פעם המחזאי יוסף בר-יוסף הציל לי את החיים. הוא כמובן לא ידע מזה, אני דווקא כן. לפני שבועיים כששמעתי שהוא נפטר נזכרתי…
זה היה ממש בתקופת הסתיו, לא זוכרת לפני כמה שנים, הייתי בתקופה קשה של החיים. עבדתי בשתי עבודות מבוקר עד ערב, אבא שלי היה חולה, לא יכולתי לבוא הביתה להורים, וגם לא הצלחתי לסגור את החודש, תקופה מזעזעת לכל הדעות.
גרתי בדירת קרקע חשוכה כמו "מערה" ביער למרות שהיא היתה במרכז תל אביב, "המוקעטה" קראתי לה, כי זה בדיוק מה שהיא היתה, וחוץ מלהוציא משם פיגועים היא דמתה "שתי טיפות מים" לזאת המקורית.
עבדתי במטבח מטר על מטר, ללא מזגן או ונטלאטור או איזה שהוא "מיזוג אויר" מכל סוג שהוא, הוצאתי מנות ובין לבין לימדתי קבוצות משחק. אפילו לא ידעתי מה "מזג האוויר" שם בחוץ מרוב שהיה אצלי חשוך…
לא ידעתי איך יוצאים מהמצב.
אומרים שסרט טוב זה שכשאין לגיבור לאן ללכת. מצד אחד הוא לא יכול לישון על הספה בבית הוריו ומצד שני גם אין לו כסף עליו. כשהוא ב"דרך ללא מוצא" אתה מאמין לו.
אבל החיים הם לא סרט ואתה לא מקבל כסף על ימי צילום, אין מאפרת או מלבישה, יש רק אותך ואותך.
אבל יכול להיות שגם בזה יש משהו טוב. כשאתה נוגע ב"קצה" אתה צריך להמציא את עצמך, חוזר בחזרה כאילו שאבו אותך ממתחת לאדמה (אפרופו "מוקעטה" ).
אז באחת המשמרות שלי בייצור הפס הקר במסעדת "אוליב" בבוגרשוב, משמרת של 8 שעות כמעט בלי הפסקה, כשאני בתוך מטבח מטר על מטר עם עוד טבח, אני מקבלת טלפון. על הצג מופיע הטלפון של "תאטרון ילדים ונוער".
כשאתה שחקן ואתה רואה על הצג שלך טלפון מתאטרון ואתה רוצה לשחק, בד"כ הלב שלך סוג של יחסיר פעימה. כאילו עכשיו התקשרה אריאלה ממפעל הפיס לבשר לך על זכייה ולא רק בגלל הכסף , בגלל המשרה, מהמטבח הצר אתה חוזר לבמה!
בקו השני אומרת לי המלהקת ש"הם רוצים לראות אותי באודישן בתפקיד להחלפה בהצגה מצליחה שכבר רצה."
"הצגה שרצה" זה אומר "כסף טוב", אפשר להרוויח גם 8000 ש"ח בחודש, וזה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לצאת מהבוץ שאני חיה בו.
נתבקשתי להגיע לאחר כמה ימים עם מונולוג לאודישן.
זה היה כאילו מישהו זרק לי "חבל הצלה" לפני שהתחלתי ממש לטבוע.
אומרים שאלוהים שם אנשים בכל מיני מקומות או נקודות בחיים של אנשים אחרים והם אלה שאחראים לשלוח לך יד לעזרה, "חבל הצלה", משהו שיעזור לך להמשיך. זה יכול להיות בצורת טלפון מתאטרון או מילה שמישהי אמרה.
אני לגמרי מאמינה בזה אחרי שחוויתי את זה מספר פעמים בחיים. אני גם סבורה שהאנשים האלה סוג של מחזירים לך אחרי שאתה עזרת להם כנראה פעם ב"חיים אחרים" כמו גלגל שמסתובב בים הגילגולים.
היו לי כמה ימים להתכונן, זה לא הרבה. על מונולוג להגשה צריך לעבוד קשה. משחק זה לא צחוק, זה דבר רציני, כמו שאני אומרת כיום לתלמידים שלי.
אז נזכרתי במחזה "אנשים קשים" של יוסף בר-יוסף, לא יודעת למה. אולי כי החיים שלי היו קשים ולא ידעתי איך יוצאים מהמצב הזה, ואולי כי באמת אהבתי את המחזה.
יש שם דמות של רחל, רווקה שגרה עם אח שלה. שניהם מבוגרים ומגיע בחור ל"שידוך", גם הוא די מבוגר, הם אולי בני 60. אולי מרוב ייאוש הזדהיתי עם האנשים הכתובים.
במונולוג נפלא היא אומרת ל"שידוך" שלה אחרי שהוא שואל אותה "אם היא יושבת בבתי קפה", ו"מה היא עושה עם השמן של הצ'יפס לאחר הטיגון?" (איזה קמצן)
ואז, כשהוא כבר עלה לה על כל העצבים, היא ענתה: "אני יושבת בשלושה בתי קפה בבת אחת. "ומבשלת כזה צ'יפס קטן (מראה עם היד) בסיר עם שמן כזה גדול ואח"כ שופכת את כל השמן לכיור."
ניגשתי עם המונולוג הזה. אמרו שריגשתי אותם והתקבלתי.
עזבתי את מטבח המטר על מטר שעבדתי בו כי סוף סוף הצלחתי להרוויח.
ידעתי מה "מזג האוויר" שם בחוץ. הושיטו לי "חבל הצלה". שלפו אותי בהפתעה.
אומרים שבסרט טוב לגיבור אין לאן ללכת. זאת דרך "ללא מוצא".
איזה מזל שהחיים הם לא סרט.
תודה ליוסף בר-יוסף שבזכותו יצאתי מהבוץ.
הוא מעולם לא ידע מזה.
אני דווקא כן.
יהי זכרו ברוך.
**איור ראשי: שרון וובר-צביק.
תגובות