בפעם הראשונה ראו אותה הבאים ל"ניחום אבלים". ישבה בנינוחות מתפנקת על שטיח הכניסה שמחוץ לדלת הפתוחה-קמעה למבקרים. לא נכנסה. אפילו לא ניסתה. התיישבה בחוץ, מעמידה פני מנומנמת תוך שהיא סוקרת את פני האורחים בעניין רב.  היא לא הגיעה ביום ה'שבעה' הראשון, כי אז מישהו כבר היה דואג לסלק אותה מיד. הגיעה איפשהו באמצע, כשזרם המנחמים הפך לזרזיף, ואלה שהגיעו כבר נאלצו להרים רגל ולעבור מעליה.

חתולה יפה היתה. מנומרת. עם איזו ארומה פראית מהולה באלגנטיות נון-שלאנטית. בדיוק כמו שהיתה המנוחה – חשב האלמן האבל כשהבחין בה, מבליע חיוך. זאת היה הרגע היחיד, מאז ההלוויה,  שהרגיש באמת מנוחם.

כל מי שנכנס לדירה, תוך דילוג מעל החתולה, אמר לו שצריך לסלק אותה משם. ולמה הוא מרשה לה להשאר. הוא חייך לעצמו, בלב. שלא יראו חלילה שפתאם לאלמן הטרי  קל מידי בחיים. הוא נאנח כמו שצריך, מידי פעם הזיל דמעה במקום הנכון, במיוחד עם אלה שעלעלו באלבומים הישנים והעלו זכרונות משותפים. פה ושם גלגל עיניים לשמיים למשמע דברי נחמה של מישהו, כאומר, לעצמו או לאורחים, שזה הגורל וככה נגזר, ובעצם אולי טוב שנגאלה סוף-סוף מיסוריה.  וזרק מבט לדלת הפתוחה-קמעה. רק לוודא שהיא עוד שם. ורווח לו.

בערב, כשאחרוני המנחמים היו מעבר לדלת הדירה, היה בודק שאף אחד לא רואה ומכניס את החתולה פנימה, פותח לה קופסת טונה במים, כמו שידע שהיא אוהבת ולעצמו  קופסת שעועית ברוטב עגבניות, וטוסט חרוך לצידה. הניח לה גם קערית מים, ולעצמו פתח בקבוק בירה סטלה, שכמו תמיד ברגע שעשה זאת שמע בראשו את מרלון ברנדו זועק מנהמת ליבו: 'סט-לה. סט-לה'. וזרק לעברה חיוך שובבי כמי שיודעת בדיוק במה מדובר. זו היתה בדיחה פנימית שלהם.

הם סעדו את ליבם במנוחה נעימה, ליד שולחן האוכל הקטן במטבח, תוך שהוא מלטף את גבה המתקמר למגעו  בגרגור מתפנק. כמו זוג ותיק ונינוח, שבע-שנים משותפות, שלימדו אותו שבסוף בסוף מה שחשוב זה גם לדעת לשתוק ביחד. ולהנות מזה. אפשר היה לראות ששניהם נהנים מערב משפחתי, למרות שלא היה מי שיראה את התמונה הזוגית הזאת, וטוב שכך. אם רק היו יודעים.

איש גם לא ידע שאותו טכס אינטימי של ארוחה זוגית – התרחש, במהלך אותו שבוע, גם מוקדם מאד בבוקר, רק במהדורה מקוצרת, מזורזת, בלי ה'סמול טוק' כי לא היה זמן לזה והיא מיהרה מיד לשטיח שמחוץ לדלת – לקבל את פני המנחמים.

אבל בערב זה היה הסיפור שלהם. כשהחתולה היתה מסיימת את ארוחת הערב שלה, תמיד לפניו,  היתה מתלקקת בקפידה ואז מעכסת לסלון, מזנקת לכורסא עליה ישב האלמן הטרי, דרך קבע, עוד מהימים שלפני קבלת התואר 'אלמן', ומחכה שיצטרף ויפנה לה מקום על ברכיו. כשישבו שניהם היתה מביטה לו לתוך העיניים כמחכה שיפתח בשיחה. כמו תמיד, ב-40 השנים האחרונות, כשעוד היתה בחיים והיתה אשתו.  והוא לא אכזב. כל כך צפוי היה.

קודם כל סיפר לה, כאילו לא ראתה בעצמה, על השכנה מלמטה. מקומת הקרקע. הצעירה המתחרדת שטרחה ובאה לנחמו כי הרי מדובר במצווה וזה דבר שאסור לפספס. בעלה של אותה שכנה הגיע להלוויה. היא היתה עסוקה בעבודה ולא הספיקה לקיים את המצווה במועדה. תוך ליטוף הגב הקטיפתי המתקמר תחת ידו סיפר עוד איך נזהר בנגיעה ולא לחץ לה יד, לאותה שכנה,  כמו שעשה עם כל האחרים, וכשאמרה לו, בעיניים נוגות, 'בבניין ציון וירושלים תנוחם' – תלה בה מבט תמה, כאומר: מה לי ולירושלים, ואת ציון ממילא בונים גם בלי לשאול אותי ולגבי דידי אין בזה כל נחמה. להפך.  אבל לא אמר דבר. אחר כך אמרה לו, כמעט בלחש: 'החתולה… זה לא סימן טוב. אסור'. והוא החזיר לה בלחש: 'למי זה סימן לא טוב? לך? בשבילי היא סימן מצויין. ממש סימן משמיים'. נדהמת מתשובתו, שנדמתה לה כחילול השם, האדימה מעט ולחשה: 'אל תגיד ככה. לא טוב', ופנתה לכיוון השכנה שממולו, שישבה על אחד הכסאות. אחרי כרבע שעה הרגישה שמיצתה את המצווה וקמה ללכת באומרה לאלמן: 'שלא תדע עוד צער'. הוא הודה לה ובליבו חשב: 'הצער שלי רק מתחיל עכשו'.

והמשיך לדבר ולספר לה. לחתולה המתפנקת שלו. אשת חיקו הנצחית.

"נו? מה את אומרת על אלה שבאו היום? החברים מהעבודה שלי. עבר בסדר, לא?" שאל יותר משדיבר, והפעם גם הקשה, דבר די נדיר אצלו: "למה בעצם באת פתאם? לא שאני חלילה מתלונן, אבל מרוב אנשים עוד לא הספקתי להתגעגע וכבר את פה, שוב."

"ומה חשבת? שאשאיר אותך לבד?" שאלה כששמץ פליאה בעיניה, "הרי הבטחתי, נכון?"

"לא התכוונתי," מיהר להשיב והוסיף: "אבל בכל זאת, כבר באמצע השבעה, מה בער לך?"

"הבטחתי או לא הבטחתי?" חזרה ושנתה.

"נכון," ענה והמשיך גם הוא להקשות, "אבל למה כל כך מהר. קרה משהו?"

"האמת היא שתיכננתי לחכות לשלושים עד לביקור הראשון, ורק אז לבדוק איך אתה מסתדר. הייתי כבר בדרך למעלה ואיכשהו יצא שכל המחזור שלי קבל את המסלול העוקף, שעובר ממש בסביבה שלנו. נו, אז הצצתי. איך לא? ומה אגיד לך? נעשה לי חושך בעיניים כשראיתי מה קורה פה, אצלך, עם כל ציידות-האלמנים," ענתה לו , "ומה חשבת, שאשאיר אותך לבד, עם כל אלה?! לא ראית כמה אלמנות וגרושות מהשכונה ובעצם מכל העיר, הגיעו פתאם לנחם אותך?! אפילו רווקה אחת זיהיתי. בכלל לא מהאזור שלנו. אתה בקושי הכרת אותן כשאני הייתי בחיים, ופתאם אתה מדבר בנחמדות עם כולן, מציע כיבוד, מתעניין! נו באמת! הרי אין לך מושג מי הן. ואתה עוד שואל למה הגעתי כל כך מהר?! כדי להשגיח עליך. שלא תיפול בידיים הלא-נכונות."

"אבל על מה את מדברת. זה הכל עוד כל כך טרי. מוקדם מידי. מי חושב על זה בכלל?! מחר בבקר עולים לקבר שלך. ובעוד חודש 'גילוי מצבה'. ומיקי שלנו חוזר מחרתיים לאמריקה, לעבודה שלו באוניברסיטה. לאשתו האמריקאית ולילדים  האמריקאים שלו, הנכדים שלנו, שבקושי ראינו. אבל יפה מצידו שהספיק להגיע להלוויה, נכון?" ניסה להסיט את הנושא לכיוון אחר.

"באמת עשה לנו טובה גדולה. אפשר לחשוב, ממש אמריקה. הגיע לוודא שקוברים את אמא שלו. תגיד את האמת – בכה? אני די בספק. אולי בא לבדוק מה קורה עם הירושה. שלא תעז לדבר איתו על שום ענייני כספים או דירה, אתה שומע? זה לא עניינו, ובכלל, כשכל הטראראם הזה, של האבל, ייגמר – תעשה צוואה חדשה ובה תוריש הכל  ל'צער בעלי חיים'. אבל אם אתה מרגיש ממש נדיב אני מרשה לך לרשום הכל על שם שלושת הנכדים, למרות שהם בקושי מכירים אותנו ואנחנו אותם. או שתעשה חצי 'לצער בעלי חיים' וחצי להם. כן, זה הרבה יותר טוב. שיבין ה'בן-יוחיד' שלנו, את הרמז." עכשו כבר באמת זעמה.

"בסדר, בסדר, אל תתעצבני. לא שווה את הכעס שלך. תשמחי שאת כבר מעבר לזה," הרגיע אותה כדרכו, תוך ליטוף גבה. "תגידי, לחזור לעבודה כבר בשבוע הבא? או שעדיף לחכות חודש? זה ייראה יותר מכובד? ועוד משהו, את זוכרת שיש לי  עוד שנה לפנסיה הרשמית. את חושבת שכדאי לי לצאת או להמשיך לעבוד, פשוט כדי שתהיה לי תעסוקה. סיבה לקום בבוקר, לפגוש את החברים במשרד, לחלוק חוויות וסיפורים. מה דעתך?"

היא שתקה. המשיכה לגרגר על ברכיו, מידי פעם נושאת אליו את עיני השקד היפות שלה, אלה שבגללן התאהב בה כשהיו בני 25. הוא ליטף בסבלנות, כמו תמיד, והמתין לתשובה. היה חשוב  לו לשמוע אותה. לשמוע מה דעתה. כך עשה כל חייו, מרגע שנישאו. היא היתה עמודי התמך של חייו. גם היכין וגם הבועז שלו שעליהם סמך את ידיו בכל יום ויום. והוא הרגיש בטוח ומוגן ביניהם. תמיד חיכה למוצא פיה. למרות שהיה משכיל ממנה, ונשא במשרה בכירה בהרבה מזו שהיא החזיקה בה בחייה – הוא העריץ את השכל הישר שלה, את חכמת חתולת הרחוב שלה, נשא אותה על כפיים ואת דעותיה החשיב משל היו אורים ותומים. 

"אל תחשוב שאני לא רואה שאתה מתחמק מהנושא העיקרי: הציידות שמחכות לך בפתח. אז תשמע טוב. תחזור לעבודה מיד אחרי ה'שבעה'. הרי אין לך מה לעשות חודש שלם וכל מה שתיתקל בו יהיו המשחרות-לטרף, שיחייכו, ויביאו אוכל, ויביאו עוגות, ויזמינו אותך להצטרף לשולחן קלפים כי 'בדיוק חסרה לנו יד'. ואתה תאמין להן, כי כזה אתה, ותצטרף, ומאותו רגע אתה משול למי שתרם את גופתו למדע. אין לי אשליות. גם אם תחזור לעבודה אחרי שבוע- הן יחכו לך בפתח, ויפגשו אותך 'במקרה', בכל מקום שאליו תגיע, אבל לפחות תהיה עסוק עד הערב בעבודה שאתה כל כך אוהב ובערב כבר תהיה עייף מידי למשחקים שלהן. לכן גם חשוב כל כך שתמשיך לעבוד אחרי גיל הפרישה. זה ישמור אותך פעיל, עם מוח עירני, שאולי, אם תפעיל אותו גם בשעות שמחוץ לעבודה-  יסייע לך להתחמק באלגנטיות ממיפגשים לא רצויים עם מועמדות. ושלא תבין לא נכון – אני ממש בעד שתהיה לך זוגיות חדשה, אבל אל תמהר. תן לעצמך, סוף סוף, זמן לבד. והרי אתה לא באמת לבד, כי אני כאן, לידך, כמו תמיד. כשארגיש שאתה בשל  למישהי חדשה, וכשאהיה בטוחה שהיא באמת מתאימה לך– אעזוב. פשוט יום אחד לא אהיה, וזה גם לא יחסר לך. אולי פה ושם תיזכר ותתגעגע, אבל כבר לא באמת אחסר לך. בינתיים תן לי לבדוק את המועמדות. אני כבר אדע להבריח את 'המקצועניות', שמגיעות לכל 'שבעה' בעיר, ולא משנה להן בכלל מי או מה, העיקר למצוא מישהו. זה ממש לא בשבילך, נכון? אתה צריך משהו אחר לגמרי. מי כמוני יודעת. אל תדאג. יהיה בסדר. אני כאן. ואל תשכח לספר לי מחר, בפרטי פרטים, איך היה ומי היו לידך כשעלית לקבר שלי ואחר כך נבחר ביחד מציבה. מהאבן שאני אוהבת ועם הכיתוב שהכנתי לך על פתק ושמנו ביחד בארנק שלך."

האלמן הטרי כבר נחר קלות בכורסא, כשהיא חבוקה בין כפות ידיו הגדולות והחמות, נשימותיהם מתואמות וחיוך של נחת על פניו. הוא ידע שיהיה בסדר. היא הרי הבטיחה ומילה שלה זו מילה.