close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • בהמשך למאמר של פרופ' ניצה בן דב — מחשבה

    יוכבד בן דור | חדשות תרבות | התפרסם ב - 12.11.23

    פרופסור  ניצה  בן  דב  כותבת  ב"הארץ", מדור  לספרות  ותרבות  על  ספרו  של  מאיר  עוזיאל

    "הבית  ליד  האגם  באיטליה".

    בפתיחת  דבריה  מעלה  בן  דב  את  הרומן  "שירה"  של  עגנון, ומצטטת: "על  ידי  אמירתה

    של  שירה  קיבל  הבית  הוויה  חדשה, שאינה  באה  מכוח  האבנים  והעצים  והחומר  והסיד שנבנה

    מהם  אלא  בא  מכוח  עצמו, מכוח  שיש  בו  חיים  ורצון, וברצותו  הוא  נותן  חיים".

    בן  דב  מדגישה  שהכתוב  הוא "הוכחה  נוספת  לכך  שלא  הבית  הוא  גיבור  הספר  אלא  בעל  הבית,

    המבקש  לבחון  את  עצמו  בתוך  בית  שבנה  והוא  אינו  ביתו".

    "על  ראשו  של  כל  יהודי  בעולם  מרחף  עונש  מוות  מתמיד. מאיר  עוזיאל  ביקש  להקים  לו  בית  בעולם

    הזה, שיהיה נקי  מיהודים  ומישראלים…הניסיון  להינתק  לא  צלח".

    תודה  לך  פרופ' ניצה  בן  דב  על  מאמרך  המרגש  שהופיע, ולא  במקרה, בימים  הקשים  שיודעת  ישראל

    מאז  ה-  7-10-23, ימים בהם רבים  מאוד  איבדו  את  ביתם  הפיזי, הנפשי  והרוחני.

    הרגשתי  שאני  רוצה  להגיד  משהו, גם  אם  המילים  קרסו  בתוכי. מאמרך  אודות  "הבית  על  האגם  באיטליה" עזר  לי  לומר  משהו  ולאסוף   כוח  מכל  פינה  בגופי.

    "הבית  נבנה  כך  שתמיד  יוכל  לצאת  יחד  עם  בני  משפחתו  מבין  החומות, מתוך  הבנה  שיש  דרכים

      רבות  ללכת  בהן".

    כדי  ליצור  גשר  בין  הספר  לבין  המפונים  מבתיהם  מאז  ה- 7-10-23  קראתי  לתגובתי

    "הבית  בתוך  הספר".

    מי  שמטייל  בספר, חושב  עצמו  למטייל  שחודר  לנבכי  החוויות  לבד,

    מרותק  מרגעים  רק  לו, מרושת  במסווה  ובמקומות  מסתור. תוך  כדי  קריאה

    מתאהב, גם  אם  לא  מדבר  בגלוי, מחביא  עמוק  ומוסתר  מקום  בטוח  בנפשו.

    מיד  מרגיש  שהוא  זקוק  לתנועה  חדשה, שיש  לו  צורך  להתנתק  מהעולם, להיכנס  פנימה

    ולתכנן  את  ביתו  החדש, עולמו  החדש.

    בפרקי  אבות  כתוב : "כל  ימיי  ישבתי  בין  החכמים  ולא  מצאתי  לגוף  אלא  השתיקה".

      הוא  מסביר  לעצמו  שהוא  עושה  שחרור  רק  לעצמו, ואז  כולו  מלא  אהבה

    ונוחות  וביטחון, עד  שנוכח  בשלל  רגשות.

    הוא  עובר  תקופה  שבה  הוא  מרגיש  פגיע, מחפש  לו  הגנה, רואה  כאדריכל  מדרגות

    חילוץ, עולה  יורד גם  נסוג, והן  מובילות  אותו  אל  העולם  העמוק  שבפנים.

    הבית  נבנה  כך  שתמיד  יוכל  לצאת  יחד  עם  בני  משפחתו  מבין  החומות  מתוך  הבנה

    שיש  דרכים  רבות  ללכת  בהן. לשם  כך  הוא  מגייס  תנועה  בתודעה, שמאפשרת  לו  להזיז  הצידה 

    את  הדעות  המוכרות  שלו, ולהיפתח  להתבוננות  מנקודת  מבט  חדשה.

    זה  נעשה  בשיפוץ  הבית, בטוויה  של  רשת  חדשה, שדרכה  הוא  יכול  להתחבר

    באופן  חדש  אל  הסביבה  ואל  הסובבים. זו  נקודת  מפנה  שבה  הוא  הולך  הלאה,

    עוזב  מבלי  להביט  לאחור. מה  שקרה  קרה, מה  שנעשה  נעשה, העבר  הוא  עבר,

    והגיע  לספר  סיפור  חדש  על  העתיד.

    הבית, שהוא  בונה  ליד  האגם  באיטליה,  נבנה  מהכאבים  שלו, כשהוא  מטפס  על  סולם

    של  החלום  שלו  מרחקים  אין  קץ, אופקים  גבוהים, מדייק  במחשבתו  מדידות  הבית  אותו

    הוא  יוצר  נוקב  ורוחני  יותר. זו  כנסיה  ישנה, בכתמים  כהים  של  אזוב  ועשב  על  הקורות

    הדקים  והצריחים  הנמצאים  תחת  העננים, ואין  לה  פעמונים. הוא  ממשיך  להבטיח  לעצמו

    להקדיש  מחשבה  נוספת  איך  להחליף  את  הפעמונים, ולהישאר  נאמן  קודם  כול  לעצמו.

    כל  הלילה  יושב  וכותב  על  הבית  שבתוך  הספר  באותיות  ובמילים  כשבתחושה  העמוקה  של  נשמתו

    אין  דבר  סופי, והוא  לא  רואה  את  הסוף.

    הבית  חייב  להיבנות  כמו  שהוא, תחת  השמש  של  האגם  באיטליה, כולו  תשוקה  העולה  על  המוזיקה

    האינסופית,  ממוקם  מעבר  לרגע  סופי, ומשתתף  ביצירה  הנכתבת  רבת- חסד.

    הוא  נשמע  מנותק  מאתנו, מרוחק  מבית  ארצו, ויחזור  אליו  כשתסתיים  בנייתו.

    בינתיים  הוא  ניצב  על  ראש  הסולם  נואם  ומפרט  את  דמיונו  ומסביר  כי  הבית  שיקום  במקום  הכנסייה

    יהיה  פשטות  מושלמת  בעולם  ליד  האגם, אגם  של  מים  צלולים  מאירים  תודעה  שלעולם  אינה  נחה,

    ותמיד  שבה  וחוזרת  (שהרי  הוא  סופר  יוצר) אל  מה  שהיה  מחובר  ושלם.

    עליו  להדריך  את  האדריכל  לפנות  חלל  באופן  עיצובו, שיתעלה  מהמקומות  הנכונים, ויזרים  אנרגיה

    אליו  וממנו. כל  הנכנס  לבקר  יביט  בתימהון  בעיצוב  המוזר, כאילו  הוא  נמצא  בטירה  מכושפת, אלוהית,

    שאת  פניה  לא  יראה  אדם  וחי.

    מעניין  כמה  זמן  ייקח  עד  שיסתיים  השיפוץ, והכל  יהיה  במקומו, הביוב, החשמל, התריסים, הרצפה,

    הדלתות  הנפתחות  והננעלות, וגופו  יעלה  מתנשף  מעל  עורה  של  אשתו  האהובה, תמיד  שרועה  תחתיו

    כעוגן  מבטיח  שתמיד  יהיה  קיים  בבת  אחת.

    עליו  להמשיך  להוסיף  ולחקור  את  רעיונותיו, כדי  שלבית  ההולך  ונבנה  יהיה  בעל  אופי  משלו.

    גם  תמונות  נוף  של  אגם  ושמים, הרים  וערים, מישורים  ויערות  כולן  מתוארות  עשירות  ומגוונות.

    זהו  רומן  אהבה  לבית  שתחושת  המרחב  שלו  מתוארת  בדייקנות, והוא  יוצר  התרחשות  חדשה

    בה  החיים  הם  ענין  של  מקומות  ולא  ענין  של  אנשים.

    זהו  רומן  בו  המקומות  הם  נקודות  מוצא  לתיאור  אהבה  שנרקמת  ביחסים  הדוקים  בין  הדמיון

    למציאות  ויותר  מזה, הדמיון  הוא  השגה  של  אושר  ורוחניות, שמעניקים  משמעות  להיותנו  אנשים

    בשר  ודם.

    שיפוץ  ובניית  בית  ליד  אגם  באיטליה  הופכים  לעיסוק  בשאלות  מטאפיסיות  בדרך  מיוחדת  של  כתיבה

    העוסקת  במילים  ובבעיות  קומפוזיציה. טכניקות  האמנויות  השונות  מתערבבות  זו  בזו  ומשמשות

     מטאפורות  זו  לזו. הבית  נבנה  לקולות  המולה  של  חגיגה.

    תיאור  הבנייה  נעשה  במילים  אימפרסיונסטיות, שממחישות  את  התהוות  הבית  כאילו  היא  המציאות

    היחידה.

    מאיר  עוזיאל  חולק  את  מוטות  הבית  עם  תמיכה  ואהבה  בינינו. הרומן  הופך  לפיוט, גובר  על  המציאות,

    מפשיט, מגרה, אחוז  בזרועות  של  ריקוד  התודעה. 

    הסופר  מתהווה  בפנימיות  התודעה  משתעבד  בסמוי

    לבית  שבנה  בידיעה  שלמה  שבין  ממש  לתעתוע  בין  תעתוע  לממש

    ומרחף  מעל  הבית–  פנינה  לבנה– בישיבת  הלוטוס. 

    הוא  מתאהב  בו  כולו  תעתועים  ואשליות, עוצם  את  עיניו  ומעפעף.

    ויש  בספה  הירוקה  עם  ריפוד  הקטיפה  שקט  כאב.

    הבית  מרובה  חדרים  והקירות  עשויים  בטון  ואבן 

    ובני  משפחתו  הם  עלומים  נצחיים  של  יש  בחלום  האין

    משוחחים  עמו  על  ירושתם  ועל  חיים  מוצלחים  יותר.

    יוכבד בן דור

    יוכבד בן־דור היא משוררת וסופרת, זוכת פרס ורטהיים ופרס ספרותי מטעם עיריית בת ים. בעבר כיהנה כמנהלת בית הספר לאמנות בגבעת חביבה וכמנהלת בית הספר האלטרנטיבי "החינוך השלם" בתל יצחק. מחברת ספר הפרוזה "מקל שפאציר", ספרי הילדים "אינשאללה" ו"חוטים של אהבה" וספרי השירה "הילד הכחול", "מביא עלי מחשבות זרות", "מציאות קוראת לי", "פני אישה", "לבן מתוך לבן" ו"ריח יסמין בסיוון". ספרה "הנסיך דני" ראה אור בהוצאת טוטם.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 4
    • 0
    • 1

    תגיות:

    אין תגיות

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    השירה חיה וקיימת

    שי מרקוביץ'
     המשורר והסופר הבריטי סיימון ארמיטאז' זכה באות הזהב המלכותי על הישגיו...

    אביגדור המאירי, פציפיסט לוחם

    גבריאל מוקד
    אין ספק כי אביגדור המאירי שייך לדור האוונגרד העברי בארץ ישראל...

    אֵשֶׁת רֵעֵהוּ

    אילנה יופה
    שׁוֹטִים אוֹחֲזִים בַּמַּחְבֵּט שֶׁלִּי שׁוֹטִים מִדְּאוֹרָיְתָא אוֹחֲזִים בַּמַּחְבֵּט שֶׁלִּי הַחוֹבֵט בְּרָאשִׁים...
    דילוג לתוכן