” שאג בפליאה, “יש פה מנה יפה להתכבד בה, משהו שלא חלמתי עליו!”

    הרגשתי כיצד הדם אוזל מפניי, חשתי מותקפת ללא הכנה מפני אויב אכזר. ידעתי שבשביל החיילים, באשר הם, אישה זו אישה, ויש להפרותה כבהמה ולא משנה, מהו גילה, או מראה, צריך להפיץ את זרעם, כדי שיקומו צאצאיו תחתיהם במקום הנכבש. הוא פסע לעברי וכוונתו ברורה. נאלמתי. כעבור דקותיים אזרתי עוז, הרי למדתי משהו מרוח האומץ, שפיעמה תמיד באבי ופניתי אליו בקול רך כחמאה, כדי לא להרגיזו, גם כך רתח מזעם ומאווירת הקרב: “אדוני, אינני האויב שלך, אני בסך הכול אישה משבט הקיני ואולי אוכל לעזור לך, אנא אל תכעס על אמתך?”

    הוא השהה את מבטו ומשהו בפניו התרכך. ניצלתי את ההפוגה הקלה והצעתי לו לנוח קצת על יצועי במקומי במטרה שאוכל לשלוט בו ממקומי, כשאהיה גבוהה מעליו: “בוא תנוח מעט כאן, ואחר כך תמשיך במסעך,” הצעתי לו בחינניות, ככל שיכולתי תחת לחץ האימה, בו הייתי נתונה. להפתעתי, הוא נענה להצעה ונשכב במלוא קומתו מטה והיטיב להתמקם בתנוחה שלווה למדיי בהתחשב בנסיבות, שבהן היה נתון.                                                                                                                                      “איך אנצל?” רעדתי בבעתה. שלפתי את יתד האוהל שליידי, הסתרתיו בין קפלי גלימתי, ובמקום מים, שביקש תוך צחוק חייתי – “הבי לי מים, נערה” – השקיתיו בספל חלב של כבשתי האהובה. הוא צנח  רדום למרגלותיי בטרם ביצע בי זממו. היתד ננעץ בקלות ברקתו הימנית. 

    אות גבורה  הוענק לי על ידי ברק בן אבינועם מבני ישראל. הם שכחו, את העובדה, כי אני צאצאית לבית קין – הן הנטייה לרצוח טבועה בדמי מקדמת דנא.

    שולה ברנע

    חברה באגודת הסופרים. שימשה יועצת חינוכית, לשונאית, מנחת הורים, זוגיות וגיל שלישי. היתה אחראית להקמת בתי ספר להורים במחוז תל אביב מטעם משרד החינוך, ריכזה מרכז ללימודי עברית למבוגרים. ספר השירה החמישי "כאב עלה צומח" (צבעונים) פורסם בשנת 2020. כמו כן פרסמה ספר פרוזה, "נרקיסים בקיץ" ב-2017 (סטימצקי). לאחרונה עוסקת בביבליותרפיה ובהנחייה להעמקת השפה העברית ליודעיה.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    בסוף היום

    אורית גולדמן
    בְּסוֹף הַיּוֹם אַף רַחַשׁ לֹא נִשְׁמָע חֲפָצִים מְפֻזָּרִים מְקִימִים מְהוּמָה: מַגֶּבֶת...

    חזרתי לרכב כדי להביא משקפי ראייה

    מיכל גורוביץ
    חזרתי לרכב כדי להביא משקפי ראייה. תחילה כל מה שיכולתי לראות...

    אֶל מוּל הַגֶּשֶׁר / עַיִן מִתְרוֹצֶצֶת

    אילנה יֹֹפה
    אֶל מוּל הַגֶּשֶׁר   אֶתְכַּנֵּס אֶל מוּל הַגֶּשֶׁר. מָחָר אֶעֱמֹד לְדִין...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית