ארטיום, אלוהים
מה זה? מה קרה לך בראש? הוא שאל ופרץ בצחוק משונה. מבלי לחכות לתשובה הוא ניגש אליו, בלי שידע בדיוק למה, ושלח את האמה מבשר אגודלו הקפוץ היישר אל תוך המצח שלו. טאק! – נשמע צליל פגיעה כמעט עצי.
איי! פלט איגור, שפשף בחוזקה את המצח ורץ בקפיצות אל ארטיום, שהיה קטן ממנו בכמה שנים, מוכן להסתער עליו אחוז עיוועים. אני אראה לך מה־זה, אידיוט! צעק ורץ. שניהם הסתחררו סביב ספה מרופטת, חומה ומלאת חורים, שכיסוי עדין וישן הונח על חזיתה. חכה־חכה אני תופס אותך! צעק איגור, חכה־חכה! המשיך כבר בכעס ממש. עיניו נמלאו דמעות מעוצמת המכה, ואפסיותו של ארטיום רק הגבירה אצלו את הצורך בנקמה. אך בסיבוב השלישי או הרביעי ארטיום הבליח בצעקה יבבנית, נו־מה אתך אחי? עזוב אותך, תסתכל במראה. איגור שלח מבט הססני למראה מאורכת וסדוקה בגובה חצי אדם בוגר, שהייתה דבוקה בדלת הזזה שידיתה פלסטיק, ועוד אמר, חכה־חכה מטומטם, אך כשמבטו נתקל בגופו הגרום, ובגופייה הישנה עם כתמי השוקולד מרוחים עליה, הבלויה, שתאמה למידותיו מלפני חצי־שנה, מיד פרץ בצחוק צוהל וכמו שכח מיד את עלבונו כפי שקורה פעמים רבות אצל ילדים. נו תראה אחי איזה חתיכת אידיוט, חתיכת אידיוט, חזר, מה עשה המנוול הזה בראש שלי! נו אימא עוד תשתגע לגמרי כשהיא תראה את זה.
לא נורא אחי, אמר ארטיום והתיישב על הספה באפיסת כוחות כנזכר במשהו, מבטו חג בדירה בקדרות. בחדר היתה כוננית רחבה ומלאת ספרים, וטלוויזיה ישנה שקלטה בקושי שלושה ערוצים. בפינה עמד ארון־עץ ענקי שבתוכו בגדים, משחקי־חשיבה וערכות מגן; בקושי הספיק לבגדים של אחד מהם, ככה שתמיד הייתה ספה, או כורסה, שעליה זרוקים בגדים נוספים שקיבלו מעולים מבוססים יותר. החדר היה חנוק ואורכו חמישה צעדים בסך־הכל.
אימא תסלח כי היום יש את הדבר הזה, אמר ארטיום והסתכל באחיו באי־אמון. ובכלל קיבינימט אתך, הוא קם בעצבים ונפל על כתפו של איגור והחל להתייפח. מה עשה לך בראש, מה עשה, אוי אלוהים, איך הוא העז לעשות את זה? את בטנו פילח ברק והוא השתנק.
איי, אחי, איי, מה עשו לך. תגיד, (הזדעק ארטיום וגבותיו קפצו בסערה, זז לאחור, כאילו תפס משהו), אתה מאמין בעולם הבא?
נו־מה, התחלת להזות? אמר איגור ונזהר לא לפגוע ברגשות אחיו ואז כמו שכח המשיך, ובכלל מה זה הקשקוש הזה עולם־הבא קיבינימט, בקושי את העולם הזה אני סובל.
ארטיום נכמש במקומו והתעגל על הספה, החל להיזכר בקדחתנות בכל דברי אחיו ולְחָיָיו האדימו, שפתו הדקיקה רטטה כשפתח שוב. אבל אחי, אמר בזהירות, אתה מאמין באלוהים? נו תגיד לי כבר. הוא חיכה כאילו ציפה לתשובה הגיונית שתבהיר אחת ולתמיד.
קשקוש! אמר איגור וזעק בקול צווחני לא לו, מה פתאום אלוהים, עולם־הבא, תכף תשאל אותי על רוחות־רפאים, הזדקף איגור ושם את ידו על מצחו של אחיו, נו, הנה, בוודאי, כמו עלה על הפתרון, אתה קודח מחום.
נו אז מה אחי! הכריז ארטיום בקול מבוהל והמשיך לבכות על כתף אחיו, אז קודח מחום, טוב לי להיות קודח ולדבר אתך, אחי, טוב לי. אוי רק תראה מה הוא עשה לך בראש. אני דווקא כן מאמין בעולם הבא, מאמין בלב שלם. כי שמעתי את אימא אומרת שרק הטובים מגיעים לשם, והרשעים – נולדים. הרי אתה יודע ש…
נו בסדר, קטע אותו איגור בבהילות, אז תאמין. אתה גם האמנת שהכסף היה צריך להיות שלנו! אתה זוכר, אז?… חזרנו מבית־הספר, ואתה סיפרת לי על ההיא, נו, איך קראו לה, לילי?.. ארטיום הסמיק כולו והחל להתעצבן ולבכות בו־בזמן ונראה צעיר מגילו. נו אז סיפרת לי על ההיא ואיך אמרת לה: לילי חבל לך על הזמן איך שאני ארביץ לך, חבל לך על הזמן! רק על העיניים היפות האלה אני ארביץ לך, נו כמו טיפש התאדמת שם, ובגלל מה? בגלל שהיא אמרה לך שאתה נמוך ממנה, חֶה חֶה! איזה אומץ היה לך ככה לצעוק לה; נו אני כבר אתפוס ואחטיף לך! ואז היה את השולחן הזה, החום, באמצע הרחוב, שולחן משרדי כמעט חדש לחלוטין, ושנינו חשבנו איך זה שמישהו זורק ככה שולחן במצב מעולה כל כך, ואתה התעצבנת עליי כי דיברתי על לילי ובעטת בי, אבל פספסת, ופגעת בשולחן הזה, ופתאום התחיל לרדת גשם של כסף. זוכר? דופן כפולה! נו מי האידיוט שבונה שולחן עם תא סמוי ואז שוכח את מה ששם בו, חֶה חֶה!
בטח זוכר, אמר ארטיום לאט, מבולבל כולו וצמרור חלף בגבו, אספנו את הכסף והלכנו לאימא, היו שם לפחות, מה? שלושת אלפים דולרים, לא?… הבטן שקשקה לי מרוב אושר! סוף־סוף אפשר יהיה לאכול כהוגן, לא עוד סִילוֹטְקָה עם לחם! חָה חָה, צחק כמי שכפאו שד ונזכר ברעָב.
בטח־בטח זוכר, הוסיף אחרי שתיקה של דקה שלמה, אבל מה אתך אחי? מה נזכרת בזה עכשיו? אתה רעב? שאל ארטיום שדיבר בקיטוע בין התייפחות אחת לאחרת, אחוז קדחת, כמו התנפח משהו עצום בחזו ומחשבה מפחידה חלפה ברוחו.
נו משהו כזה, אמר איגור, ולא ענה על שאלת אחיו, ואז אימא הוציאה את החגורה ובאה להרביץ לך אחי, חֶה חֶה, אתה זוכר איך פחדת כמו עכבר קטן ברחת אל החדר והסתגרת וצעקת נו־מה קורה לך אמא? מה קורה לך? והיא צעקה לך, מאיפה הכסף? טפו! מטומטם! גנב קטן בבית שלי, תראה את אח שלך, היא אמרה לי אז, תראה את אח שלך הגנב־הקטן הזה, ואני כל הזמן הזה מחזיק את הבטן, ככה בידיים, ככה, מחזיק ועומד להתפרץ! והיא מסתכלת עליי ואומרת לי, נו־מה גם אתה דביל קטן? מה אתה צוחק? לחדר! לחדר! ואז אני אמרתי לאימא על השולחן ההוא, והיא אמרה נו־מה גם אתה גנב קטן איגור? מה אתך? הרי אתה ילד טוב, ועד שהיא לא ראתה בעיניים שלה איך פירקנו אותו בבעיטות היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה, חֶה חֶה, כמה האדימה אחרי שגילינו לה.
שניהם צחקו. ארטיום שקע בהרהורים עמוקים. הוא הביט בשבע עיניים בפניו החיוורות והרזות של אחיו ומלמל לעצמו, נו־מה הוא עשה לך בראש, מה הוא עשה לך, והחזיק את הבכי בתוכו במבט מלא אהבה וכאב של עוני.
נו ואז אימא, אתה זוכר, הלכה לשוטר ההוא ואמרה לו הכל, והשוטר ההוא, גמד דביל כמעט כמוך אה אחי? חֶה חֶה, איתר את מי שזרק את השולחן ואמר לו על השלושת אלפים דולר, והטיפש ההוא בא בריצה כמו ארנבת מבוהלת, שאל, "איפה הכסף?…" ולקח את השטרות מהיד שלך, – ואימא אמרה "נו, אדון, ולא תשאיר להם משהו?" – והאיש ההוא בקושי חייך בנימוס וכבר ברח בריצה. ואתה אחי רק שמחת שלא הביאו לך עם החגורה בפנים, חֶה חֶה!
איי מה זה, אתה בוכה שוב? שאל איגור, נו־מה אתך אחי, נו־מה פתאום אתה מתייפח ככה. ארטיום שתק ובהה בפינת החדר. נו איך אתה חושב קוראים לאלוהים של המנוול הזה, המשיך איגור ושם את ידו על רגל אחיו, הרי גם למנוול הזה יש אלוהים, לא אחי?…
נו, איך, שאל ארטיום בתמימות ובהה באחיו הגדול והחיוור בעיניים נפוחות ואדומות ממחלה.
א־ר־ט־י־ו־ם איוונוביץ'!
חה! שניהם פצחו בנחירת צחוק חולנית. נו אחי, אתה רואה מה, אתה היית אלוהים של האיש הזה והוא אפילו תודה לא אמר לך, ואתה, שאתה אלוהים (אל תשכח את זה ארטיום!) סלחת לו כמו גדול! כמה אהבתי אותך ברגע הזה אפילו שהיית רעב, אוי תאמין לי אחי אני יודע כמה היית רעב, ואימא אפילו בכתה על השלושת אלפים דולר האלה, ושהיא קראה לך גנב. כל העיניים יצאו ממנה מרוב בכי. אבל אחי, נו־מה, אתה שוב בוכה לי פה בגלל שטויות, אתה הרי אלוהים. נו, אתה אלוהים (אל תשכח!), ואני…
שתוק! אמר ארטיום, בעט בו ברגלו והחל רועד כולו. דיי כבר, אמר מבעד לדמעות. תפסיק לקשקש!
אוי אחי, החום שלך, כנראה עלה? אתה רועד כולך, דיי תירגע, תשכב פה.
ארטיום נתקף תזזית אימה וחלף בו רעד. הוא עצם את עיניו לרגע ואז פקח שוב. השתגעתי לגמרי? שאל את עצמו וראה את אחיו נעמד מעליו והולך לפינה. מה זה? לאן הוא הולך? חשב, וכמו זז משהו מתחת לשמיכה הדקה שעטפה אותו, איי! מה זה? מקק? אוי, איכס! נפלטה לו צעקה איומה, מה זה? עוד מקק? הם מטפסים עליי, מטפסים עליי! ארטיום שקשק ובעט ברגליו בכל כוחו, וכשהרים מעליו את השמיכה הדקה לא ראה דבר. נו, לקפקא הייתי סולח, אמר בקול עליז, ואז לפתע צעק שוב: אח! בגב! בגב! נשמעה דפיקה בדלת. הוא התעורר.
החדר היה ריק וקפוא, אימה גדולה השתלטה על האח־הקטן. הדפיקות נעשו תכופות וחזקות יותר. הוא ניגש בקושי אל המנעול וסובב את המפתח ביד לחה וכבדה. אימו נכנסה במשקפיים שחורים ענקיים שכיסו חצי מפניה הנפוחות, נו־מה אתך ארטיום, אמרתי לך להוציא את המפתח בשביל שאוכל להיכנס, והוסיפה לדבר לטלפון – "כן, כן, זה היום בשש", היא אמרה למישהו, "כן, סידרתי הכל עם המפקד מהצבא, נו פְרַפורְשִׁיק אחד, איך בעברית? סגן־משנה? זה בשש, כן. ואחרי זה אנחנו נשב פה בבית. עם הכסף? נו־מה, עם הכסף נסתדר איכשהו אחרי זה, אחרי זה." – היא הביטה בארטיום ואמרה: אוי, אתה קודח כולך מחום! לא־נורא, תישאר פה בבית? כן? נו־לא נורא, תישאר זה בסדר, הוא יבין, וגם, נו, זה לא מקום בשבילך, אתה רגיש כל כך, נו גם מחר נעלה לקבר שלו מתוק שלי. אני אכין לך תרמוס מלא בתה עכשיו, תשתה?
ארטיום רעד בכל חלקי גופו, החדר נותר ריק מאנשים ועיניו היו מלאות געגועים וצער עמוק על עצמו, אגל שקוף נצנץ על לחיו. מה התעלפתי? נו־מה זה הדבר הזה, באמת ראיתי אותו? הוא התיישב על הספה הקרועה שישב עליה עם אחיו רק לפני כמה דקות ואמר לאמו, דיברתי איתו, הוא מאוד אוהב אותך, אימא, מאוד אוהב אותך. ומה, אמרת משהו על כסף? או שנדמה לי? אל תדאגי, זוכרת את השולחן ההוא עם הכסף? נו אז נמצא כסף, נמצא, אני אלוהים, הוא אמר לי, ולמה שלא אוכל למצוא עוד שולחן כזה, והפעם תתני לי להשאיר? תתני לי להשאיר? חזר כמעט בכעס. נו, שטויות. אוֹכל טיפה פחות אל תדאגי אימא, וכמו המשיך לדבר עם עצמו בזמן שעיניו האדומות התקשו להיפקח. נו אני בא אתך כמובן אימא, חכי לי, אפרד ממנו, אפרד ממנו, אתן לו סתירה כהוגן עד שיתעורר, חָה חָה, צחק בבהלה, נו אני מדבר שטויות. את ההכנות האחרונות עשית? אוי מסכן שלי, מתוק שלי, החל ארטיום לבכות שוב, נו אמא, את מאמינה ברוחות־רפאים? או אולי באלוהים של המנוול הזה? נו־מה אתך אימא, מתי יוצאים? הבית התייתם מקולות וארטיום החל להתרכז במשהו, בבטנו לחץ מכבש ומעך את גופו המצומק והחיוור. הרעב געש בתוכו, כאב חד החריד את עצמותיו. הוא לבש את המדים שלו, ואמר, הנה אימא, אני אביא את מה שצריך, אני אביא, כמו איגור החמוד שלנו! ופרץ בבכי גדול בזמן שנפל על הספה שבקושי נותר עליה ריפוד.
נו־מה אחי, אתה שוב בוכה? שאל איגור שעמד בפינת החדר, נו, קצת גדול עליך אתה לא חושב? חֶה חֶה, הוסיף והתקרב בצעד חרישי, כמו לא להפחיד, לחבק את אחיו הקטן, שהתנפל עליו במבט אוהב.
תגובות