אנחנו נצא עוד / ויראו
אנחנו נצא עוד
אֲנַחְנוּ נֵצֵא עוֹד לִשְׁבֹּר גִּדְרוֹת הַזְּמַנִּים,
לְהַטְבִּיעַ צְעָדִים בַּסְּלָעִים וְלִתְהוֹת,
עַד נֵצֵא אֶל מֵעֵבֶר יָמִים וְשָׁנִים,
עַד נִמְצָא אֶת עַצְמֵנוּ צְעִירִים בַּשָּׁעוֹת.
וַנֵּדַע כִּי זֶה אָנוּ יָצַרְנוּ בְּרֵאשִׁית.
אָנוּ בְּרֵאשִׁית. עַנְנֵי סֶרֶךְ
אֶל שֶׁמֶשׁ מְחַיֵּךְ, הַכְּמִיהָה תָּשִׂים
עֲרֵמוֹת חֲלֹם וְזוֹהִי הַדֶּרֶךְ.
הָעֲנָנִים נְמוֹגִים. הָעָגְמָה נִשְׁאֶרֶת,
תְּהִיָּה אֶל עָתִיד וְאֶל לֵיל חָלַף וְכוֹכָבוֹ.
אָנַחְנוּ יָצָאנוּ לִשְׁבֹּר הַגְּדֶרֶת
בִּין יוֹם שֶׁעָבַר לְיוֹם שֶׁטֶּרֶם יָבֹא.
אָנוּ אָמַרְנוּ וְעוֹד נֹאמַר אֶת דְּבָרֵנוּ.
וּבְאֵין עוֹד שׁוֹמֵעַ נֵחָרֵת בָּרוּחַ.
לֹא נִטְרֹף הַחֲלוֹם, אִם לֹא יֵאָמֵן הוּא
כִּי בָנוּ, כִּי בָנוּ הַזׇּר וְהַתָּמוּהַּ.
ויראו
וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, כִּי רְדָפָם צְחוֹקָם
מֵרָקִיעַ לְרָקִיעַ וְהַבְּכִי לְפָנָיו,
וְיִקְרְעוּ הַשְּׁחָקִים מוּל הָאָדָם בּוֹקְעָם
וְרוֹחֵץ בְּחָפְנֵי תְּכֵלֶת אֶת פָּנָיו.
הֵם בָּאוּ בּוֹ בִּבְכִי-צְחוֹקָם שֶׁלֹּא חָלַף,
בְּדִמְמַת אֵין-כֹּל וּמְחַפֵּשׂ דַּרְכּוֹ.
הָרָקִיעַ עַץ בּוֹדֵד וְאָנוּ לוֹ עָנָף
אֶל פְּנֵי הָעוֹלָם בְּכָל אָרְכּוֹ.
נָשׁוּב עוֹד עַד בְּרֵאשִׁית – הַבְּאֵר הַמְּפַכָּה,
לִשְׁאֹב וְלִגְמֹעַ וְלִצְמֹא שִׁבְעָתַיִם.
וְלִגְבֹּהַּ אֶל הַנְּפִילִים, כִּי תֵּבֵל מְחַכָּה
לְהַצְמִית הַבְּעָתָה וְהַלַּיִל.
*שירים מתוך הפואמה: "הנפילים היו בארץ", 1964.
שלום מידד,
כמי שהכיר את דעותיו של אבי, המשורר ב. מרדכי, אני חושב שחווית את היטב את הרוח של שיריו, את מה שיש בהם. הייתה בו תמיד תקווה שהאדם, משמע "אנחנו", המשורר ומי שחווה כמותו, יצליחו להצטרף למעשה הבריאה, לשבור את מסגרת הזמן המדכאת עד עפר, (תרתי משמע). בכך שאדם יקח חלק במעשה הבריאה, הוא יהיה קודם לזמן, הוא יהיה במעין בראשית.
אורציון
תגובתו של מידד גוטליב [למעלה] – אם כי לדעתי, ניתן לכוון אותה למוקד יותר מדויק – מעצם זאת שהיא מציעה הדהוד לארון הספרים היהודי, פותחת צוהר למאפיין מהותי בשיר. התוויית קשר כלשהו בין ביטוי זה או אחר או אפילו מילה בודדת – אל מקור יהודי, כמעט תמיד אפשרית. ומכאן משתרע הנושא הנרחב ועצום המימדים שאפילו מה שנכנה "הדהוד אינטרטקסטואלי" הוא רק חלק ממנו. במקרה זה אני רואה צורך בהתוויית שני תנאים מינימלים לזיהוי שכזה. תנאי אחד, ההכרחי לעצם זיהוי זה הוא נוכחותו של דבר מה בטקסט עצמו, שיש בו מרכיב כזה או אחר המצביע על קשר מעבר לזה הכללי המאפשר יחוס קשר כמעט לכל מקור אחר. השני אינו תנאי הכרחי אבל בשירה איכותית, הדהוד אינטרטקסטואלי משרת גם תפקיד כלשהו בשיר עצמו. מובן שבמקרה זה, ייחוס משמעות שכזו, לראייתי, גם הוא היה עלול להיות חסר משמעות לולא זאת שאנו יודעים שמרדכי ברתנא היה "תלמיד חכם" מובהק במובנו המקורי של המושג, והמרכיב הביוגראפי של חדר-ישיבה-גמנסיה עברית-בית מדרש תחכמוני-והסמינר היהודי למורים הוא למעשה השקפותה הקלאסית של משמעות המושג "תלמיד חכם" מסוג זה. וכאן גם נוספת משמעות יתר [הנוגעת ישירות גם לשיר הנידון] הנובעת מאופיים, תפישת עולמם וזווית התבוננותם המגוונים והשונים של מרכזי לימוד אלה.
הקשר בין השיר לבין הפיוט אדון עולם – כפי שהציע מידד ודאי אפשרי – גם גרך ההויה האלוהית וגם דרך עצם נושא הבריאה עצמו. אלא שכמובן, שני מוטיבים אלה נרחבים כל כך ונוכחים בכל, כך שקשה להצביע דווקא על הקשר הזה כאינטגרלי לשיר. אולם בדיוק משום כך ניסיון לזהות קשר כזה עשוי גם לשמש מקרה מבחן לנושא הנידון. אכן, קיימים מקרים רבים מאוד בשיח ובספרות שניתן לקשרם ביתר תוקף לשורה מתוך "אדון עולם" אלא שהם מדוייקים בהרבה, בעיקר עקב המקור הראשוני של שורה זו שלידתו בהתגלות האלוהית למשה והגדרתו העצמית של האל כ"אהיה אשר אהיה" שהדיו וגילגוליו בשיח היהודי רבים מספור.
לעומת זאת מה שבולט לעיין באופן מובחן וממוקד בשיר זה, הוא דווקא הדיוק בביטוי "יצרנו בראשית" וזהותו למושג המיסטי "יוצר בראשית" וכאן נפתחים כמה נושאים רחבים, בין היתר מטטרון, חנוך בין ירד ומשם כמעט לאינסוף [ולא דווקא במובנו הקבלי]. אלא שהדרך משם אל תיבת הצבעים של ברתנא אולי עוברת בטקסט של תפילת שחרית הממוקם ב"איזור" ברכת "יוצר אור" שהנושא המרכזי בו הוא הקשר בין "יצר" ומעשה בראשית. מן הסתם קשר בין כל מקור אחר לבין ברתנא גם הוא מתוּוָך על ידי מקור זה. וכאן יש לצין בכל זאת שקשר כל שהוא ל"אדון עולם" גם הוא אפשרי כאן אלא שלא דרך "היה הווה ויהיה" כי אם בשורה "בטרם כל יציר נברא" ולראייתי גם הקשר הזה אינו ישיר אלא שגם ברתנא וגם "אדון עולם" יונקים ממקור אחד משותף וקדום יותר בסידור התפילה שהוא כמובן מתכתב, ולעיתים בציטוטים של ממש, עם הטקסט המתאר את מעשה הבריאה במקרא.
אגב, למרות הסטיה מהנושא, אני לא יכול שלא לציין את הזיקה הפונטית\מורפולוגית בין "אנו יצרנו בראשית" לבין "עצמנו צעירים בשעות". ובכך הזיקה הזו רק מחזקת את הקשר המבני בשני המשפטים האלה, את הזהות התחבירית, וכמובן, ההצמדה ה"גיאורפית" במיקום הביטויים האלה בבתי השיר וסמיכותם זה לזה, ודווקא בשני בתים שונים. מבחינה זו, בכל זאת יתכן שגם ההדהוד האינטרטקסטואלי משחק תפקיד בכך שעצם קיומו מבליט את שני חצאי המשפטים האלה ולו רק כי הוא מציב אותם ב"דרג" משמעות ותוכן שונה מסביבתם ובכך כביכול מעניק להם הדגשת יתר וכשכזו – באותו אופן. משמעותה של הענקת הזיקה הזו בין יוצר הבראשית המקורי לבין אנו הצעירים הבוראים כמעט מובנת מאליה, ובכל מקרה לא ארחיב את הדיון בה כאן אלא רק לציין שכאן מתמלא התנאי השני שציינתי קודם – ההדהוד האינטרטקסטואלי נושא עימו תפקיד תוכני, ביצירת המשמעות המופקת מיצירת הזיקה הזו.
מעבר לכך, בראיה ראשונית כללית וחטופה, נראה שנושא ההדהוד האינטרטקסטואלי, ובהרחבה, השימוש בביטוי או מילה זו או אחרת, מהווה מרכיב משמעותי ומרכזי ביצירה זו. אזכיר ולו כדי לסבר את האוזן את "רקיע לרקיע" וניהולו באופן דומה לדוגמא הקודמת, ל"יקרעו השחקים", כמו גם "נטרוף החלום" ("טרוף טורף יוסף" ["בעל החלומות"]) והזכרת בני האלוהים, האחרון דוגמא מובהקת לביטוי שאינו מתקשר באופן מובהק למקור אחד אבל שהבאתו בהקשר ספציפי זה ("הנפילים") דווקא מקנה לו משמעות תפקיד. כאמור, איני מרחיב את הדיון על כל אלה כאן אלא מזכיר אותם רק כדי לחזק את הכיוון הזה כמפתח להבנת כמה היבטים של הכוחות הפועלים, מניעים, ומכוונים את השיר הזה ומן הסתם את "פואמת הנפילים" כולה.