כִּסִּיתִי זְרוֹעוֹתַי בְּטַלִּית לְבָנָה, חוֹתָם שֶׁעִקָּרוֹ גַּעְגּוּעִים עַזִּים.
נְגִיעוֹת שֶׁל רוּחַ שֶׁהִמְתַּנְתִּי לָהּ פַּעַם וְהִמְתַּנְתִּי לָהּ פַּעֲמַיִם וְנוֹתַרְתִּי בִּמְקוֹמִי.
נְהָרוֹת גְּוָנִים מָשְׁכוּ שִׁירָה חֲדָשָׁה בְּמַנְגִּינוֹת כַּפּוֹת יָדַי עַד שֶׁהָיוּ כְּבֵדוֹת לְהָכִיל.
מָה שֶׁשֶּׁלִּי וּכְבָר רָחַק מִמֶּנִּי מֵעֵבֶר לְנִיחוֹחַ הַשָּׂדוֹת, אֵל קַו הַשֶּׁבֶר בֶּהָמוֹן דְּמָעוֹת
כְּמוֹ טֶקֶס פֻּלְחָן בִּשְׁעַת הָרַחֲמִים שֶׁל זְמַן הַחַגִּים בִּסְתָיו וּבָאוֹר
כְּמוֹ חֹם גּוּפִי הַמְכֻסֶּה טַלִּית לְבָנָה בִּשְׁעַת הָרַחֲמִים וּבְהִתְכַּנְּסוּת שְׁלֵוָה
שֶׁקֶט, דְּבַשׁ, הַסְלִיחָה…