איך לכתוב זוועה בלי לתאר אותה?
הלם קרב בלי הלם וללא קרב! על פי ג'יי. די. סלינג'ר
גילוי נאות: הרצנזיה הזאת נכתבה בחודשים האחרונים כתגובה להצתה העצמית של איציק סעידיאן והצתות קודמות.
אפרופו, הקול והמראה של אדם צעיר, סובל, המצית את עצמו בכיכר העיר או מול חלונות בניין עם דגל, באמצע יום חולין שגרתי, לאות מחאה בוכייה, זועמת מרוב ייאוש, ונוכח אדישות מסוקרנת של קהל בני תמותה שבחרו מנהיגים ששלחו אותו ושכמותו אל התופת בשם הדגל ועוד סיסמאות נבובות… כולם שומעים את הקולות ורואים את החזיונות והרשות הרביעית מביימת, תוקעת בשופרות ומשדרת, 24/7 אורגזמטרון בנוסח התופת של דנטה… הומו סאפיינס המשקיף מן הצד, שואל את עצמו, ממה הם כל-כך מרוגשים? למה הם מסתקרנים? מדוע אצלם, במוחם, זוועה הופכת לדמעת תנין או בכי-אמת? והאם זה באמת הולך לשנות את אדישות הממסד או להוליך המונים לרחובות, לשרוף צמיגים ולהניף שלטים ולשנות את הפתק בקלפי? אין לי מושג ירוק ושמץ של תשובה אבל יש לי גוש של תהייה שרובץ מעל פרוכת הלב… ואז אני נזכר…
אותו הומו סאפיינס, אילו היה נכנס פעם אחת לאולם כנסים של רופאים ובעיקר כירורגים, ומתיישב באפלולית, תחת קרן המקרן, בספסלים האחוריים, למשך שעתיים או שלוש, מקשיב, ומתבונן על המופע שמתרחש מולו על הבמה המוגבהת… הוא היה יוצא מדעתו, מקיא את נשמתו ומזנק מן האולם ללובי לפני התעלפותו, וכל זה למה? — כי שם על הבמה מתקיים מופע אימים! בזה אחר זה עולים על הפודיום רופאים ומציגים סדרות של תמונות מחדרי ניתוח, של איברים כרותים, דם מרוח ומטפטף, מכשירים כירורגיים שונים ומשונים פצעים שנפתחים ונסגרים עם תפרים שחורים וקליפסים בצבעי פליז, ומסביב אנשים בתלבושות חלליות שעושים ומוציאים לפועל מדע לעילא ולעילא בשם שבועת היפוקרטס. ותמיד לקראת סוף המצגת תמונות של תוצאות מופלאות וחיוכים של אושר אנושי והבעות תודה על ההצלה והשחזור והתפקוד של אותם איברים שהמנתחים הצליחו לשמר ולשחזר, וכולי עלמא רואים וצוהלים. אז אותו הומו סאפיינס מזועזע שואל את עצמו: האם אי אפשר להציג את ההישגים בלי תמונות זוועה? האם אי אפשר למתן את התמונה ויותר לספר מאשר להראות? האם מראות הדם יזע ודמעות, רק הן משכנעות את הקהל שאכן בהצלחה עסקינן? ואפילו מדובר בצורך טכני לקהל מקצועי… הרי הם יודעים ומבינים זאת, אזי בשביל מה ולשם מה הרצון הפרברטי הזה להראות את הפלצות, הזוועה והתפלצת הללו שדומות יותר לצילומים מבית מטבחיים! האם אי אפשר לשכנע טוב יותר או לפחות טוב כמו בהצבעה, בדרכי נועם ומראות יותר אתיים ואסטטיים את נפלאות המדע והאגו האנושיים?… אין לאותו בן אדם תשובה אמיתית…
…וחוזר למציאות של הלם הקרב של אותה אבוקה דולקת. אותו צעיר שהצית עצמו הגיע למסקנה שבני האדם מבינים באמת, רק דרך דחיקת הבזות במלוא ערוותה מול פרצופו של הקהל בגובה עיניו. ברם אולם, הפצע והדם והמוגלה של הלום קרב הם שקופים! כי הם בנשמה ולא בגוף… וזוועה של קרב וקטל אינם נראים בה, בנשמה , וזה לא משכנע וזה לא מזעזע כי לא רואים… בתודעת הנשמה רואים רק את האדוות שלאחר הסערה ואלה אינן מרשימות כמו גלי הסערה עצמה… אבל גוף אדם נשרף אולי יוכל להמחיש את גחלי הנשמה המושפלת?… אולי זה מה שהאבוקה חשבה?
וכך אני מגיע לג'יי. די. סלינג'ר ולסיפוריו! הוא הצליח בעזרת מילים לכתוב זוועה שנצרבה בנפש בלי לתאר אותה כפשוטה. הוא הצליח לתאר הלם קרב בלי הצורך לפרט באכזריות את הקרב ואת ההלם, בלי תמונות זוועה כמקובל במחוזותינו. מיהו האיש המופלא הזה?
ג'רום דייוויד סלינג'ר (Jerome David Salinger), 1/2010-1/1919, סופר אמריקאי ממוצא יהודי בעל אישיות אקסצנטרית, מנוכרת, ביקורתית וצינית עד סרקזם, כזו שהביאה אותו לבלות את המחצית השנייה של חייו בבדידות והתרחקות מאנשים, חברה ותקשורת. פרסומו הגדול הגיע בעיקר אחרי הופעת ספרו האייקוני "התפסן בשדה השיפון" (1951), ספר פולחן מהמפורסמים, הנקראים והנמכרים ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים וגם עד ימינו אלה… זה אינו מענייננו כאן… על פי עדויות הביוגרפים שלו, שתי תקופות בחייו היו קשורות לצבא ומלחמה והשפיעו רבות על נפשו וכתיבתו (השפעה שניכרת בעיקר בכמה מסיפוריו הקצרים, בהם נדון כאן): בילדותו הוא סולק מכמה בתי ספר ציבוריים ופרטיים מפני שלא השקיע בלימודיו אך בלט בנטייתו למשחק וכתיבה, למגינת ליבו של אביו שרצה שבנו ילמד מקצוע מכובד שיספק לו פרנסה טובה. לפיכך הוא נשלח לפנימייה צבאית ודווקא שם הוא הפך לתלמיד חרוץ, היה אחראי על נבחרת הסיוף ואף גילה חיבה עזה לצבאיות. הוא סיים את האקדמיה הצבאית ב-1936 ומאז ועד הגיוס לצבא באביב 1942 אחרי האסון בפרל הארבור הוא למד בכמה אוניברסיטאות והחל לפרסם סיפורים; השירות הצבאי נמשך מעל שלוש שנים (עד אחרי המחצית הראשונה של 1945), רובו ככולו במלחמה גופה. הוא היה חייל חי"ר מצטיין והשתתף בחמש מסעות-קרב, בין היתר, בנחיתה בחוף יוטה בפלישה של בנות הברית לנורמנדי (06.06.1944, D-Day), המערכה על בולג', המערכה על יער הורטגן, ונוספות. באפריל 1945 הוא צעד כחייל אמריקאי יהודי לאחד ממחנות הריכוז בדכאו ושחרר עצירים יהודים מוזלמנים. הוא סיים את השירות כרב-סמל בכיר. תודות לשליטתו בצרפתית וגרמנית, הוא המשיך זמן מה לעסוק בחקירת שבויי מלחמה במסגרת יחידה מיוחדת שהתפרסמה כ"נערי ריצ'י". בעדויות הביוגרפים שלו מודגשת העובדה שהטראומה המלחמתית השפיעה על מצבו הנפשי ובסיום המלחמה הוא אף אושפז לכמה שבועות תחת האבחנה "תגובת דחק קרבית" ובשפה פשוטה ועממית "הלם קרב". בביוגרפיה שכתבה בתו הוא מצוטט כאומר לה: "אתה לעולם אינך יכול לשכוח את הריח של בשר אדם שנשרף ולהרחיקו מאפך, לא חשוב כמה זמן אתה חי לאחר מכן"… בנוסף, מודגשת בעיית הזהות היהודית שלו. אמו הייתה קתולית ולא ברור אם התגיירה, הוא סבל מאנטישמיות בצעירותו ובהמשך נתקל בשואה היהודית בהיותו חייל בגרמניה… ובכן סלינג'ר, הלום הקרב, אכן כן, הצליח לכתוב זוועה ולהעביר ריח בשר שרוף בלי פורנוגרפיה של קטל ודם, ובמילים אחרות, לבטא הלם קרב בלי הלם, בלי ריח קרב של דם מפעפע, מעי שפוך ומוח מפוזר על אדמה וקירות… כיצד?
אנסה להבהיר את הנקודה הזאת על ידי ניתוח מוכוון של סיפור קצר של סלינג'ר שמופיע בספרו "תשעה סיפורים" שיצא לאור ב-1953 "יום מושלם לדגי בננה". הוא פורסם לראשונה ב-1948 בעיתון "ניו יורקר", ונחשב לאחד מהסיפורים הקצרים המופלאים שנכתבו במאה העשרים.
יום מושלם לדגי בננה: זהו סיפור קצרצר, גדוש ודחוס (בסך הכול, 15 עמודים קטנים ולא צפופים) המתאר התרחשות שאורכת כמה שעות בצהריי היום, במלון ששוכן על החוף ועל שפת הים, בפלורידה. הסיפור מורכב מחמישה קטעים שבהם התיאורים של המתרחש קורים בו זמנית, עד הקטע האחרון שבו מופיע תיאור לקוני של התאבדות הגיבור, סימור. העלילה מתרחשת כמה שנים אחרי מלחמת העולם השנייה.
בקטע הראשון מתקיימת שיחת טלפון ארוכה בין הבת מיוריאל (גב' גלאס) לאמה המצויה בניו-יורק. בשיחה כלולים רמזים זעירים, שמתבהרים במהלך השיחה, על ההתנהגויות המשונות של הבעל, סימור. הרמזים עוסקים במוזרויות שניתנות לפירושים רבים: נטייתו לנסוע בכבישים ולספור עצים תוך התעלמות מחוקי התנועה וזה הסתיים בתאונה והרכב בתיקון במוסך; הוא קורא לאהובתו בשמות מוזרים כמו "הזונה הרוחנית של 1948"; האם ובתה מדברות על ספר שירה בגרמנית שהבחור שלח בזמנו לאהובתו מגרמניה, שם שהה כחייל במלחמת העולם השנייה. מכאן, שההיכרות בין הבת לבעלה היא ארוכת שנים והיא חיכתה לו בכל מהלך המלחמה. רמז נוסף המאשש זאת, "לא הצלחנו לקבל את החדר שהיה לנו לפני המלחמה" [הם שהו באותו מלון כזוג צעיר לפני המלחמה]; מסתבר שהאב של הבת פנה לפסיכיאטר עקב אותן התנהגויות מוזרות כמו "הסיפור עם החלון. הדברים הנוראיים שהוא אמר לסבתא על התוכניות שלה להסתלק מהעולם. מה שהוא עשה עם כל התמונות המקסימות האלה מברמודה – הכול" והרופא ענה "נו. קודם כול…שזה ממש פשע שהצבא שיחרר אותו מבית חולים – אני נשבעת לך. הוא אמר לאבא שלך בפירוש שיש סיכוי – סיכוי גדול מאוד, הוא אמר – שסימור יאבד לגמרי את השליטה על עצמו." האם אפילו שואלת אם יש פסיכיאטר במלון ואם הבת פנתה אליו. בהמשך הבת מספרת שעורה נשרף בשמש למרות השימוש בקרם הגנה (אולי רמז לכך שהיא נשרפה באש השמש בעוד, הוא, סימור החיוור, נפשו נשרפה באש המלחמה). האם ממשיכה בעקשנות לתחקר את הבת על שיחתה עם הרופא במלון והאחרונה מתרגזת ומנסה לנער את האם מעל גבה "הוא [הרופא] צריך לקבל עוד פרטים, אמא. הם צריכים לדעת על הילדות שלך – כל הדברים האלה" ולי אין עניין בכך! האם המודאגת ממשיכה לנבור בנפש בתה "כשאני נזכרת איך חיכית לבחור הזה כל המלחמה – אני מתכוונת לזה, כשחושבים על כל הנשים הנשואות והמשוגעות האלה ש…" והבת מתגוננת, מתעצבנת ומרימה את קולה "אמא… את מדברת עליו כאילו הוא משוגע על כל הראש […] ככה את נשמעת. הוא בסך הכול רובץ שם [מסתבר שסימור מצוי על שפת הים במהלך שיחת הטלפון הזאת בחדר 507 במלון] הוא לא מוריד את החלוק רחצה שלו". האם מזדעקת וטוענת שהוא זקוק לשמש… והבת מסבירה לה בחוסר סבלנות "הוא אומר שהוא לא רוצה שכל מיני אידיוטים יסתכלו על הקעקוע שלו." האם הופכת ליותר מוטרפת מדאגה "אין לו שום קעקוע! הוא עשה קעקוע בצבא?"… הבת סוף סוף מאבדת את סבלנותה ומנתקת את השיחה הלוחצת באמירה בוטה "אמא, אני לא מפחדת מסימור!" ובמילים אחרות, רדי ממני!
בקטע השני מתואר אירוע מקביל שמתרחש על החוף. סיביל קרפנטר, ילדה קטנה שמבלה בשפת הים עם אמה, פוגשת את סימור (אותו היא מכירה מהמלון כי נהג לנגן בפסנתר עבור האורחים והילדים) ששוכב על החול עטוף בחלוק הרחצה שלו. מתפתחת ביניהם שיחה חברית, בין מבוגר וילדה עם דמיון מפותח. הילדה יוזמת וסימור מגיב באהדה בלתי מסותרת. הם מגלים נושאים משותפים, מעט מוזרים, כמו חיבה לשעווה וזיתים ולספר ילדים ידוע "כושי סמבו הקטן". סימור מתקשר היטב ומשתף פעולה עם הדמיון שלה. הוא פושט את חלוק הרחצה והם נכנסים יחדיו למים עם מזרון צף… בסך הכול, סצנה שגרתית וחמודה…
בהמשך, בקטע השלישי, כשהם במים הוא פונה אליה ויוזם וממציא משחק ילדים משלו "את רק תפתחי את העיניים ותחפשי דגי בננה. זה יום מושלם לדגי בננה" – "אני לא רואה שום דג" עונה הילדה. תוך כדי סיבוב המזרון העמוס בילדה בין הגלים, סימור אורג את סיפורו הפנטסטי על עולם דגי הבננה: "ההרגלים שלהם מאוד יוצאי דופן. מאוד יוצאי דופן. […] יש להם חיים מאוד טרגיים […] אז ככה. הם שוחים לתוך בור מלא בננות. הם נראים כמו דגים רגילים לגמרי כשהם שוחים פנימה. אבל ברגע שהם נכנסים, הם מתחילים להתנהג כמו חזירים. מה, אני מכיר כמה דגי בננה ששחו לתוך בור של בננות ואכלו לא פחות משבעים ושמונה בננות […] לא פלא שהם כל כך שמנים אחר כך, שהם לא יכולים לצאת מהבור. לא יכולים לעבור בדלת."… הילדה משתפת פעולה עם סימור והדגים, מסתקרנת ושואלת "מה קורה להם?". סימור עונה: "אה, את מתכוונת אחרי שהם אוכלים כל כך הרבה בננות שהם לא יכולים לצאת מהבור של הבננות? […] טוב, לא נעים לי לספר לך את זה, סיביל. הם מתים." על השאלה הבאה שלה "למה?", הוא מסיים את סיפורו ועונה לה בחדות סופנית "הם מקבלים קדחת בננות. זאת מחלה נוראית". הם מתחילים לחזור לחוף, וכדרכם של ילדים היא ממשיכה את הדיאלוג הסהרורי עם סימור, "הרגע ראיתי אחד.", "ראית מה, אהובתי?", "דג בננה [כמובן]", "אלוהים אדירים, לא נכון!… היו לו בננות בפה?" – "כן,… שש" ובזה מסתיים השעשוע. סיביל חוזרת למלון אל אמה בעוד סימור לובש את חלוק הרחצה שלו, לוקח את המגבת והמזרון ופונה למלון, לחדר 507, אל אהובתו מיוריאל, שישנה אחרי שיחת הטלפון המתישה עם אמה.
בקטע הרביעי מתוארת תקרית מוזרה ואחרונה בה מככב סימור בדרכו לחדר 507. זה קורה במעלית אליה נכנסת "אישה שמשחת אבץ לבנה כיסתה את אפה". בנוכחות נערת המעלית, מתפתחת בין שני הזרים שיחה מוזרה ומאיימת ומבשרת… : "אני רואה שאת מסכלת על כפות הרגליים שלי", "סליחה?", "אמרתי שאני רואה שאת מסתכלת על הרגליים שלי.", "תסלח לי מאוד. הסתכלתי על הרצפה, אם לא אכפת לך,", "אם את רוצה להסתכל על כפות הרגליים שלי, רק תגידי… אבל אל תסתירי את זה, לעזאזל." האישה הזרה יוצאת בחופזה מהמעלית וסימור מפטיר כלפי נערת המעלית "יש לי שתי כפות רגליים נורמליות לגמרי, ואני לא רואה שום סיבה שמישהו ינעץ בהן עיניים".
הקטע החמישי (ההתאבדות) הוא לקוני ומשדר אדישות נואשת אך החלטית כאילו מתוכננת: הוא כתוב בגוף שלישי. מספר כל-יודע מתאר באופן מדויק ומצמרר: "הוא העיף מבט בבחורה שישנה על אחת המיטות. אחר כך ניגש לאחת במזוודות, פתח אותה והוציא מתחת לערמה של מכנסיים וגופיות אקדח אורטג'יס אוטומטי בקוטר 7.65. הוא שיחרר את המחסנית, הביט בה וטען אותה מחדש. הוא דרך את האקדח. אז ניגש והתיישב על המיטה הפנויה, הביט בבחורה, כיוון את האקדח וירה כדור לתוך רקתו הימנית" – אירוע שקט, מקפיא דם, מדויק, כפייתי-מתוכנן, ללא צבע ורעשי רקע, מאין הזיה בהקיץ של סוף ידוע מראש.
העלילה נפתחת ב"הקלטה" של שיחת טלפון ארוכה, מפורטת ואפופת חרדה (מצד האם בניו יורק) בין צעירה לאמה, בחדר במלון, במהלך חופשה של הבת ובן זוגה. העלילה מסתיימת באותו החדר כשהצעירה ישנה, בהתאבדותו של בן הזוג, גיבור הסיפור, סימור. בין לבין, שורה על הסיפור אווירה של עמימות, עננות ומעין ערפל קרב, ויחד עם זאת תפזורת של רמזים מטרימים שמציצים בין קרעי העננים. הקורא נאלץ לנסות לזהות, לנחש, אולי לנבא את ההולך לקרות ללא הצלחה מובטחת. להלן כמה דוגמאות. בעיית השמות של הדמויות: מיוריאל וסימור אינם שמות יהודיים מובהקים, אולם למיוריאל קוראים גברת גלאס, שם משפחה יהודי מובהק, האם הוריה הם יהודים? האם סימור ה"בעל" הוא היהודי? לא ברור אם הם בכלל נשואים! בסיפור מעורבים שני פסיכיאטרים בעלי שמות יהודיים, ד"ר סיבצקי וד"ר רייזר; הילדה סיביל קרפנטר אינה יהודייה, אולם יריבתה על תשומת הלב של סימור היא שרון ליפשוץ, שם יהודי כשר למהדרין. הפרשנות של "הנקודה היהודית" אינה נוגעת במישרין לפרשת סימור אבל היא מבטאת מצב קונפליקטואלי אופייני (ראה את סיפורו האישי של סלינג'ר) שיכול לתרום לרקע של הלם קרב כפי שהפסיכיאטרים טוענים "הם צריכים לדעת על הילדות שלך…" – לא כל חייל לוקה בהלם קרב אחרי הטראומה! בין יתר הגורמים מצוי החוסן האישי הקודם ובדרך כלל מקורו של זה הוא בילדות.
בסיפור, המילה צבא מופיעה פעם אחת והמילה מלחמה פעמיים ואין ספק שבמלחמת העולם השנייה עסקינן. המילים מוזכרות בהקשר היסטורי אישי ללא סיפורי קרבות, תיאורי זוועות או בכלל התייחסות לפרטי טראומה קרבית. לעומת זאת מוזכרת רשימה ארוכה של התנהגויות מוזרות עד הזויות של סימור לאורך שנים, כולן ניתנות לפירוש לכמה כיוונים על מנעד בין הפרעות קלות מסיבות אחרות ועד להלם קרב כרוני קשה. כמו כן מוזכרת המעורבות הפסיכיאטרית כולל אשפוז חד-פעמי בתום המלחמה ללא פירוט של מהלכים, התערבויות או תרופות. כמו כן אין אנו שומעים על העיסוקים של סימור אבל בכל מקרה הוא זוכה לגיבוי מלא של בת זוגו שמצהירה שאינה מפחדת ממנו ודוחה על הסף את הגדרתו כמשוגע.
אין ספק שהקטע השלישי בסיפור על דגי הבננה הוא, הוא נקודת המגוז והשיא של הפרשיה כולה. המושג "דגי בננה", פרי דמיונו של סימור, מופיע כבר בקטע השני כאשר סימור מקניט את סיביל הקטנה, בדרכם לשפת הים, ולועג לה, הכיצד ייתכן שאינה יודעת ומעולם לא פגשה דג בננה?… ובכן מיהם ומהם דגי בננה?
"דגי בננה" הם דרך להזרה, אלגוריה פנטסטית, לכאורה אבל רק לכאורה מרחיקת עדות, של טראומת המלחמה והפוסט-טראומה הנפשית שאינה ברת ריפוי של חלק ממשתתפיה של אותה מלחמה. דגי הבננה הם הלומי הקרב שמתים מקדחת בננות, מחלת הלם הקרב, מחלה טרגית ונוראית! הם "דגים רגילים", צעירים כמוני וכמוך שנשלחים לתוך בור מלא בננות, בור המלחמה. ושם בעל כורחם הם הופכים לחזירים אנושיים שזוללים/טובחים את בני מינם שלצידם ומולם, הם הופכים את האחרים לזבל ואת עצמם לאוכלי זבל. אין פלא בכך שהם הופכים להיות כל כך שמנים, מאבדים כל כך את צלם האנוש שלהם עד שאינם יכולים לצאת מהבור ולעבור בדלת ולחזור לחברה האנושית הבריאה לכאורה. החזיריות היא הפוסט-טראומה אינה נשארת מאחור, אינה עוזבת אותם וחייהם הופכים לגיהינום שרק התאבדות פרטית חבויה, רק היא משחררת את נשמתם הכלואה מהתופת… סלינג'ר מצליח לזעזע את הקורא הסביר על ידי שימוש בבננה, סמל של פרי חביב על ילדים, שימוש בדגים רגילים ובסתם חזירונים חמודים, ובהשמנה כמטפורה של כלא הפוסט-טראומה – ללא צורך בפורנוגרפיה של זוועה, דם, יזע, דמעות ובזות – ובזה גדולתו! מיוריאל צדקה, אין מה לפחד מסימור, הוא אינו משוגע ואינו מזיק לזולת! המשוגעים האמיתיים הם החברה ומנהיגיה ששלחו אותו לבור הבננות ולא הפכו כל אבן כדי למנוע, למנוע ועוד הפעם למנוע את מעשה המלחמה… ואז, כדי להוסיף חטא על פשע ועל עוון, הם מתעלמים ממנו אחרי שובו משם, משם!
חשוב להעיר/להאיר: במקום בודד בטקסט, ללא כל הקשר ברור ואולי אף אניגמטי, סלינג'ר משתמש בציטוט מתוך "ארץ השממה" של ט. ס. אליוט – "איך השם הזה צץ, משלב זיכרון ותשוקה." (עמ' 21). לא אוכל כאן להרחיב על הקשר בין שני הטקסטים פרט לרמז הבא: בהקדמה לפואמה מצטט אליוט מפטרוניוס "ראיתי במו-עיניי את הסיבילה של קומאי תלויה בכלובה, וכאשר אמרו לה הילדים, 'סיבילה, מה רצונך?' ענתה, 'רצוני למות'"… ואידך זיל וגמור.
מקורות
ג'יי. די. סלינג'ר, "יום מושלם לדגי בננה", בתוך: "תשעה סיפורים", מאנגלית: אסף גברון, הוצ' כנרת, זמורה-ביתן, דביר, אור יהודה, 2005, עמ' 25-11.
Salinger, Margaret, Dream Catcher:A Memoir, New York, Washington Square Press, 2000.
יש עוד לפחות שתי ביוגרפיות נוספות שלא מובאות כאן.
תגובות