דברים בערב עם הופעת "נכון – כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות", גיליון 8, 12.6.22.

לפני שאני מברכת, אני רוצה לספר לכם שלפני כמה עשרות שנים הייתי עורכת לילה ב"על המשמר", שזה היה מקום מחתרתי למדיי, מקום שהיה מרוחק תרתי משמע מכל דבר ועניין: משהו צדדי לגמרי, שחוץ מאזרחי המקום וכמה קיבוצים בארץ – אנשים לא ידעו, לא קראו ולא שמעו עליו – ובכל זאת, עם השנים יצאו מהעיתון "על המשמר", גדולי יוצרים ואנשי תקשורת מיתולוגיים, למשל, אברהם שלונסקי, יצחק אוורבוך אורפז, רוביק רוזנטל, אמנון אברמוביץ', סבר פלוצקר, מרדכי גילת ואחרים.

תמוה או לא, אורציון ברתנא לא היה גוון בנוף הייחודי הזה, הגם שלתפיסתי הוא נביא. חוזה. אחד מקיסרי תל אביב, היודעים להבחין בספרות אמת לעומת פרופוגנדות ספרותיות קצרות מועד.

אני כאן כדי לברך את אורציון, העורך, שהוא הנביא-החוזה של כתב העת "נכון", וגם לברך אתכם היוצרים, אלו שמביאים איתם ל"נכון" את המהפכה בדם ליבם ובונים עולמות ספרותיים תחת עולה של חברה עוינת, בעיקר מפורכסת, נתמכת – בעיקר חברה מרוצה מדיי. קראתי את גיליונות "נכון" – צללתי לעומק היצירות שלכם. מבחינתי אתם מהפכנים נועזים, חכמים, אדירים – אני מתרגשת מבחירת המילים, הצרופים, הרעיונות הניתזים בלייזרים, בתיאורי הבריאה, החיים כאן ושם. ושם-שם, ולא פחות החוקים המרשימים שבחרתם עבור היצירות שלכם. הכול חי. משקשק, תוסס וסקסי, אפילו אלכס, הבינה המלאכותית של אוהד עוזיאל, ממלאת אותי עונג וקסם.

לסיכום, כתבי יד אינם נשרפים, אמר מיכאל בולגאקוב והוא כיוון לעודד יוצרים-כותבים, בעיקר כאלה שהחוטים בתוכם נפתחים לנקודות אור שקצרי מחשבה לא יכולים תמיד להבחין בהם, ושם – שם  – במרחבים המהדהדים שלכם, ברקיעים שלכם, מתקיימות יצירות עולם שלכם, יצירות מרעידות לב, ביניהן, יצירות הפתוחות לדור השלישי של סוף ההיסטוריה (אצל אוהד עוזיאל), או למשל, בדיקת מבט לאש המתלקחת מתוך ענן, ונוגה מסביב (אצל צדוק עלון) או מצמוצים לשמש ירוקה, לגשם צבעוני, לרוח מבושמת — איך שנחליטו בשפת המחתרת החדשה שלנו, או איך שתחליטו בשפה הישנה של התחנות השונות. העיקר שתוסיפו לראות ולכתוב בדרככם-שלכם.