"את אישה ברזל." הם אומרים, "חזקה." טופחים על כתפיה הדקות ומריעים לכוחותיה כאילו יש לה מעיין סודי לתעצומות. היא שותקת. וכי מה תגיד?

עמוק בפנים היא חלשה ורכה כמו חמאה המתמוססת בשמש. בלילות הארוכים כשהיא מסתובבת בין החדרים חסרת מנוחה ושנתה ממנה והלאה, ראשה הולם כמו אלף פטישים. לפעמים היא מרגישה כאילו צומחת בתוכה אישה אחרת מפרפרת וחובטת בבטנה מבקשת לצאת. אך כשהשחר מאיר והיום עולה, ועליה לרחוץ, להלביש, לגרוב, להספיג את הזיעה לדאוג לתרופות ולשוחח עם הרופא. להסיע ולהוביל לסדר את התורים, ולא לשכוח לתמוך להכיל ולחייך ולאהוב, היא מנערת את המחשבות המייסרות ומשילה אותן מעליה. היא אינה יכולה לנהוג ברצונותיה בפזרנות שכזו ולהתעסק בזוטות. פעם אחת אף הכינה מזוודה והכניסה בה קצת בגדים, מגבות ודברי רחצה וגם כמה ספרים. היא התניעה את האוטו נחושה במסעה  אך אחרי קילומטרים אחדים עשתה פניית פרסה וחזרה. הרי התחייבה. בטוב וברע, בעושר בעוני, בחולי ובבריאות. להיות נאמנה ותמיד תמיד לאהוב ולהוקיר עד שהמוות….

לילה אחד נעמדה ליד החלון והשקיפה אל הרחוב השומם שמתחתיה ומלבד זוג אוהבים שנצמדו זה לזו כדבוקה אחת לא היה בו איש. אלפי כוכבים זהרו בשמיים כיהלומים נוצצים וירח חסר של אמצע החודש שט ביניהם כמחייך וקרא לה: בואי, בואי, בואי. עד שרגליה החלו ללכת כאילו מאליהן, פסע ועוד פסע  צעד ועוד צעד, ועוד אחד וכבר עמדה בשביל העפר שהוביל אל הים.

לאורך החוף דלקו פנסים והפיצו אור זוהר על הים שנפרש לפניה כמו מפת משי ענקית .יופיו הכאיב ופקע מיתר בלבבה. בזרועות פרושות לצדדים נעמדה מולו, שואפת אל ריאותיה את האוויר הצלול וכפותיה היחפות מתפלשות בחול. מדי פעם עצמה את עיניה לחוש על פניה את הרוח ולנשום את הריח המלוח שעקצץ באפה.

"איזה יופי, הא?" שמעה לפתע קול גברי מאחוריה.

"מהמם." השיבה ובעצמה הופתעה מהקלילות שבה הגיבה.

עכשיו עמד קרוב אליה. "כל יום אני פה", נידב מידע בלי שהתבקש. "מתמלא באנרגיות כאילו אני נולד מחדש."

היא התפנתה להביט בו וראתה שפניו שזופות, עיניו כהות ערניות ובשיערו הארוך שאסף בגומייה ל'קוקו' מנצנצים חוטי שיבה. האיש שהיה לבוש בגופייה מהוהה חושפת זרועות חסונות, לגם בירה מבקבוק.

"בבקשה," הושיט לה את הבקבוק באבירות, "קחי לגימה. אל תתביישי."

חני הביאה את הבקבוק לפיה בהיסוס והבירה הצוננת החליקה בגרונה. לגימה ועוד לגימה אחת קטנה. מרחוק נשמעה מנגינה תוססת .

"מדאם?" הושיט לה יד שחומה וקד לה קידה כאילו היו בנשף ריקודים. רגליהם התבוססו בחול הדק שהתפזר וריחף סביבם כמו פרפרים לבנבנים וגופם החל לנוע ולהסתחרר לקצב המנגינה. חני עיגלה את ידיה והרטיטה את כתפיה והוא מחא כפיים בהתלהבות וצחק צחוק גדול שגבר על רחש הגלים.  

"מה השעה?" נזכרה לשאול.

"שעה? פה אין שעון… אולי שלוש אולי ארבע…" 

מבוהלת מעצמה,  מהזמן שחלף ביעף, ומהחירות שנטלה בקלות כזו סובבה אליו את גבה. "סליחה." מלמלה בהתנצלות ולא ידעה על שום מה היא מתנצלת. "אני צריכה לחזור."

"ביי," שמעה את קולו.

"ביי," ענתה בקול רפה והרחיבה את צעדיה.

את הדרך חזרה עשתה בריצה. רגעים אחדים השתהתה ליד הדלת והסדירה את נשימותיה המהירות. ברגליים יחפות, כשנעליה בידיה היא נכנסה אל ביתה בפסיעות זהירות כאילו פלשה למקום לא לה. שלומי ישן שינה עמוקה פניו שלוות ותחובות בכרית. חני נשמה לרווחה מודה בליבה לאלוהי התרופות . מחוגי השעון התלוי על הקיר הראו שלוש וחמישים לפנות בוקר. יום ארוך לפניי מחר ולי נותרו שעתיים של שינה, חישבה במהירות ועצמה את עיניה במטרה להירדם.

כשהתעוררה היה ראשה סחרחר מחוסר שינה ונפשה עדיין סערה. במקלחת, תחת המים הזורמים נשטפו מחשבותיה ואת אירועי ליל אמש דחקה לקרן זווית. אך בלילה, כשהאורות בביתה כבו ושלומי נרדם וישן כתינוק נתקפה באי שקט והתייסרה בין כן ולא ובכל פעם שגבר הכן על הלא השתחררה ממנה החני האחרת, פורצת מתוך עורה כמו פקק של שמפניה. וכך בכל הלילות.

אז היתה מכסה אותי בשמיכת הקיץ המשובצת לוחשת לו 'לילה טוב אהובי.' מביטה בגופו הגדול ששקע במיטה הרכה. דקה או שתיים היתה עומדת לידו, מקשיבה לקצב נשימותיו ובוחנת את סדירות שאיפותיו עד שהיתה סבה על עקביה ויוצאת בשמלתה הפרחונית אל הרחוב.

הוא היה שם תמיד, סמוך ובטוח שתגיע. הם היו יושבים מול המים שואפים אל קרבם את האוויר המלוח ומתכנסים אל עצמם בשתיקה. לפעמים היו נכנסים אל הים עולצים וקופצים אל הגלים כנערים וצוללים בתוך מימיו החמימים ובין הדגים הכסופים ששחו בעצבנות מבוהלים מנוכחותם. אחר כך היו מתיישבים על כיסאות הפלסטיק הלבנים שננעצו בחול הרטוב, שותים בירה או יין מבקבוק שהיה עובר ביניהם ומתענגים על האבטיח הקר שהוציא מתוך הצידנית הכחולה. לפעמים, היו צועדים כברת דרך קצרה אל הפאב השכונתי מוצאים להם מקום על הבר והברמן שלמדה להכירה היה ממליץ לה על משקה שכדאי לה לטעום. חני היתה נענית בשמחה, מתמכרת לטעם החדש ולערפול החושים שנמסך בגופה. את ערבי הקריוקי אהבה במיוחד. היא היתה שרה בהתלהבות, עולה על השולחנות בריקוד משוחרר או משתוללת על הבמה עם גיטרה דמיונית. פעם אחת, המתין לה במעיל עור שחור על המדרכה, שעון על אופנוע אדום שנהם והמה והרעיד את שלוות השכונה.

"אמרת שבא לך להשתולל, לא? אז בואי נלך על זה…" כשראה את פניה המבוהלת צחק. "אל תדאגי. אהיה זהיר," הבטיח.

שם, בין אדי האלכוהול והמוסיקה הקצבית, בשלווה של הים ובין גליו, על האופנוע כשהרוח מסמיקה את הפנים והאדרנלין מזרים את הדם היתה יוצאת מתוכה החני האחרת. זו שהיתה חבויה בה שנים לפני ונטולת רגשי אשם וחרטה.  שיכורה מהחיות הרעננה שמסביב ומבוסמת מהשמחה שהתפרצה בה ומהחירות להיות לשעות אחדות, מי שהיא. פשוט חני.

**איור ראשי: שרון וובר-צביק.