קנאה רבה קנאתי בחברתי תלמה אך האמינו לי שלא היתה זו קנאת חינם. היו לה סיבות רציניות. ראשית, תלמה היתה גבוהה ממני בהרבה. אני זוכרת שמנהל בית הספר בכפר, כל אימת שראה אותנו ביחד היה אומר "הנה הולכים יום שישי הקצר ושבת הגדול." בפי אנשים פחות מלומדים היינו פשוט תלמה הגדולה ורחל'ה הקטנה ותודו שזה די מביך בהתחשב בעובדה ששתינו היינו בנות אותו גיל ואפילו את יום ההולדת חגגנו ביחד. גובהה של תלמה ובעיקר רגליה הארוכות היקנו לה יתרונות על פני. תמיד השיגה אותי בתחרויות הריצה שערכנו והצליחה לקטוף תותים בשלים מהעץ בקפיצה בעוד אני נאלצת להסתפק באלו שנשרו על הארץ. סיבה נוספת לקנאתי היו תלתליה הגדולים והבהירים. שערי היה שחור וחלק וכל כמה שלא ניסיתי בשיטות שונות ומשונות לגרום לו להסתלסל מעט, השיער עמד במריו, סרבן תלתול להכעיס. אבל הסיבה הכי עמוקה לקנאתי היתה זיוה אחותה הקטנה של תלמה. אל תטעו, זה לא שחפצתי בזיוה לעצמי, נהפוך הוא: היא היתה ילדה בכיינית, זבת חוטם, גוצה בעלת ראש גדול, פנים בהירות ועגולות, עטורות שיער צהוב קצר. תמיד הזכירה לי אשכולית וכך אף כיניתיה בליבי.  ובכן לא קנאתי באשכולית גופה אלא בעצם העובדה שיש לתלמה אחות ובדרך הטבעית והמובנת מאליה בה אמרה את המילה "אחותי." אני הייתי כבר בת שמונה ועדיין בת יחידה להורי. לכל הילדים בני גילי שהכרתי היו אחים ואחיות ולא היה דבר שרציתי בו יותר מאשר להיות אחות של מישהו. כשדיברתי על כך עם הורי אמרו לי, סבלנות רחל'ה, עוד יהיה לך. אך לשאלתי מתי זה יקרה לא ידעו להשיב, הרגשתי שהשאלה ציערה אותם והרפיתי.

מכאן תבינו שלא היה קץ לאושרי כאשר ערב אחד לקחה אמא את ידי והעבירה אותה על פני בטן קטנה שהתקמרה מבעד לשמלתה הכחולה המנוקדת לבן, שמלה שכה אהבתי ושהיתה עכשיו צרה עליה ואמרה לי: כאן גדל אח ואולי אחות. בחדשים שנותרו עד הלידה עקבתי משתאה אחר בטנה ההולכת ותופחת של אמא, סופרת את הימים ומקווה כי זו בת אבל מוכנה להשלים בשמחה גם עם בן.

ביום שהובא אחי מבית היולדות רחש וגעש ביתנו הקטן, שכנות נכנסו ויצאו נושאות מגשי עוגות, בקבוקי יין וחבילות ארוזות, צובטות בלחיי ושואלות נו, רחל'ה, את שמחה? כמובן ששמחתי ושמחתי ארכה כשבוע ימים ואולי קצת יותר. אבל מהר מאוד הבנתי את הטעות שטעיתי בבקשי לי אח. התינוק שלא ידע לעשות דבר מלבד לישון, לינוק בשקיקה, לצרוח עד שפניו הכחילו ולמלא את חיתוליו, הפך למרכז עולמם של הורי ושאר באי ביתנו. שוב לא ביקשו ממני לדקלם בפני האורחים או לעמוד על שרפרף ולשיר "כמו שושנה דמארי." הדברים החדשים שלמדתי בכיתה ויכולת הקריאה הרהוטה שלי לא שימשו יותר נושאי שיחה מעורר התפעלות. לעומת זאת דנו כולם בכובד ראש ובאריכות בנושאים משמימים כגון: משקל, פליטות וצבע הקקי של הקטן. השאלה אם כבר עשה גרעפס אחרי ההנקה זכתה ליותר תשומת לב מאשר ציור יפה שציירתי לכבוד ט"ו בשבט והבאתי בגאווה הביתה. אך יותר מכל נצבט ליבי כאשר ראיתי את אימי מיניקה את אחי הקטן שהשמיע קולות מציצה וגרגורי הנאה, פניה קורנות ומבט חולמני בעיניה. הם נראו שניהם כגוף אחד וכאילו היו לבדם בעולם. רק הם. וגם ידה של אמא שליטפה מפעם לפעם  את ראשי בפיזור נפש תוך כדי הנקה לא הצליחה לנחמני. הרגשתי כזר שפלש למקום לא לו. הייתי כמלך גולה שהודח מכסאו ואיננו רשאי אפילו להתלונן ולמחות אלא חייב להמשיך ולחייך ואף לשבח את יורשו ולהתפעל ממנו. לו היה הדבר היה בידי הייתי אורזת את התינוק בשמיכת התכלת שלו, קושרת בסרט אדום ומחזירה את החבילה לבית היולדות. לא. תודה. אין צורך במתנה ששלחתם לי.

כעסתי על תלמה שלא הזהירה אותי ולא גילתה לי את האמת ונתנה לי להבין שאין דבר נפלא מלהיות אחות. אולם במחשבה שנייה, מה לי כי אלין על תלמה? הרי גם אני העמדתי פנים שאין דבר מרנין לב יותר מאח קטן בבית ורק עכשיו, אחרי למעלה מיובל שנים אני מסוגלת להודות בפני עצמי ולהתוודות בפניכם כי לידתו של אחי לה ייחלתי כל ילדותי המוקדמת, שינתה אמנם את חיי אך לא בדרך בה ציפיתי.